בדרך לאנדזון: סיכום השבוע בפוטבול

התעלמות גורפת מהמשחקים של סן פרנסיסקו העונה מביאה למחשבה המוטעית שההפסד לאוקלנד הוא בגדר סנסציה. אחרי הכול, הריידרס הגיעו להתמודדות הזו עם ניצחון בודד העונה ועם נחיתות בכל עמדה כמעט. לדרבי חוקים משלו (נניח שהחוק הזה תופס גם במפרץ), ואפשר לטעון שהסילבר אנד בלאק קיבלו מוטיבציה מיוחדת לגמור לניינרס את העונה. למרות הכול, היתפסות לקלישאה הזו לא מספרת אפילו חצי מהסיפור של סן פרנסיסקו השנה.

הניינרס עומדים על מאזן 6:7, שחיסל להם כמעט סופית את הסיכויים לפלייאוף. הם זקוקים לשלושה ניצחונות, כשהיריבות הן סיאטל, סן דייגו ואריזונה. יה, רייט. בכל מקרה, חשוב להסתכל על הניצחונות שכן רשמו. סן פרנסיסקו לא ניצחה באף משחק בית העונה בהפרש גדול מטאצ'דאון. בחוץ היא עשתה את זה פעמיים. זה אומר שב-11 מ-13 משחקיה היו ליריבות הזדמנויות לנצח עד הדקות האחרונות. אוקלנד, בניגוד לניו אורלינס ו-וושינגטון למשל, פשוט ניצלה את ההזדמנות, גם אם עשתה הכול כדי לתת לניינרס מתנות בדרך, כמו דגלים מטופשים בסיטואציות שאפילו לא נדמה שאפשר לעשות בהן עבירה.

אבל הריידרס נתנו ונתנו והניינרס לא לקחו. האיש שנצלב בסן פרנסיסקו הוא, כמובן, ג'ים הארבו, כשכעת ברור שהצדדים יגבשו הסכם פרידה, השאלה היא רק מתי. הדיווחים מספרים שמישיגן, בה שיחק הארבו במכללות, מעוניינת להחזיר אותו לשורותיה, אבל המאמן לא ימהר לשוב למכללות, מה גם שקריירת ה-NFL שלו כמאמן ראשי מוצלחת בסך הכול. יש לזכור שהארבו הוא האיש שהחיה את הניינרס, השיב אותם לקדמת הבמה וכמעט הביא להם טבעת סופרבול. עם זאת, הבחירה בקולין קפרניק כקוורטרבק המוביל לא ממש הוכיחה את עצמה והיא זו שכנראה דנה את הזוגיות הזו לגירושין.

לא קרה משהו אובר-דרמטי במשחק של גרין ביי ואטלנטה הלילה, אבל כותרות הוא סיפק בלי הפסקה. היו שם 80 נקודות, חוויה לכל חובב פוטבול התקפי, משחק-על של חוליו ג'ונס עם 253 יארד באוויר ועוד הצגה של ג'ורדי נלסון, שממשיך למצב את עצמו כאחד התופסים הלבנים הטובים בהיסטוריה. גם התוצאה הסופית מטעה מעט – הפאקרס שלטו במשחק והובילו לכל אורכו. עם זאת, הם עדיין היו זקוקים להשתלטות על בעיטת אונסייד כדי להבטיח את הניצחון.

בשבועיים האחרונים ראינו שהמחצית השנייה של הפאקרס הפכה לחוויה, ולא חיובית כל כך מבחינתם. בשבוע שעבר, לאחר שרשמו 23 נקודות על ניו אינגלנד לפני ההפסקה, הם הסתפקו בשלוש בלבד אחריה ונזקקו להתעלות הגנתית בדקות האחרונות כדי לשמור על הניצחון. הפעם ירדו להפסקה ביתרון 7:31 על אטלנטה, כשבמחצית השנייה הפאלקונס מנצחים 12:30.

צריך לזכור, שני המשחקים האחרונים היו בלמבו פילד, שבו הפאקרס רשמו במחצית הראשונה פחות מ-20 נקודות במשחק אחד בלבד העונה, מול הג'טס. נכון לעכשיו, הם מדורגים במקום השני בחטיבת המערב, אבל דטרויט לא מוותרת ותגיע ללמבו במחזור האחרון כדי לנסות לעקוץ. יש לה את הכלים לעשות את זה הפעם.

אף שכרגע הסיכויים לכך לא נראים גבוהים, הפאקרס עדיין עלולים לאבד את ראשות הבית וליפול מהמקום השני לחמישי או השישי, ומחוץ ללמבו לגרין ביי אין יכולות כל כך מוחצות, למרות ארון רוג'רס הנפלא. גם אם הדרך לסופרבול תעבור בוויסקונסין, מייק מקארתי יהיה חייב לתת את דעתו על נפילת המתח של האורזים במחצית השנייה.

את מחיר הפציעה של קרסון פאלמר אריזונה שילמה מהר, ובמזומן. הקרדינלס נראו רע מאוד בסיאטל ובאטלנטה, ואם לפני זמן קצר הפער שלהם מהסיהוקס עמד על שלושה משחקים, פתאום נצי הים חזרו לשחק כמו אלופים ויושבים להם חזק על הצוואר, כשהפער עמד לפני יום ראשון על משחק אחד. וכזה הוא נשאר גם אחריו.

