עונת מבחן

אז איפה הליגה הטובה בעולם? אם הייתם שואלים את השאלה הזאת לפני עשר שנים, התשובה היתה ברורה כאור השמש. גם לפני חמש שנים כמעט כל אחד היה אומר את אותה התשובה. אבל היום, רק אם תשאלו איזו ליגה היא הכי מבוזבזת מבחינת פוטנציאל, תעלה התשובה איטליה לראש. מאמצע שנות השמונים עד לתחילת שנות התשעים, הביאו הקבוצות האיטלקיות בשורות חדשות לכדורגל העולמי. שושלות באו והתחלפו מיובנטוס של פלאטיני ובונייק, עד לנאפולי של מראדונה וקארקה. מהשלישיה הגרמנית של אינטר, עם מתיאוס, ברמה וקלינסמן ועד לשלישיה ההולנדית הבלתי נשכחת של מילאן, עם רייקארד, חוליט והאחד והיחיד, מרקו ואן באסטן. כל השמות, אגדות עוד בחייהם. שחקנים בשבילם שילמת לראות כדורגל. בכל אותה תקופה נדחקו טיפה הצידה השחקנים האיטלקיים והכוכבים היו השחקנים הזרים.

פאביו קאפלו, ראה את מה שבנה לפניו אריגו סאקי, אבי החשיבה הטאקטית במילאן, הוסיף לזה עבודה קשה ולקח עם מילאן אליפויות וגביעי אירופה בסיטונאות. אך אסור לשכוח שלצד העובדים השחורים, בדמותם של בארזי, קוסטקורטה ומאלדיני הצעיר, היה
תמיד אפשר לסמוך על הברק של ההולנדים, כשהיה צורך בשער דחוף. גם אצל היריבה העירונית אינטר, אשר הצליחה לגנוב אליפות אחת ב-89', היה לויצ'יני סגל דומה, עם ואלטר זנגה, השוער הטוב בעולם באותה תקופה ועם ברגומי הותיק, אפשר היה לסמוך על ההגנה. קלינסמן תמיד היה מספק את השערים. אך אסור לשכוח שבאותה תקופה היו בליגה האיטלקית הזרים הטובים בעולם, והם אלו שעשו את ההבדל מליגה הגנתית ומשעממת, לליגה מרהיבה ומחדשת. בכל שנה נשבר שיא ההעברות בליגה המטורפת הזאת, שנחשבה גם לקשה ביותר. מי שחיפש כסף מצא אותו באיטליה.

יובנטוס של ליפי בקדנציה הראשונה שלו בקבוצה, היא אולי הקבוצה האיטלקית הגדולה האחרונה. ליפי בנה תלכיד כמעט לגמרי איטלקי ובעיקר תלכיד ווינרי, עם קונטה האנרג'ייזר, ויאלי המבריק ואלסנדרו דל פיירו, מי שנחשב אז לילד הפלא החדש של ארץ המגף. אח"כ גם הגיעו ויירי וזידאן ויובה הגיעה פעמיים ברציפות לגמר ליגת האלופות ואף לקחה את הגביע פעם אחת. מאז. כלום.

בשנים האחרונות, איבדה הליגה האיטלקית את הזרים הטובים ביותר לליגה הספרדית בעיקר, אך גם, אבוי לליגה האנגלית. הכסף, למרות מה שאנשים חושבים, נשאר גדול, אך הוא הביא עימו גם סבלנות קצרה מאוד. מאמנים ואיתם גם שחקנים, היו חייבים להביא תוצרת מיידית, אחרת היו הולכים הביתה. כך הפך הכדורגל להגנתי ולמחושב מדי. כך שיחקה גם נבחרת איטליה בארבעת המונדיאלים האחרונים ובגלל הסיבה הזאת, גם ברחו מרבית השחקנים מארץ המגף. הכדורגל, ששימח כ"כ הרבה אנשים, הפך ללא אטרקטיבי. המאמנים החלו להגביל את השחקנים ואימללו את חייהם וחדוות המשחק הלכה
ונעלמה.

