עוד עונת פוטבול מטורפת

שלא תגידו שלא הוזהרתם: הגבר הלבן הכועס הפסיק לעשות חשבון עם עצמו, יצא מהדכאון והוא מתקמבק לו, ברעש אימים, בכל קטגוריה בחיים האמריקאיים—הבחירות לנשיאות, במדיה (הנצחון של פוקס ניוז על סי.אנ.אנ), במוסיקה (שחוזרת ללהקות רוק חיוורת אחרי עשור של שלטון הראפ) ועכשו גם בתפקיד שפעם היה יותר לבן מהתלבושת של הקו קלאס קלאן, הקוורטרבק.

אילולא היה השבוע השני (!) מלא במשחקים מכריעים, היה אפשר להיכנס כאן למאבק הזה: מאנינג, דייויד קאר, וורנר וגריזי מול מקנייר, מקנאב, קלפפר ומייקל ויק. זה יהיה המאבק של השנים הבאות והמנצח בו יכתיב איך יראה פוטבול בעשור הבא. מה שכן, השבוע הראשון כבר נתן דוגמא ראשונה לתופעת הלגו שהתרחשה בעמדת הקוורטרבק השנה: רוב ג'ונסון נכשל כשלון חרוץ לאחר המאבק המכוער שלו עם דאג פלוטי (שמצידו, הלך לחנוך את דרו בריס בסן דייגו) ונשלח לטמפה (וזה רק עניין של זמן, קצת זמן, עד שג'ונסון יתחיל לחתור תחת הקוורטרבק הפותח, ברד ג'ונסון).

ברוך השב, דרו בלדסו: בלדסו חזר להיות בלדסו (פלוס תיקול ברבע הראשון שמיסמר אותו לליבם של אוהדי באפלו) ואילולא משחק מחפיר של הקבוצות המיוחדות, הבילס יכלו לנצח את הג'טס.

המשחק הזה היה במסגרת הבית המטורף ביותר בליגה: מלבד הג'טס ובאפלו משחקות בבית הזה ניו אינגלנד ומיאמי. מיאמי ניצחה בקלות אבל את דטרויט, ניו אינגלנד (אנדרדוג בשני המשחקים הראשונים של העונה לפי סוכני ההימורים) מבססת את מה שלמדנו עליה אשתקד: היא שיחררה את שני הכוכבים שהיו שייכים לריצת הסופרבול הקודמת (בלדסו וטרי גלן) והחליטה שהקבוצתיות והיד של טום בריידי יקחו אותה הכי רחוק שאפשר. נגד פיטסבורג זה עבד לתפארת. ביום ראשון, נגד הג'טס, משחק העונה הראשון.

הפרטנרית של ניו אינגלנד בסופרבול, סט.לואיס, נמצאת בבעיה: זה לא העובדה שוורנר לא מסר טאצ'דאון או ההחלטות של מייק מארץ. היריבות של הראמס פשוט למדו מה לעשות נגדה: לתקל, כמה שיותר חזק ועם מקסימום וקטורים. זה עבד עבור ניו אינגלנד וזה עבד עבור דנבר. ביום ראשון הראמס משחקים נגד הג'ייאנטס, אולי הקבוצה שהמציאה את התרופה הזו. סט. לואיס חייבת לנצח. חייבת. לא בגלל שהפסד יגמור את הסיכויים שלה (רחוק מכך), אלא שהפסד יגרום לקבוצות האחרות בליגה להסתכל על הראמס כעל חבורת רכרוכים.

עוד משחק חשוב: פילדלפיה נגד וושינגטון במאנדיי נייט פוטבול. פילדלפיה הפסידה בצורה כואבת לטנסי, הפסד יגרום להם לפגר בשני משחקים אחרי וושינגטון, לא דבר של מה בכך בבית שיעלה ככל הנראה רק קבוצה אחת לפלייאוף. עם כל הרעש סביב הגאן אנד פאן של סטיב ספרייר אסור לשכוח עובדה מאוד חשובה: בדיוק כמו בולטימור לפני שנתיים, וושינגטון תקום ותיפול על היכולת של לאבאר ארינגטון.

ועוד מהשבוע הראשון: בצורה מאוד ברורה יש גוף שלם של קבוצות חלשות—קרולינה, דטרויט, דאלאס, ג'קסונויל, בולטימור וסינסינטי; מייקל ויק איז א מאן, אבל הוא עדיין לא יכול לקסם של ברט פארב; טוני דאנג'י לא מצא תרופה, עדיין, לחור שנקרא הגנת אינדיאנפוליס; עזבו אתכם מהמשחק המשוגע בין קליבלנד לקנזס סיטי (שמוכיח שוב את האטימות האמריקאית כלפי החוק)- אחת משתי הקבוצות הללו, אם לא שתיהן, תהיה הפתעת העונה (שימו לב לדמיון בין מה שבנה דיק ורמיל בסט.לואיס למה שהוא בונה בקנזס סיטי); הצעד הכי גאוני של מייק שהנהאן בפגרה היה להביא את סטיב ברולין בתור תמרור אזהרה לבריאן גריזי; וטמפה ביי היא קבוצה פאתטית- אם היא לא עולה מהבית החלש שלה, גרודן צריך לפרק שם הכל.