אריזונה נקלעה לפיגור מהיר מול קנזס סיטי ונראתה, כמו בשני המשחקים הקודמים, אבודה. ברבע השלישי לקח דרו סטנטון פיקוד ועם 11 נקודות בשש דקות החזיר את הציפורים האדומות ליתרון. מכאן, כבר עשתה ההגנה המצוינת את העבודה, כשגם הפציעה והנטישה המוקדמת של ג'מאל צ'רלס עזרו לשימור היתרון.

כרגע, הדרך לאריזונה עוברת באריזונה (משפט מוזר, אבל היי – זו המציאות). כמו גרין ביי, גם הקרדינלס עלולים לצנוח מהמקום הראשון היישר אל החמישי או השישי. אלא שמה שיש לפאקרס ואין לקרדינלס הוא ארון רוג'רס, נכס התקפי שיכול לחפות על חסרונות אחרים כמו הגנה בינונית או אבדן ביתיות. לכן, השחקנים של ברוס אריאנס מחויבים לשמור על הבית אם ברצונם ללכת רחוק לפלייאוף. עם כל האמפתיה, קשה לראות אותם מנצחים בסיאטל או בגרין ביי. אפילו באטלנטה, שכרגע מוליכה את ה-NFC דרום עם מאזן מעליב 8:5, הם כבר נוצחו.

בבית, לעומת זאת, זה סיפור אחר – ההגנה שומרת את אריזונה בעניינים, באופן דומה לזה שניצחה את דטרויט. כמה נקודות ספגו הקרדינלס במחצית השנייה בשלושת משחקי הבית האחרונים? ניחשתם נכון, 0. הבית הפך להיות משימה ראשונה ממעלה עבור אריאנס, ובינתיים השחקנים שלו עומדים במשימה. בעוד שבוע וחצי הם פוגשים את סיאטל. ניצחון שם – ואפשר יהיה להתחיל לחלום.

אם תשאלו כל אוהד של קליבלנד מהו המהלך הזכור לו בהיסטוריה, הוא בוודאי ישנן בעצב את "הדרייב" של ג'ון אלוויי, אותה נסיעה אגדית של 98 יארד בגמר ה-AFC של 1987. גם אלה שהספיקו להדחיק קיבלו ביום ראשון תזכורת כואבת לטראומה ההיא, כשאנדרו לאק הוביל את אינדיאנפוליס 90 יארד, קינח במסירה נפלאה לטי ויי הילטון והשתיק את יושבי המכלאה. מבחינת הבראונס, זו הייתה מכה אנושה לעונה, אם כי הם עדיין צריכים לארח את סינסינטי ולהתארח בבולטימור, כך שמהרבה בחינות הכדור בידיים שלהם. מצד שני, הם החליטו שזה הזמן לניסויים ויזרקו למערכה את ג'וני מנזיל. מבחינת לאק והקולטס, זה היה רק סטייטמנט להמשך.

בעונתו השלישית בליגה, ללאק יש 4,305 יארד ו-36 טאצ'דאונים עם 61.9 אחוזי השלמה. בקטגוריית האחוזים הוא עדיין נופל מהטריו הגדול של הליגה העונה, אבל אין לו במה להתבייש במספרים האחרים. לפייטון מאנינג יש 3,910 יארד וכמות זהה של טאצ'ים ב-66.9 אחוזים. טום בריידי מסר ל-3,560 ו-30 ב-64.7 אחוז וארון רוג'רס עם 3,652 ו-35 ב-66.7 אחוז. אז אולי מבחינה אחוזית לאק נופל משלושת הגדולים, אבל המספרים האחרים שלו מביאים אותו לטופ.

ללאק יש עדיין לא מעט בעיות והרבה רגעים מתים במשחק, אספקט שיהיה חייב לשפר לאורך הזמן, במיוחד ללא הגנה דומיננטית. קבוצות טובות, כמו הפטריוטס או פיטסבורג, יודעות לנצל כל חור כדי לברוח, נגד קליבלנד גם דרייב סיום טוב הצליח להשכיח משחק בינוני. הוא עוד לא שם, הוא לא שייך לליגה של הגדולים, אבל הדרייב הזה בהחלט מקרב אותו בעוד צעד לשם.

פייטון מאנינג רצה לשבור את השיא של דרו בריס במשחקים רצופים עם מסירות לטאצ'דאון (54), אבל תצוגה עקרה מול בפאלו העמידה את הרצף שלו על 51.

ליביון בל מפיטסבורג רשם 235 יארד מקו ההתנגשות, 185 בריצה ו-50 בתפיסה, והפך לשחקן השני בהיסטוריה, אחרי וולטר פייטון, שרושם 200 יארד או יותר שלושה משחקים ברציפות.

הניצחון של ניו אינגלנד בסן דייגו העניק לה עונה 12 ברציפות עם 10 ניצחונות או יותר, הרצף הארוך ביותר מאז איחוד הליגות ב-1970.

דרו בריס מסר עד כה ל-3,983 יארד וצפוי ליפול מ-5,000 יארד במסירה לראשונה לאחר שלוש שנים רצופות שבהן עשה זאת.