אנחנו נמצאים בתקופה טובה להיות שחקן מוכשר ובעייתי ב-NBA. לא מעט קבוצות בליגה מאמינות בגישה לפיה הכישרון ימצא דרך להסתדר. הן חושבות שקודם כל אוספים כמה שיותר כישרון ואז מבינים איך להשתמש בו. לפעמים הגישה נכשלת (ברוקלין), לפעמים ההצלחה חלקית (סקרמנטו), אך יש גם סיפורים עם סוף טוב. שתי קבוצות שבשנים האחרונות הפכו כישרונות בעייתיים לשחקנים טובים בקבוצות טובות הן דאלאס ויוסטון. כך זה לא מקרי שתוך שבוע, אלו הן גם שתי הקבוצות שהחליטו להמר על שחקנים מוכשרים מאוד, עמוסי סימני שאלה וכאלה שכלל לא בטוח שמתאימים להן מבחינה מקצועית.
נתחיל מהתחלה. לפני החתימה של ג'וש סמית' ביוסטון, אי אפשר להתעלם מהשחרור שלו מדטרויט. ההחלטה לשחרר במהלך עונה שחקן שנמצא בשנה השנייה מתוך ארבע, בחוזה של 54 מיליון דולר, היא נדירה ביותר, אולי אפילו חסרת תקדים. אפילו במצבים קיצוניים כמו תקרית האקדח של גילברט ארינאס בוושינגטון, הקבוצה בסופו של דבר מצאה טרייד ולא שחררה אותו ללא תמורה. הפיסטונס ניסו את אופציית הטרייד. בקיץ, לפי דיווחים שונים, סמית' היה קרוב לעבור לסקרמנטו, אבל דטרויט דרשה לקבל צעירים מבטיחים, כאלה שהקינגס לא היו מוכנים לתת.
מה שאפשר לסטן ואן גנדי לקבל את ההחלטה הקיצונית והלא צפויה הזו הוא סעיף בהסכם הקיבוצי החדש, שנקרא stretch provision. כאשר קבוצה משחררת שחקן, היא עדיין צריכה לשלם את המשכורת שנותרה בחוזה שלו והמשכורת הזו נחשבת כחלק מסך המשכורות של הקבוצה. הסעיף החדש מאפשר לפרוש את ההשפעה על תקרת השכר (אך כנראה לא את התשלום עצמו) על פני יותר שנים: פי שתיים ועוד אחת. במקרה של סמית', נשארו לו שנתיים בחוזה, בהן ירוויח 26 מיליון דולר. בעזרת הסעיף הזה, במקום שבכל אחת מהשנתיים הקרובות המשכורת שלו תתפוס כ-13 מיליון דולר מתקרת השכר, דטרויט תפרוש את התשלום על פני חמש שנים, שבכל אחת מהן המשכורת של סמית' תתפוס מעט יותר מחמישה מיליון. עם העלייה הצפויה בתקרת השכר, מדובר בסכום יחסית זניח.
החלטתי לפרט על הצדדים הטכניים של המהלך כדי להבהיר שההחלטה הקיצונית של הפיסטונס קשורה בשינוי החוקים הרבה יותר מאשר בסיטואציה יוצאת דופן. ואן גנדי, ככל הנראה, הגיע למסקנה שבכל טרייד על השחקן הוא יהיה חייב לקבל בחזרה חוזים גרועים אחרים ושבכל הקשור לתקרת השכר, עדיף לו להשתמש ב-stretch provision. מאוד יכול להיות שזו תהפוך לאופציה המועדפת על קבוצות שמבינות שהן חתמו על חוזה גרוע. מה שבטוח הוא שהסיטואציה שהובילה לשחרור הייתה מאוד לא יוצאת דופן. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בה קבוצה לוקחת הימור על שחקן בעייתי, כזה שמאוד לא מתאים לה מבחינה מקצועית (לא אכנס פעם נוספת לכישלון הניסיון לשחק עם סמית', אנדרה דרמונד וגרג מונרו יחד), נותנת לו חוזה גבוה, נכשלת בענק ומנסה למזער נזקים. לוואן גנדי היה קל יחסית לקבל את ההחלטה, כי לא הוא עשה את הטעות המקורית. הוא הגיע כדי לתקן את הנזקים הרבים שעשה ג'ו דומארס, שההתחמה של סמית' היא רק אחד מהם.