באינטר, אולי הדוגמה הקלאסית והמשקפת ביותר לקבוצת ליגה איטלקית טיפוסית של ימינו, באו והלכו במהירות שמות כמו רוברטו קרלוס, דניס ברגקאמפ, נאוונקו קאנו, איבאן זאמורנו ורונאלדו. כן, גם את שמו אפשר בקלות למנות על המאוכזבים/מאכזבים. בלאציו, יובנטוס ומילאן עברו שמות לא פחות גדולים, שדווקא כן הצליחו בקבוצות אחרות. קבוצות בעלות שם ומסורת, החלו לקרוס תחת הלחץ להביא תוצאות מיידיות, לחץ שהביא לבזבוזים מיותרים וליכולת עלובה על המגרש. כך נעלמו שלוש אלופות עד לא מזמן, טורינו, נאפולי וסמפדוריה.

ג'יאנפרנקו זולה, היה זה שהתחיל את הנדידה לאנגליה. כולם צחקו עליו אז, כשעזב את פארמה לטובת צ'לסי. למי ששכח, קבוצות אנגליות היו משאירות את הנקודות בבית, לפני כל מפגש עם קבוצה איטלקית במהלך שנות התשעים והמעבר היה נראה מגוחך באותם ימים. אך זולה בודאי שם לב לתהליך הגסיסה שהתחיל לבצבץ בארץ המגף.

השנים עברו ולמרות שכוכבים המשיכו לנחות בשדות התעופה של רומא ומילאנו, הליגה הספרדית החלה לצמצם פערים באופן מהיר ביותר, כשריאל מדריד הפכה לנושאת הדגל. בקיץ של השנה שעברה, היה זה זינאדין זידאן, השחקן הטוב בעולם, שבמעברו מיובנטוס לריאל מדריד, סימן את הדרך לאספניה. רונאלדו השנה, שם אולי את החותמת הסופית – הליגה הספרדית היא הטובה ביותר בעולם. מה שנותר לסיריה A לעשות, הוא להוכיח שכל מי שחושב כך טועה. העונה שתתחיל בשבת היא עונת מבחן רצינית עבורה, אולי העונה
החשובה ביותר בכדורגל האיטלקי בשנים האחרונות.

ההתחלה לא מבשרת טובות. ההתפרקות של פיורנטינה, רק לפני שנתיים וחצי, קבוצה שהתמודדה חזק בליגת האלופות. הנפילה של לאציו ופארמה, עוד שתיים מקבוצות הפאר של הליגה האיטלקית, ודחיית הליגה המרגיזה, בצל איום ההשבתה של הקבוצות הקטנות. כל אלו מרמזים על כך שזה לא הולך להיות קל.

אך יש גם נקודות אור. קייבו, מפתיעת העונה שעברה עם המשחק ההתקפי שובה העין שלה, יובנטוס שנותרה ווינרית כתמיד וההרכבים הנוצצים של המילאנזיות. בכל אחת מארבע הגדולות, אגב, החוליה החזקה היא ההתקפה, כך שיש למה לצפות מארבע המועמדות לאליפות.

ביובנטוס, נשאר המאמן הנכס העיקרי של הקבוצה. מרצ'לו ליפי הפתיע את כולם כשלקח אליפות בתחילת הקדנציה השניה שלו בקבוצה. יובנטוס לא השאירה שבויים ובחמשת המחזורים האחרונים חזרה עם 15 נקודות מלאות (וללא שספגה שער אחד) והותירה את רומא ואינטר מאחוריה. השנה לא השתנה הסגל בצורה מהותית וליפי, כדרכו, הביא
שמונה שחקנים איטלקים חדשים.

הרכש המוכר ואולי החשוב מכולם, הוא הבאתו של החלוץ הבינלאומי, מרקו די ואיו מפארמה (26 מיליון דולר), שייצר תחרות חיובית על ההרכב הראשון עם דויד טרזגה שבינתיים נותר פצוע לחודשיים ועם מרסלו סאלאס, שחוזר מפציעה ארוכה. עוד הגיעו, דוידה באיוקו (מפרוג'יה), הקשר השמאלי מאורו קאמורנזי (מורונה), מסימליאנו מורטי והאחים הצעירים המבטיחים לבית בריגי. אליהם אפשר להוסיף את זאמברוטה הפצוע, את השוער בופון ואת דל פיירו המשתבח עם השנים. לאחר עזיבתו הצפויה של אדגר דווידס לרומא, צפוי פאבל נדבד הצ'כי לתת את הטון בקישור ולראשונה גם ישחק מאחורי החלוצים.

