בין המספרים: סיכום העונה

העונה הסדירה כבר בספרים והשבוע יוצא הטור במלאכת הסיכום. לאור הדגש שניתן לכל אורך העונה למספרים ולניתוח סטטיסטי לגבי מגוון רחב של טיעונים, טור הסיכום יבחן כמה מהסיפורים הבולטים העונה וינסה להסבירם דרך המימד הכמותי.

דיוני השחקן המצטיין מתחילים לרוב בשבוע 8 ומאיצים החל משבוע 13-14. בעוד הדיון כולל לרוב קוורטרבקים שהובילו את קבוצותיהם ואת הליגה במגוון סטטיסטיקות, השנה נכנס אליו כבר בשלב מוקדם ג'יי ג'יי וואט, אשר מעמדו רק הלך והתחזק. את שבוע 17 סיים וואט עם שלושה סאקים, ארבעה תאקלים להפסד של יארדים ושלוש פגיעות בקוורטרבק. המספרים האלה הציבו אותו על סך עונתי שמתאים לשחקן הטוב בליגה העונה: 20.5 סאקים (שני בלבד לג'סטין יוסטון), 50 פגיעות בקוורטרבק (בפער של 22 מהמקום השני), 29 תאקלים להפסד של יארדים (יוסטון אחריו עם 23) ולקינוח, חמישה טאצ'דאונים (כולל שלושה התקפיים). נתון היסטורי המחזק את מועמדותו של וואט הוא העובדה כי הוא הראשון בהיסטוריה של הליגה שמסיים שתי עונות עם יותר מ-20 סאקים (סיים עם 20.5 גם בעונת 2012). למרות הכול, סביר להניח כי התואר יילך שוב לקוורטרבק (כנראה ארון רוג'רס) וישנם כמה הסברים לכך, אבל בעיקר זה שמדובר על ערכו של שחקן בתפקיד מסוים. הקוורטרבק מעורב בכל מהלך התקפי ומכאן, ערכו לקבוצה גבוה יותר. כמו כן, ניתן לטעון כי ללא וואט, יוסטון הייתה מנצחת 2-3 משחקים העונה (כלומר הוא שווה בערך שבעה ניצחונות), אבל גם ללא רוג'רס כנראה שהפאקרס היו מסיימים עם 2-3 ניצחונות (כך שהוא שווה 10 ניצחונות). לבסוף, וואט היה טוב מאוד בעונה שעברה ועדיין, הטקסאנס סיימו במאזן 14:2. כל אלה לא לוקחים דבר מהשחקן האדיר הזה, אבל כן את תואר ה-MVP.

הזכייה של סיאטל באליפות התבססה בעיקר על הגנה רצחנית, כזו ששברה לא מעט שיאים. לקראת העונה הנוכחית, סבלה ההגנה הזו מאובדן של כמה שחקנים בולטים בפרי אייג'נסי (קלמונס, מקדונלד ובראונר) ומכמה פציעות של שחקני מפתח (ווגנר, צ'נסלור ומקסוול). אלא שמאז המחזורים 12-13, שבה ההגנה של סיאטל לרמתה בעונה שעברה והיא נראית כיום בלתי עצירה: מספר אחד ביארדים, בממוצע יארדים ובנקודות למשחק, טופ חמש בקוורטרבק רייטינג שלילי נגדה, בטאצ'דאונים ובמדדים מורכבים יותר, כמו DVOA. במהלך מחזורים 12-17 ספגה סיאטל 39 נקודות בלבד (שש וחצי למשחק) ודרסה את יריבותיה לבית ולחטיבה בדרך למקום הראשון ולהבטחת הביתיות עד לסופרבול. נכון לרגע זה, היא נראית כמו הקבוצה המסוכנת ביותר בליגה והפייבוריטית לזכייה.

