בדרך לאנדזון: סיכום המחזור ה-15 ב-NFL

העניין הוא שמנזל מעולם לא טרח להפריך את ההייפ סביבו, לא ניסה להצטנע ולא חשב שהסופרלטיבים לא מגיעים לו. הוא אוהב את החיים הטובים ונקלע לא אחת לשערוריות רשת מתוקשרות. בקליבלנד לא ממש היו מרוצים מהתנהגות הטאלנט, אבל הבליגו, יחסית. קודם לכן, לפני הדראפט, הם התעלמו מהתבטאויותיו של מאמן העבר בארי סוויצר, שאמר: "אני לא אוהב את הגישה שלו, הוא שחצן וחצוף. אמרתי את זה קודם ואמשיך להגיד את זה".

מנזל עורר הרבה אנטגוניזם אצל שחקני סינסינטי, והבנגאלס החליטו לערוך לו טקס חניכה במשחק ה-NFL הראשון שבו פתח. 10 מ-18 ל-80 יארד, שני איבודים ושלוש הפלות בתבוסה 30:0 – זו השורה הסטטיסטית של הקוורטרבק, לא בדיוק משהו להנציח ברזומה. מנזל העלה בעיקר זכרונות לקוורטרבקים מתוקשרים אחרים שנהנו מההייפ בלי לעבוד קשה מדי – מאט ליינארט, ריאן ליף וג'מרקוס ראסל, למשל – אבל למה ללכת רחוק? היו כאלה גם בקליבלנד עצמה.

20 קוורטרבקים פתחו בקליבלנד לפני מנזל מאז 1999. 20 קוורטרבקים, יותר מאחד בשנה. זו אותה קליבלנד שבחרה בטים קאוץ' ואותם בראונס שלקחו את בריידי קווין, שצנח חופשי פשוט כי, מה לעשות, בקבוצות אחרות לא ממש ראו את הפוטנציאל שבו. מאז שקמו הבראונס מחדש בסוף שנות ה-90, הם מבצעים רק החלטות רעות בעמדה הכי חשובה בפוטבול. יכול להיות שעוד יתברר שמנזל הוא קוורטרבק טוב, אבל הגישה שלו והאנטגוניזם שעורר אצל ליגה שלמה עוד בטרם עלה לסנאפ אחד מוכיחים שהבראונס לא למדו כלום.

חפשו את הטווס התורן בליגת המכללות, אתרו את הדראפט שבו הוא אמור להיבחר – ותהמרו מי תיקח אותו. אנחנו כבר יודעים.

כשמריו ויליאמס נבחר ב-2006 ראשון בדראפט, אמריקה הייתה מזועזעת. רג'י בוש היה הקונצנזוס הגדול, לכל היה ברור שהוא זה שייחטף. ואז הטקסאנס טרפו את הקלפים ועשו צחוק מכל הנבואות והתחזיות.

אחרי שתי עונות מצוינות, ב-2007 ו-2008, יכולתו של ויליאמס ירדה וב-2012 הקיצוני-הגנתי מצא בית חדש, באפסטייט ניו יורק. בשתי עונותיו הקודמות בבילס התקרב שוב למספרים היפים מימי הפריים בטקסס, ושב להעלות על הלוח שתי ספרות בגזרת הפלות הקוורטרבק, כשב-2012 רשם 10.5 סאקים ואשתקד 13.

אלא שעונת השיא של ויליאמס, כך נראה, הגיעה השנה, והמשחק מול גרין ביי, בו הנהיג את הגנת הבילס שעצרה את ארון רוג'רס על 0 ט"ד, כשוויליאמס שם פלומבה על הניצחון עם סאק ופאמבל. עם 13 הפלות קוורטרבק ו-32 תיקולים, ויליאמס קרוב למספרים של 2008, אז רשם 14 הפלות ו-43 תיקולים.

איך זה בא לידי ביטוי בבפאלו? עם הגנה שמדורגת במקום החמישי בליגה ועונה ראשונה מאז 2004 (!) שבה הקבוצה לא תסיים במאזן שלילי, לאחר שניצחה כבר שמונה משחקים. חכו, זה לא הסוף: ההתקפה של הבילס מדורגת במקום ה-23. תשעה מקומות מהסוף, ועדיין יכולה להגיע לפלייאוף. לבילס נשאר לשחק באוקלנד (לא ניצחון בטוח, אבל יריבה נוחה) וב...פוקסבורו, נגד ניו אינגלנד (משימה שנראית כרגע בלתי אפשרית). על פי מצב העניינים ב-AFC צפון, לא נראה ש-7:9 יביא את בפאלו לינואר, אבל לוויליאמס, בן 29 בלבד, יש עוד שלוש שנים בחוזה, כך שלפחות בגזרת ההגנה זה נראה טוב להמשך. עכשיו צריך למצוא קוורטרבק שהוא לא קייל אורטון.

