בחור זהב

זה כבר כמעט הפך לבדיחה: כדורגלן מתראיין אחרי הפסד, מתרץ את המעידה הערב, לא שוכח לפרגן ל"אוהדים הנפלאים שלנו שמגיעים בכל משחק", ואז מגיע לפאנץ' שבלעדיו אין הצדקה לקיומו הספורטיבי: "נעבוד קשה כדי להיראות טוב יותר". אתה יושב בבית, מול המסך, ולא מאמין. אדם שמתפרנס מהתחביב שלו, שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש כי הוא בועט בכדור על בסיס קבוע, שזוכה להערצה וחשיפה שלא היה מקבל בשום ענף אפור ולא-מתגמל אחר, מדבר איתי על "עבודה קשה".

רון כהן (26) היה חולם על יום העבודה הקליל של הכדורגלנים, שמסתכם באימון של שעה וחצי. את הבוקר, כל בוקר, הוא פותח באימון שמסתיים ב-6:30, משם הוא ממהר ללימודי התואר הראשון, חוזר לאימון ערב במועדון "קאיזן" בפתח תקווה ועל הדרך גם מאמן נערים ונערות. התגמול הכספי מגוחך, ועל חשיפה אין מה לדבר כשספורטאי בישראל מגיע מענף לא-אולימפי.

"מעולם לא עשיתי את זה בשביל החשיפה שלי, היא לא מעניינת אותי. החשיפה היחידה שאני מקווה לה, שבאמת חשובה לי, היא של ענף הג'יו-ג'יטסו בפני אנשים חדשים", הוא מסביר. הבחור השקט והמרשים הזה, שקבע תקדים היסטורי שאפילו לא מבטיח לו פרנסה, מדבר על העבודה שלו בעיניים של ילד מאוהב. אז כשבסוף המשפט הוא אומר בחיוך נבוך "אפשר להגיד שאני עובד קשה", אתה מאמין לו.

אבל כהן לא הסתפק בתחושה, הכניע גם את הצרפתי ועלה לגמר, שם גבר על יריב רומני כל הדרך לראש הפודיום. "הוא היה אמור לנצח אותי, כולם חשבו שהוא ינצח אותי, וזה כולל גם אותי", הוא צוחק. "רק אלון האמין בי, ואני שמח שניצחתי בשבילו".

אלון, מאמנו של כהן, הוא בעיקר - ולפני הכול - אחיו הגדול, שליווה אותו בתחרות יחד עם חברו שגיא דובב, שהתחרה גם הוא באליפות. "להבדיל מספורט קבוצתי, לוחם נמצא לבד בזירה. הידיעה שיש לך גב, שאחיך הגדול נמצא כאן ומרים אותך כשאתה נופל מנטלית, היא מתנה עבורי. אתן לך דוגמה: בקרב השני עליתי מול יריב איטלקי אגרסיבי מאוד, שסגר אותי יפה וניסה לנעול לי את הברכיים. באמצע הקרב מסתבר שהשופטים נתנו לי ניקוד שלא חשבתי שהגיע לי, ולא שמתי לב לזה עד ששמעתי את אלון צועק: 'רון, אנחנו מובילים! אין לי מושג למה, אבל אנחנו מובילים!', וזה נתן לי דחיפה מנטלית שרק מאמן עם חיבור רגשי יכול לייצר".

ראיתי את הסרטון שלך על הפודיום, ברגע הזה משהו אצלך השתחרר.

"תראה, לשמוע את התקווה בחו"ל זה דבר מדהים, קשה להסביר את זה. רואים בסרטון שאני לא מרים את הראש בזמן ההמנון, כי היה לי ברור שאני לא אעצור את הדמעות.

הבטיחו לך מענק כספי בעקבות הזכייה?

"אני יודע שאני אמור לקבל מענק, אני לא ממש מעורב בזה ואין לי הערכה מדויקת, כי לא היה אלוף עולם מישראל עד עכשיו. היו איתי בנבחרת לוחמים שההתאחדות מממנת וכאלה שהתחרו באליפות הקודמת, בנו עליהם שיביאו מדליות ואז טרפתי את הקלפים. אף אחד לא תכנן שאהיה אלוף עולם", הוא צוחק.

כעת, בנוסף למענק, הוא צפוי לקבל מימון קבוע של כאלף דולרים בחודש. "אני מקווה לקבל מענק גדול, אני זקוק לזה. אני מאמן למחייתי, סטודנט וצריך להביא כסף לשכירות בכל חודש, מזה אני מתפרנס. כל הספורטאים שזוכים במימון, מאמנים למחייתם. זה לא פשוט להסתדר ככה".

ענף הג'יו-ג'יטסו בישראל פועל במסגרת התאחדות "אילת", לענפי הספורט התחרותיים הלא אולימפיים, ומונה עשרות בודדות של לוחמים פעילים, בעלי שגרת יום תובענית כמו זו שכהן מתאר. "אני לא מצפה מהתלמידים שלי ללכת בדרך שלי, זה קשה מאוד בארץ. אי אפשר להתפרנס מג'יו-ג'יטסו בישראל. אם הם יסגלו מיומנויות של הגנה עצמית וכתוצאה מכך הביטחון העצמי שלהם יעלה - עשיתי את שלי", הוא אומר.