ברומא בונה פאביו קאפלו, על הכוח והחוכמה של דוידס, תכונות שהוא מאוד אוהב בתור מאמן ועל היופי והברק שמוסיף לו פרנצ'סקו טוטי. האחרון פצוע ואמור להיעדר לפחות בתחילת העונה, כשקאסאנו הצעיר אמור לתפוס את מקומו בחוד, לצדו של גבריאל באטיסטוטה המזדקן.

באטיגול נמצא בפרשת דרכים. אחרי עונת אליפות בה היה לו חלק גדול, נעלם החלוץ הארגנטיני בשנה שעברה והתחייב בפני אוהדים על עונה מוצלחת יותר הפעם. מונטלה ודל וקיו ימשיכו להבקיע מהספסל ולנצח משחקים עבור קאפלו ופפ גווארדיולה, הספרדי הותיק שהגיע מברשיה ולפני כן מברצלונה, יחזק את הקישור. החוליה החלשה, כמו בכל שנה, יהיה השוער אנטוניולי.

בצילו של רונאלדו שעזב, קצת נשכח החלוץ היציב ביותר בעולם, כריסטיאן ויירי. "בובו", כפי שהוא מכונה בפי האוהדים, הפציץ כל הקיץ בהצהרות על הסיבה שלדעתו מצב הכדורגל האיטלקי נמצא בשפל שכזה. לדעתו, הקבוצות חייבות להפנים את לקחי המונדיאל, להפסיק לפחד ולהתחיל לתקוף. ויירי הבטיח שכך תעשה אינטר ועם קרספו לצידו, צפויה הקבוצה לעשות את זה העונה.

הקטור קופר, מאמנה הארגנטיני המצויין של הקבוצה, הוכיח כי הוא מאמין בהתקפה והרכיב את השניים ביחד בהרכב, למרות ששניהם מספרי 9 קלאסיים, המשחקים בסגנון דומה. לצד צורת המשחק, קופר, ישמור על הסדר והמשמעת של הקבוצה, כפי שהורגלנו ממנו עוד מימיו במאיורקה ובואלנסיה. האוהדים רק מקווים שהוא יצליח לצאת מתדמית הלוזר שדבקה בו.

קופר חיזק את ההגנה בהבאתו של הבלם הבינלאומי פאביו קנאברו (12 מיליון דולר מפארמה) והמגן השמאלי, פרנצ'סקו קוקו. בנוסף הגיע גמארה הפרגוואי המנוסה בהעברה חופשית. דלמאט הצרפתי הצעיר והכשרוני, אמור לקבל העונה דקות רבות יותר בקישור,
לצידו של כריסטיאנו וחאבייר זאנטי (אין קירבה משפחתית ואפילו לא מדינית). אמרה הטורקי הפעלתן נשאר בסופו של דבר לעונה נוספת, אמור לעלות מהספסל, ביחד עם מתיאס אלמידה הארגנטיני ולתת עומק רציני לנרה-אזורי (שחורים-כחולים). החוליה החלשה באינטר היא ללא ספק המנטליות. הקבוצה לא זכתה בתואר מאז עשה זאת קלינסמן בשבילם, לפני 14 שנה, כשהם מפספסים את התואר בעונה שעברה, ממש על קו הסיום. כיצד הם יצליחו להתאושש מהטראומה, עלולה להיות השאלה הגדולה באינטר.

מילאן, לטעמי המועמדת מס' 1 לזכיה באליפות השנה, התחזקה בצורה משמעותית ומלבד ההוצאה על הבלם נסטה (30 מיליון דולר ללאציו), כמעט לא הוציאה סנט אחד על שחקניה החדשים. ג'ון דאל תומאסון, החלוץ הדני החזק שנתן מונדיאל מצויין, אחרי עונה טובה לא פחות עם פיינורד, הגיע כשחקן בוסמן בהעברה חופשית. קלארנס סיידורף
המוכשר, הגיע מאינטר תמורת פראנצ'סקו קוקו ויוסיף רבות לקישור המצויין של הרוסו-נרו (אדום-שחור). וכמובן, ריבאלדו, שכבש חמישיה במונדיאל האחרון וחזר לברצלונה כאלוף עולם, לפני שנבעט משם ע"י לואיס ואן חאל.

