האמת שהתכוונו לפתוח סדרה של אגדות הפוטבול, ומסתבר שמשכנו את העניין כל-כך הרבה שלאיש אחד נמאס לחכות לנו. ג'וני יונייטס מת שלשום, ב-9/11, בגיל 69. אם אתם קוראים את השורות האלה, יש להניח ששמעתם על דן מארינו, ג'ו מונטנה, ג'ון אלוויי וקורט וורנר. ייתכן שגם ראיתם לא מעט משחקים בכיכובם של אמני המסירה האלה, מפקדי השדה עוצרי הנשימה ששום הפרש אינו בטוח מולם.
את כל אלה אפשר לייחס לאב קדמון אחד, ולאב הקדמון הזה קראו ג'וני יונייטס. כשיונייטס פרש, המושג "קווטרבק" היה חצוב בדמותו בסלע של ספר השיאים. הוא פרש עם 22 שיאי קווטרבק, כולל כל החשובים ביותר. הוא מסר יותר פעמים מכל אדם לפניו והוא עשה זאת טוב מכל אדם לפניו.
הוא מסר ליותר יארדים מהם וליותר טאצ'דאונים. הוא היה הראשון שמסר ל-40,000 יארד, ועל אף שכיום יש שישה שמסרו יותר ממנו, הם עשו זאת בגלל שהוא הראה את הדרך.
כמה זה בכסף של היום?
בימיו של ג'וני יו, חוקי הפוטבול היו שונים. במשך כל הקריירה שלו שיחק יונייטס עם חוקים שאיפשרו לשחקני הגנה לעשות לקווטרבק דברים שעליהם מענישים היום ב-15 יארד. האיש קיבל יותר מכות בעונה מכפי שהקווטרבקים של היום סופגים כל הקריירה. רק אלי הפוטבול יודעים כמה שווים 40,000 היארד של יונייטס במשחק של היום. כיום קיימים חוקים שמטרתם המפורשת היא להגן על הקווטרבק, מפני שג'וני הוכיח בסופו של דבר שהקווטרבק יכול להביא למשחק אנשים שהרץ האחורי והמגן הקטלני לא יכולים.
היה זה ה-28 בדצמבר, 1958. גמר ה-NFL. הסופרבול עדיין לא היה קיים אז, וה-NFL היה די נמוך ברדאר הספורט הלאומי - הרבה מתחת לפוטבול מכללות, לדוגמא. כל זה עמד להשתנות לאחר מפגש איתנים בין הבולטימור קולטס לניו יורק ג'איינטס - משחק ששנים רבות לאחר מכן עדיין כונה "משחק הפוטבול הגדול בכל הזמנים".
לא נלאה אתכם בתיאור משחק מלא, רק נציין שמדובר במשחק הפלייאוף הראשון בהיסטוריה שנכנס להארכה - שהושגה בדקה וחצי האחרונות, לאחר שיונייטס הצעיד את הקבוצה במורד המגרש עד לטווח שער שדה באמצעות מסירות בלבד, שכן לא היה זמן אפילו למהלך ריצה אחד. בהארכה שוב הצעיד יונייטס את קבוצתו 80 יאד במורד המגרש עד שהפולבק אלן "הסוס" אמיצ'י התגלגל כמו טנק עם הטאצ'דאון המנצח. המשחק הזה, שלמרבה המזל התקיים בעידן הטלוויזיה, הראה לאמריקאים איזה קסם יכול להיות בפוטבול המקצועני, כשהוא משוחק נכון.
עוד סיפור אמריקקי?
כמו כל סיפור אמריקאי טוב, גם זה מתחיל משום מקום. ג'וני יונייטס לא היה הקווטרבק הכי חזק, או הכי מהיר, או בעל הזרוע הכי חזקה. הוא פשוט היה הכי טוב, אבל לקח זמן עד שהזדמן לו להוכיח את זה.
ג'וני בא ממשפחה ענייה, ועל אף שלמד ושיחק במכללה, לא הייתה זו אחת הנחשבות, אלא מכללת לואיוויל, בעלת מסורת הפוטבול הצנועה. הוא בלט שם מהרגע הראשון, ומסר ל-2,000 יארד ו-21 טאצ'דאונים בעונתו הראשונה - שבה כבר היה הקווטרבק הפותח.
הוא נבחר בסיבוב התשיעי של הדראפט על ידי הסטילרס, מפיטסבורג עיר הולדתו. אבל קבוצת הפלדה מיהרה לשחרר אותו מכיוון שלא היה רבגוני מספיק כדי לשמש כקווטרבק שלישי (מקום שבכלל לא היה קיים בסגל של רוב הקבוצות אז) - המתחרה שלו ידע גם לבעוט הרחקות וגם לשמש כמגן פינה במקרה הצורך, אז הוא היה יותר שימושי. אז ג'וני שיחק בליגות מקומיות מאולתרות, על מגרשי חצץ וזכוכיות, תמורת שישה דולר למשחק, והשלים הכנסה כנהג מלגזה באתרי בנייה.