בראשית העונה הייתה ניו אורלינס אחת הפייבוריטיות לזכייה בסופרבול. אחרי עונה מוצלחת, שכללה שיפור עצום בהגנה וחיזוק בפרי אייג'נסי (ביירד) ובדראפט (קוקס), נראה כי הסיינטס יהיו המכשול העיקרי בפני הסיהוקס ב-NFC. הקריסה שלהם הייתה מרשימה בעיקר לאור המספרים. התקפית, נותרה ניו אורלינס אחת הקבוצות הטובות בליגה: מקום שביעי ב- DVOA, שיעור ההצלחה הגבוה ביותר פר דרייב (כמעט 77 אחוזים מהדרייבים הסתיימו בדאון ראשון או טאצ'דאון), 6.5 מהלכים בממוצע לדרייב, מקום שלישי ביארדים ובממוצע יארדים למשחק וטופ שבע בכל שאר הקטגוריות ההתקפיות הבולטות. אלא שההגנה, זו שביצעה שיפור עצום בעונה שעברה (הייתה במקום התשיעי במדד DVOA), קרסה הפעם במהרה לתחתית הליגה בכל נתון אפשרי: מקום 31 ב-DVOA, ביארדים ובממוצע היארדים למשחק ומקום 28 בנקודות למשחק. ההסבר לכך אינו לגמרי ברור. פציעות היו חלק מהעניין (אבל למי בליגה אין?) והתחושה היא שמדובר ב"תיקון" של 2013, שכנראה היוותה סוג של סטייה מהממוצע. עיקר האכזבה הייתה מחולשת הסקנדרי. ואקארו קרס אחרי עונת רוקי מרשימה, לואיס נותר מגן הפינ הסביר היחיד והרכישה של ביירד התבררה ככישלון. לכל אלה נוספה היעלמות הפאס ראש הדומיננטי בראשות קמרון וגאלאט והסיינטס נותרו ללא הגנה שניתן לסמוך עליה.

ההצלחה של הקאובויס העונה התבססה בראשו בראשונה על משחק ההתקפה מצוין ובעיקר על משחק הקרקע המשובח: מקום שלישי במדד ה-DVOA, מקום שני ביארדים ובממוצע יארדים למשחק. דמרקו מארי סיים את העונה עם מספרים היסטוריים: ראשון ביארדים על הקרקע (1,845) ובנשיאות (392) ועם שבירת השיא של אמיט סמית האגדי ליארדים בעונה במדי הקאובויס. אולם שאלה שעלתה במהלך רוב העונה הייתה מי הגורם המוביל את ההצלחה על הקרקע, מארי או קו ההתקפה המצוין? התשובה אינה חד משמעית. נתוני DVOA של קו ההתקפה מבצעים הפרדה מסוימת בין יכולת הליין ליכולת הרץ. במקרה של דאלאס, היא מדורגת ראשונה ביכולות הקו ושנייה ביכולות הרץ שלה. כלומר מארי אכן תורם משמעותית במציאת החורים וניצול הזדמנויות ובמקביל, הקו נותן דחיפה משמעותית ומסייע לו להצליח בזיהוי החורים ובהארכת הריצות לאור חסימות בדרג השני. משחק הריצה המשובח של דאלאס נבנה לאורך כמה שנים, באמצעות בחירות דראפט גבוהות של שחקני הקו (סמית', פרדריק ומרטין) ועונת פריצה של מארי, שלראשונה לא סבל מפציעות משמעותיות שהאטו אותו. התקפת הריצה נתנה לקאבויס את הדחיפה שהם היו צריכים כדי לשבור את מחסום ההעפלה לפלייאוף ועשויה להיות משמעותית לסיכויים שלהם להתקדם בפוסט-סיזן.

15 שנה והבצורת נמשכת. מאז עונת 1999 ועד היום כושלים הבילס בהעפלה לפלייאוף ולכן, בראשית העונה מעטים ציפו שהם אפילו יתנו פייט על הווילד קארד בחצי השני של השנה. ההפסד לאוקלנד בשבוע 16 סגר סופית את הסיכוי של הבילס והאכזבה מאי ההעפלה לפלייאוף הייתה גבוהה לאור העובדה שהקבוצה הייתה במרוץ עד שלב מאוחר יחסית. הבילס הציגו את אחת מיחידות ההגנה היותר מרשימות בליגה: טופ חמש ביארדים ובנקודות למשחק, מקום שני במדד DVOA (מקום ראשון בהגנת המסירה). למרות כל זאת, ההתקפה קרטעה, בעיקר לאור יכולת בינונית מינוס בעמדת הקוורטרבק: בתחילת העונה היה זה אי ג'יי מנואל והחל מהשבוע השלישי, קייל אורטון. החולשה בעמדה הזו מסתמנת כגורם העיקרי בכישלון של הבילס (מקום 18 בלבד ביארדים וביארדים למשחק, מקום 26 על פי ה-DVOA). בראייה קדימה, תתקשה בפאלו לבצע שיפור מיידי, שכן אורטון כבר הודיע על פרישה השבוע, מנואל לא נראה כמי שיכול לספק את הסחורה והקבוצה נותרה ללא בחירת סיבוב ראשון בדראפט הקרוב, זכר לטרייד עם קליבלנד על סמי ווטקינס בדראפט האחרון. לכן, נראה כי גם בעונה הבאה תציג בפאלו הגנה מרשימה והתקפה מקרטעת, שכנראה שוב תמנע ממנה העפלה לפלייאוף.