ואן גנדי לא ממש ניסה לבנות קבוצה תחרותית השנה. זה בלט במיוחד בהתעקשות שלו לפתח את משחק הפוסט של דרמונד, שנכון לרגע זה לא שייך לרמות של ה-NBA. אחוזי השדה של הסנטר המפלצתי צנחו מ-62.3 בשנה שעברה ל-48.2 השנה, בעיקר בגלל שהוא מתעקש על זריקות שמאמן שרוצה לנצח עכשיו לא היה נותן לו לזרוק. השבוע ואן גנדי החליט ללכת עד הסוף עם תהליך הבנייה והצהיר שייתן יותר דקות וקרדיט לצעירים שסביבם אמורה להיבנות הקבוצה הבאה, צעירים כמו קנטוויוס קלדוול פופ. אני מניח שהמאמן מצטער על כך שההחלטה לגבי סמית' התקבלה רק לאחר שהפלונטר בעמדות הפנים פגע במונרו והוביל למצב בו הוא יהיה שחקן חופשי לא מוגבל בקיץ. יכול להיות שוואן גנדי בכל מקרה לא רוצה לתת למונרו חוזה גדול ומעדיף למצוא סטרץ'-4 כדי לבנות קבוצה במתכונת דומה לזו שהוא בנה באורלנדו סביב דווייט הווארד.
מה שמיד מוביל אותנו אל הקבוצה החדשה של סמית' ואל שאלת ההתאמה המקצועית שלו אליה. לא רק שכבר הוכח שהדרך הטובה ביותר לנצל את הווארד היא להקיף אותו בארבעה קלעי חוץ, זו גם הגישה המועדפת על קווין מקהייל ובעיקר הג'נרל מנג'ר דריל מורי. זו הסיבה שמורי היה מוכן לשלם לכריס בוש חוזה מקסימום בקיץ. מורי הנחיל לקבוצה את העקרונות שלו, המרכזי שבהם הוא החיבה לשלשות והשנאה התהומית לזריקות מחצי מרחק. סמית' הוא מהשחקנים שלוקחים הכי הרבה זריקות מחצי מרחק בליגה והבעיה הגדולה לא פחות היא שהוא מחטיא את רובן. קבלת ההחלטות שלו בכל הקשור לזריקות הפכה כבר לבדיחה מוכרת ברחבי הליגה ובכל זאת הוא ממשיך ליידות. דבר אחד ניתן לומר בבטחון: אם הוא לא יהיה מוכן להשתנות, זה לא יעבוד. לא ביוסטון של מורי.
גם היתרונות בסיטואציה החדשה ברורים מאוד. קודם כל, העובדה שסמית' והווארד הם חברי ילדות שאמורה לתרום מאוד להתאקלמות של ג'וש ולמידת המחויבות שלו. ביוסטון הוא ישחק כפאוור פורוורד במשרה מלאה, לעומת הדקות הרבות כסמול פורוורד בדטרויט, מה שיאפשר לו לשחק קרוב לטבעת באיזור בו הוא יעיל. סמית' נכנס למשבצת החסרה בחמישייה של הרוקטס, בעיקר בעקבות הפציעה המשונה והממושכת של טרנס ג'ונס שנפגע לו עצב ברגל ועוד לא ברור מתי יחזור ולמה ניתן לצפות ממנו כשזה יקרה. עם כל הכבוד לשיפור של דונטאס מוטיונאס השנה, הליטאי עוד צריך להוכיח שניתן להשתמש בו במשחקי פלייאוף חשובים, מה גם שעושה רושם שהוא פחות יעיל לצד דוויט ולכן עדיף לו לעלות מהספסל.
מבחינה הגנתית, הנוכחות של סמית' אומרת שיהיו למקהייל בחמישייה ארבעה שחקני הגנה טובים סביב ג'יימס הארדן שבעצמו מגלה שיפור גדול בתחום הזה השנה. יוסטון היא כבר עכשיו, למרות מכת הפציעות שעברה, אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה, אבל החולשה ההגנתית שלה בסדרה מול פורטלנד בשנה שעברה מותירה סימני שאלה בכל הקשור לתרגום היכולת ההגנתית הזו לפלייאוף, מול יריבות התקפיות איכותיות. סמית', יחד עם קורי ברואר שהצטרף לאחרונה ויספק עוד הגנה בעמדות הכנף מהספסל, מגדיל את הסיכוי שהתרגום יתבצע בהצלחה.
בדומה לטרייד שהביא את רייג'ון רונדו לדאלאס, גם החתימה של ג'וש סמית' ביוסטון קשורה לעומק בצמרת המערב. יכול להיות שבסיטואציה אחרת דריל מורי היה אומר לעצמו שיש לו ביד משהו טוב ושחבל לסכן את זה עם הימור על שחקן שבהחלט מסוגל להפריע, אבל במערב השנה הסגל שלו נחשב לקצר מדי ולא מספיק מוכשר סביב שני הכוכבים, לכן הזדמנות להחתים שחקן ברמה של סמית' על חוזה נמוך זה לא משהו שהגיוני לוותר עליו. עכשיו, כשלוקחים בחשבון גם את ברואר, השיפור של מוטיונאס, החזרה הצפויה של ג'ונס וסימני החיים של ג'ייסון טרי, יוסטון הופכת להיות עוד קבוצה עמוקה שאסור בשום אופן להתעלם ממנה. לפחות עד הפעם הראשונה שסמית' ייקח שלוש זריקות רצופות מחצי מרחק שבקושי יפגעו בטבעת ומורי כמעט יתפרץ לפרקט כדי לעצור אותו.