ריבאלדו, שיהיה גם כן פצוע במחזורים הראשונים, אמור לתפוס את מקומו של רוי קוסטה הפורטוגלי שאיכזב בעונה שעבר, כשלאנצ'לוטי נשמרת הזכות לשחק עם שלושת הקשרים היצירתיים ביחד על מגרש אחד. אם נוסיף אליהם את אנדריאה פירלו, שהרשים באימוני טרום העונה וצפוי לקבל סוף סוף מקום של קבע בהרכב, הרי שלמילאן יש קישור לא פחות טוב מזה של ריאל מדריד. ההגנה התחזקה בצורה משמעותית עם הגעתו המתוקשרת של אלסנדרו נסטה וההתקפה זה כבר סיפור אחר.

גם מבחינה התקפית, יכולה מילאן להתחרות עם הקבוצה הנוצצת ממדריד. לצד דאל תומאסון, יש למילאן את פיפו אינזאגי היציב ואת אנדריי שבצ'נקו, חלוץ שכשיחלים, אמור להזכיר לכולם מה הוא שווה. גם אצל מילאן, יהיה השוער החוליה החלשה, כשהקרב על האפודה הראשונה יהיה בין דידה הברזילאי ואביאטי הצעיר, שניים שעוד יש להם מה להוכיח. כל מה שנותר הוא לקוות שקארלו אנצ'לוטי לא יהרוס את מה שברלוסקוני בנה עבורו ויחזיר את הכדורגל ההתקפי לסאן סירו.

ארבע הקבוצות הגדולות יאבקו ביניהן, ולראשונה גם ייצגו כולן את איטליה בליגת האלופות, כך שיש למה לצפות. לאציו ופארמה, שנפתרו מכוכביהן על מנת לשרוד את העונה, ביחד עם קייבו, אמורות להציג כדורגל תוסס וצעיר ברובו, שלא יוותר על אף נקודה לאף קבוצה.

בלאציו נותרו כוכבים כמו יאפ סתאם וקלאודיו לופז, כשגם סורין הארגנטיני שהגיע מקרוזיירו (11 מיליון דולר), יתן את שלו. עזב את הקבוצה בטריקת דלת, איבאן דה לה פניה, שאמר לפני שטס חזרה לספרד, כי הכדורגל האיטלקי הוציא לו את החשק לשחק.

בפארמה יבנו על צעירים בדמותם של אדריאן מוטו הרומני (23) שהגיע מורונה, מטאו בריגי (21) שהגיע מיובנטוס בהשאלה, אשר יצטרפו לקישור לצידם של לאמושי הצרפתי והידטושי נקאטה, היפני המצויין. בהתקפה ישתפו פעולה אדריאנו (20) הברזילאי שהגיע מאינטר ומארק ברשיאנו (22) שעלה עם אמפולי ליגה. על ברשיאנו האוסטרלי ממוצא איטלקי, שילמה פארמה 13 מיליון דולר והפכה אותו לאוסי היקר ביותר בהיסטוריה. בינתיים.

קייבו החליפה חצי הרכב, אך אמורה להמשיך לספק את הסחורה עם המאמן לואיג'י דל נרי, וצפויה להיאבק על מקום באופ"א עם בולוניה, אטאלנטה ופרוג'יה, כשגם לברשיה של רוברטו באג'יו יהיה מה להגיד.

בין העולות החדשות אפשר לציין את מודנה, שסגנונה ההתקפי קנה לה אוהדים, מחוץ לתחומי מעריציו של הנהג מיכאל שומאכר הרשום בקבוצה. את קומו שקפצה שתי ליגות בשתי עונות ואת אפולי, שאיבדה את צמד חלוציה הצעירים, ברשיאנו ומקארונה (עבר למידלסבורו תמורת 13 מיליון דולר), אך עדיין מקווה לתקועה יתד בליגה הבכירה.

בואו נקווה רק שהליגה האיטלקית, לא תאכזב את מעריציה (ואני נמנה עליהם) ותקיים סוף סוף את מה שהיא מבטיחה על הנייר.