לא מעט שיאים היסטוריים שליליים היו מנת חלקה של דטרויט בעבר: עונת 16:0 ראשונה אי פעם ועונות רבות של כישלון להעפיל לפלייאוף (תשע העפלות בלבד מסוף שנות ה-50 עד 2010). העונה הצליחו הליונס להיות חלק מהיסטוריה חיובית לשם שינוי ומנעו מכל רץ ששיחק מולם להגיע ל-100 יארד על הקרקע עד שאדי לייסי השיג 100 עגולים במחזור האחרון. סך היארדים שספגה הגנת הליונס על הקרקע העונה הציבו אותה במקום הרביעי בכל הזמנים, לצד אימפריות כמו הרייבנס של 2000. במחצית השנייה של העונה עצרה דטרויט את יריבותיה על פחות מ-60 יארד בריצה בממוצע למשחק. הגנת הריצה המרשימה (מקום ראשון במדד DVOA, בפער ניכר מהמקום השני) נסמכה בעיקר על קו הגנה איכותי בראשות נדמוקונג סו וכמה בחירות דראפט גבוהות מהסיבוב הראשון, ביניהן זיגי אנסא וניק פיירלי. בפלייאוף זוכה דטרויט למבחן האולטימטיבי: מפגש עם דאלאס והתקפת הריצה הטובה בליגה.

הפתעה ושבירת כל הציפיות המוקדמות הן המילים המתאימות ביותר לתיאור העונה של הקרדינלס. לאחר שאיבדו לפציעות ולקבוצות אחרות כל כך הרבה משחקני הסגל, בעיקר בהגנה, העריכו רוב המומחים כי אריזונה תסבול מנסיגה ביכולת. אבל שחקניו של ברוס אריאנס נתנו מלחמה הירואית לאורך העונה ורק בחודש האחרון ניכר כי הפציעות וההיעדרויות כבר גדולות עליהם. מעבר לשבחים על היכולת המרשימה של השחקנים ועל עבודת האימון של אריאנס ועוזריו, נתון מספרי מעניין סייע לאריזונה בעונה הנוכחית: המזל. מרכיב אחד בהקשר זה מתבטא במספר הפאמבלים שלה עליהם השתלטה אריזונה (Fumble Recoveries). לאורך השנים, הסטטיסטיקה מצביעה על הנטייה של נתון זה, שחשיבותו במניעת איבוד כדור, להיות מאוזן ובסבירות של 50 אחוז. בעונת 2014 שמרו הקרדינלס על 17 מ-27 הפאמבלים שלהם (67 אחוז) ובכך מנעו את הכדור מהיריבה והגדילו את הסיכוי להשיג נקודות ולנצח משחקים. מרכיב כללי יותר היה ההצלחה במשחקים צמודים (מקסימום שמונה נקודות הפרש). אריזונה סיימה את המשחקים האלה העונה במאזן 0:5, הטוב בליגה. חשוב לציין כי המזל איננו המשתנה היחיד בהקשר הזה, שכן אריזונה הוכיחה, בעיקר בתחילת העונה, יכולת גבוהה ברבע האחרון (פער הנקודות ואיבודי הכדור הטוב בליגה).

מחזור התופסים של דראפט 2014 הוצג כבעל פוטנציאל אדיר עוד לפני העונה, כאשר בראש הפירמידה עמדו ווטקינס, אוואנס ובקהאם. ההצלחה המרשימה של המחזור הזה התבטאה בכמה נתונים מספריים ובראשם כמות התפיסות והיארדים באוויר של השחקנים הללו ביחס לכלל התופסים בליגה. לאחר שבוע 12 עמדו המספרים שלהם על יותר מעשרה אחוזים מכלל היארדים. לאחר 16 שבועות, מחזור הרוקים כולו (לא רק התופסים), היה אחראי ליותר מ-12 אחוז מכלל התפיסות והיארדים באוויר בכל הליגה ולכמעט 14 אחוז מכלל הטאצ'דאונים. מספרים אלה מציבים את המחזור בטופ 5 של 20 השנים האחרונות. במבט רחב יותר, השחקנים הבכירים של המחזור כבר תפסו מקום של כבוד בצמרת התופסים בליגה: בקהאם ואוואנס מדורגים בטופ 20 על פי ה-DVOA, כאשר בקהאם עצמו (כוכב "התפיסה 3.0") נמצא במקום העשירי במדד ה-DVOA.