התפנית המפתיעה אך מתבקשת בעלילה
יום אחד, עונה אחת לאחר מכן, מקבל וויב יובאנקס, מאמן הבולטימור קולטס, מכתב מאוהד אלמוני שהמליץ לו לשים עין על בחור אחד שמשחק בקבוצה בשם "בלומפילד ראמס" באיזו ליגה קקמייקה. צירוף מקרים? "תמיד האשמתי את ג'וני שהוא כתב את המכתב ההוא בעצמו", אמר יובאנקס בלי להתבלבל.
יונייטס נעשה קווטרבק מחליף וקיבל את ההזדמנות שלו במשחק הרביעי של העונה. המסירה הראשונה שלו נחטפה והוחזרה לטאצ'דאון. המצב המשיך להחמיר כשהוא שמט את הכדור בשתי ההתקפות הבאות שלו (הקורא קורדל סטיוארט מתבקש לציין לעצמו את הסיפור הקטן הזה ולהתעודד).
אבל התמזל מזלו של ג'וני שהמחליף השני של הקולטס העדיף ללכת ללמוד משפטים (מה שנותן לכם מושג על כוח המשיכה של הליגה אז), וג'וני קיבל עוד הזדמנות, בה הוביל את הקולטס לניצחון 21:28 על הגרין ביי פאקרס. בשבוע לאחר מכן הוא סחף את קבוצתו לניצחון מפתיע על הקליבלנד בראונס, וג'וני הבטיח לעצמו את הג'וב.
תקופת המלוכה
שנה לאחר מכן הגיע המשחק ההוא, וג'וני היה פתאום לאלוף אגדי, והליגה השתנתה לנצח. פתאום התחילו אוהדי פוטבול לעקוב אחרי הקבוצות המקצועניות באזוריהם, ולא רק אחרי החובבנים הטהורים והרכים מהמכללות, ומשם הייתה הדרך קצרה לליגה המשוגעת, המרתקת, הגדולה מהחיים הזו.
ג'וני יונייטס הצעיד את בולטימור לאליפות נוספת בעונה הבאה, ועל אף שלא זכה באליפות נוספת במשך עשור שלם, המשיך לבסס את עצמו כאל מונותיאיסטי לדור שלם של קווטרבקים - קווטרבקים שידעו שאם הם שואפים להיות כמו וויי.איי טיטל או פרנק טרקנטון, הרי זה רק מפני שאפילו הם לא מאמינים שיוכלו להיות כמו ג'וני.
הוא מצידו המשיך להיות הוא עצמו, המשיך לדבוק לאורך כל השנים באותן רוטינות (כמו חרופ בריא לפני משחק, לא משנה איזה משחק). המשיך לחייך באושר אמיתי גם במהלך אימוני פעמיים ביום - השנואים על 99.9 אחוז מכלל שחקני הפוטבול ללא הבדל דת, גזע או סטיות אחרות. ב-1969 הגיעה ההכרה הסופית כשג'וני יונייטס נבחר לקווטרבק הגדול ביותר בחמישים השנים הראשונות של הליגה.
הקוסם הטוב של בולטימור
גם לאחר פרישתו בשנת 73' המשיך ג'וני להתנהג כפי שהתנהג תמיד, ללא שמץ גינונים. חברים לקבוצה העתירו עליו שבחים כמו "לשחק איתו היה כמו להיות ב"האדל" (ההתקבצות שבה מסביר הקווטרבק את המהלך) עם אלוהים", אבל זה מעולם לא עלה לו לראש.
כשהקולטס העמיסו את המועדון על משאיות ונעלמו מהעיר בשנת 84', ג'וני נשאר והפך לבן האהוב ביותר של העיר ולמקור גאוותה הגדול ביותר מאז אדגר אלן פו. (גם בייב רות' היה מבולטימור, אבל הוא שיחק ביאנקיס. יש בעיר פסל לכבודו אם אני לא טועה, אבל הוא היה אייקון של ניו יורק).
כשה-NFL חזרה לבולטימור בשנת 96, מיהרו הרייבנס (או בשמם הקודם, הקליבלנד בראונס) לעשות את הדבר הנכון ולצקת תוכן בחיבור החדש שלהם לעיר. הם אימצו את ג'וני והוא שמח לשתף פעולה. בשנים האחרונות הוא שימש כחונך לקווטרבק צעיר בשם כריס רדמן. החיבור היה טבעי לא רק מפני שרדמן שיחק נבחר בדראפט על ידי בולטימור, אלא בגלל שהוא שיחק לפני כן במכללת לואיוויל.
"אני חושב שהוא הסיבה העיקרית לכך שאני קווטרבק ב-NFL היום", אמר רדמן על סף דמעות. אמנם התמזל מזלו של רדמן ללגום מהמעיין ישירות, אבל הוא ממש לא היחיד. כמה טוב שאנחנו חיים בעידן הצילום והקולנוע. במשך השבוע הקרוב סביר להניח ש-ESPN ימצאו דרך להראות כמה הבזקים, כדי שתוכלו לראות בעיניים במה מדובר. לפחות הקסם לא הולך לשום מקום, אפילו אם הקוסם כן