פתיחת העונה של פיטסבורג הייתה חיוורת. הסטילרס כמעט איבדו יתרון ביתי גדול לקליבלנד, שותקו לחלוטין בבולטימור, רשמו הפסד מביך לטמפה ביי, ניצחו בקושי את ג'קסונוויל והשלימו חודש וחצי מביכים עם תבוסה בקליבלנד. אחר כך העסק השתפר, אבל זה לא שהכול הלך חלק – פיטסבורג הפסידה בניו יורק לג'טס ובבית לניו אורלינס ועדיין חרקה.

בשבועיים האחרונים יש אווירה של שינוי בעיר הפלדה. זה מתחיל בליביון בל, הרץ האחורי המצוין שרשם שישה טאצ'דאונים בארבעת המשחקים האחרונים, עובר דרך רות'לסברגר שמשחק אחראי יותר ולא מנסות לכפות זריקות בסיטואציות קשות, ומסתיים בהגנה. כן, אותה הגנה שיצאו לה מוניטין של חומה בצורה והפכה להיות צל של עצמה בשנים האחרונות. ההגנה הזו, שלא עצרה כמעט שום דבר, החלה לעשות מהלכים גדולים. בשבוע שעבר היא החזיקה את אנדי דלטון וסינסינטי ללא ניקוד ברבע האחרון וכפתה פאמבל ששינה לחלוטין את המשחק, וביום ראשון רץ ויליאם גיי לטאצ'דאון לאחר שחטף את מאט ריאן והפך את ההתמודדות מול אטלנטה לתחרות של חתול ועכבר.

עדיין לא הכול ורוד בפיטסבורג. ההגנה שלה עדיין מדורגת 20 בליגה וה-AFC צפון הוא הבית הקשה ביותר, אבל אם הסטילרס ימשיכו לייצר פעולות גדולות משני עברי הכדור, כדאי יהיה לכולם להיזהר גם בינואר, כי נראה שהם נכנסים לכושר הנכון. ואה, כן, אל תשכחו את עונת 2005, שבה זכו הסטילרס בסופרבול דרך הוויילד קארד, בעונה שהדינמיקה שלה הייתה מאוד דומה לזו הנוכחית.

יש אחד במערכת, אורן יוסיפוביץ, שבנוסף להיותו פה גדול הוא גם אוהד הצ'ארג'רס ועל זה נאמר "קשקשן חסר מזל". אכן, בהחלט לא כיף להיות אוהד של סן דייגו, ששוברת לאנשי דרום קליפורניה את הלב שנה אחרי שנה.

דומה שהבעיה של הצ'ארג'רס בעיקר מנטלית. כישרון תמיד היה שם, אבל מול ניו אינגלנד וגם נגד דנבר, שתי קבוצות שיש נגדן מה להוכיח, היו להם הזדמנויות לחזור למשחק והם לא עשו את זה. גם אחרי עונת הקאמבק של 2013, אפילו אחרי המהפך המדהים בבולטימור לפני שבועיים, פיליפ ריברס לא יוצר את הרושם שהצליח לעשות את הסוויץ' ולהפוך את הצ'ארג'רס לקבוצה מנצחת. עם מאזן 6:8, עדיין יהיו לו הזדמנויות לתקן את הרושם בסן פרנסיסקו ובקנזס סיטי, שני משחקים לא פשוטים לשום קוורטרבק, במיוחד כשהצ'יפס עשויים במחזור האחרון להתמודד עם הצ'ארג'רס על הכרטיס האחרון לפלייאוף.

נראה שטוני רומו, לעומת זאת, מצליח לעשות את זה אחרת. דאלאס ראתה יתרון 0:21 נמחה כליל בפילדלפיה וחטפה 24 נקודות ללא מענה. זהו מתכון קלאסי להתפרקות, אבל רומו הגיב מהר עם דרייב יפה של 78 יארד ועוד מסירה לדז בריאנט לאנדזון, בדרייב שאחרי וקבר את המשחק. רומו, כזכור, הקים את הבוקרים מהקבר גם בשבוע 3 בסנט לואיס והיה הקוורטרבק האורח היחיד העונה שארגן לעצמו ניצחון בסיאטל, וכל זאת אחרי הפסד ביתי מביך במחזור הפתיחה לסן פרנסיסקו.

מה זה אומר להמשך? קשה לדעת. אין שום אינדיקציה לכך שרומו הפך להיות הווינר האולטימטיבי, אבל הוא לפחות יקבל צ'אנס להוכיח את זה בינואר. זה משהו שאי אפשר כרגע להגיד על ריברס והצ'ארג'רס.

- ניו יורק ג'טס ניצחה את טנסי 11:16, הפעם הראשונה בהיסטוריה שתוצאה כזו הושגה ב-NFL.

- טוני רומו מסר לטאצ'דאון במשחק החוץ ה-40 ברציפות, הכי הרבה מבין כל הקוורטרבקים הפעילים ב-NFL.

ניו אינגלנד רשמה זכייה שישית ברציפות ב-AFC מזרח, רצף שני לשבע הזכיות של לוס אנג'לס ראמס בין 1973 ל-1979.

- דנבר ניצחה 12 משחקי חוץ רצופים נגד יריבות מהבית שלה, והשוותה את השיא שקבעה סן פרנסיסקו בין 1987 ל-1990.