עם זאת, כדי לזכות למימון גבוה יותר מ"אילת", הספורטאי צריך להיות מדורג בחמישייה הראשונה בעולם בקטגוריה שלו. במילים אחרות, שכהן המנומס נמנע מלהשמיע, בהתאחדות דורשים מספורטאים שגם כך מרוויחים שכר זעום – להתפתח בכוחות עצמם, ועל חשבונם. לאחר שעשו את הבלתי יאמן והגיעו לחמשת הראשונים בעולם בתחומם – רק אז יזכו למימון גבוה יותר.

ולמרות הכול, אתה רואה את העתיד שלך בג'יו-ג'יטסו.

"אחרי הזכייה בוודאי, אלה החיים שלי וזה מה שאני עושה הכי טוב. אני מקווה שהזכייה תעזור, אבל כרגע פרט למימון מ"אילת" ולעזרה הגדולה מיו"ר התאחדות הג'יו-ג'יטסו יוסי גולן, אין מקורות הכנסה ואין ספונסרים. זה ענף שלא משודר בטלוויזיה ואין לגופים מסחריים אינטרס לפרסם את עצמם באמצעותו או לתת לו חסויות. אבל יש אנשים טובים, וקיבלנו עזרה מאבא של אחד התלמידים שלי שראה והעריך את ההשקעה שלנו בילדים".

וההשקעה לא מבוטלת. לאחר שנחת מפריז מיהר כהן לאימון הערב במועדון "קאיזן" בפתח תקווה, שבו הוא מאמן ומתאמן. "אלוף עולם זה נחמד, אבל אין זמן לחגיגות כשיש ילדים שמחכים לך במועדון. ההורים שילמו והם לא צריכים להתחשב בזה שהייתי בתחרות בפריז. באתי לכאן באהבה מיד כשחזרתי, אנחנו משפחה אחת גדולה ומבחינתי זה ממילא הרגיש שאני בא הביתה".

כהן, המתחרה במשקל של עד 62 ק"ג, הוא לא היחיד שחזר מפריז עם מדליה. פרט אליו, המשלחת הישראלית זכתה בארבע מדליות ארד ובזהב נוסף, כשמרים בלאוסוב, חיילת מרמת גן, זכתה באליפות העולם בקטגוריית המשקל של עד 55 ק"ג. "היינו חבורה מאוד מגובשת, הגענו לאולם תחת אבטחה וכולם עשו את המקסימום. סתיו דרי, שמתחרה בקטגוריה של עד 69 ק"ג, הפסיד בקרב השלישי ואמרו לו שצריך לפנות אותו לבית חולים כי הוא סובל מכילה. אבל זה לא עניין אותו, וכמו לוחם אמיתי הוא עלה עם כאבי תופת לקרב האחרון, ניצח וזכה בארד".

כשכהן נזכר בתחרות, רגע אחד בו צורם לו במיוחד. זה היה כאשר לוחם אלג'יראי סירב לעלות לזירה לקרב נגד חברו, אלמוג בריטש. "ברגע שהוא שמע שהיריב הבא שלו ישראלי, הוא טען שיש לו פציעה בברך, אבל אחרי חמש דקות זה לא הפריע לו להתחרות נגד יריב אחר. זו כנראה הייתה ההחלמה המהירה ביותר שראיתי".

האלג'יראי המשיך עד הסוף?

"לא, הוא הודח בהמשך. אלמוג הגיע למקום החמישי".

אז לפחות הוא יזכה במימון של דרג א'.

"אני מקווה, כי מעבר לזה שאתה צריך להיות בחמישייה הראשונה בעולם, אתה צריך להשיג שני ניצחונות בפועל. אחד הוא השיג ובשני לא עלו להתחרות נגדו".

זה אבסורד שימנעו ממנו מימון רק כי הוא הוחרם באליפות עולם על היותו ישראלי.

"אני באמת מקווה שזה יסתדר, מגיע לו".

הוא יכול לקבל השראה מהחודשים האחרונים שאתה עברת.

"זו באמת הייתה שנה קשה עבורי, מעבר לפן המקצועי הזניח ולהפסדים בתחילת השנה, אמא שלי נפטרה מסרטן לפני חצי שנה. לי היה ברור שהיא נמצאת שם איתי באולם בפריז, הרגשתי אותה בכל רגע. היו שם יותר מדי מבחנים שלא הייתי אמור לעבור, והצלחתי".

שרת הספורט יצרה איתך קשר?

"היא לא, אבל ראש עיריית פתח תקווה איציק ברוורמן וח"כ יואל רזבוזוב הפתיעו אותי ובירכו. החשיפה התקשורתית לא הייתה גדולה, המברכים היו בעיקר בני משפחה, חברים וכמובן חברה שלי, חן, שישבה מול המחשב וראתה אותי בשידור חי".

היא כבר בקיאה בחוקים?

צוחק. "אני לא בטוח, אבל היא ראתה את הפנים שלי אחרי הגמר וכאן לא יכול להיות ספק. אם יצאת מגמר אליפות העולם עם חיוך, כנראה שמשהו ממש טוב קרה לך".