ליאו מסי שובר מיליארדי שיאים של כדורגל באירופה (74) ובספרד (253), אבל במכללת דרום דקוטה יודעים מה באמת חשוב בחיים. ולכן, בשבת האחרונה, נשבר שם שיא גינס במלחמת כריות. כן, כן. יותר מ-4,500 אמריקאים וכריות נלחמו עד הנוצה האחרונה. לפי "ספורטס אילוסטרייטד", הדקוטאים שברו בכך את השיא הקודם, שעמד על 4,200 בלבד. משך הקרב, כך לפי FOX, היה דקה אחת.
אבל דקה אחת לא מספיקה כדי לעמוד על "הפודיום". הפעם, במיוחד ביום סמלי כזה, 26 בנובמבר, נפתח דווקא עם שיר וזיכרון.
סעו לאט.
משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
לטורים הקודמים במדור "הפודיום"
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il
מדליית זהב: שנה בלי אריק. ומה צבי אומר?
"ואז, בתוך החושך הגדול, היה הדרבי בכדורסל", כתב אריק איינשטיין ז"ל בטורו הראשון-אחרון במעריב. "הפועל ניצחה 66:78 והחיים פתאום נהיו יפים". שמונה ימים לאחר מכן החיים הפסיקו להיות. היום לפני שנה 26 בנובמבר - נפטר האריק הגדול, ומאז הפועל-רגל והפועל-סל ניצחו דרבי אחד כל אחת. מאז, החברים מהכדורגל רשמו קצת מעבר ל-50% הצלחה במשחקיהם, והאלו מהכדורסל צברו 16:17. בקרוב יוקם לסלניקים אולם, שמקווים שייקרא על שמו של איינשטיין. מקווים.
ארבעה ימים לאחר שנפטר אלה מהכדורגל עלו לקרית שמונה, לצפון הקר, לרוד טריפ שכולו "סע לאט".
"צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות...
צבי אומר שקר לו בראש, תסגור איזה חלון...
צבי אומר שקשה לו לנשום ונגמרו לו הטיפות...
צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים..."
שנה עברה מלכתו של איינשטיין, ו-40 שנה חלפו מכתיבת השיר הנהדר הזה, שמדינת ישראל מתנגנת לפיו עד עצם היום הזה. ובגלל שאי אפשר לדבר עם הכותב, נדבר עם הגיבור.
צבי שיסל עונה לטלפון בדיוק באותה הטונציה מהסרטים. התחלתי בגילוי הנאות, לפיו מידע חצי אמין גרס שאיינשטיין הכחיש בעבר ש"צבי" זה צבי. "בטח שזה אני", הוא אומר לוואלה! ספורט. "שמעתי את כל השמועות האלה, ושמעתי גם מישהו אחר שטוען שזה נכתב עליו. זה עליי. מי סוגר איזה חלון? מי שם טיפות? אני שם טיפות".
שיסל מספר איך נכתב השיר: "היינו נוסעים להופעות ביחד, כל היום בדרכים. יום אחד, בזמן המלחמה, אריק היה חולה ולא נסע איתנו. הוא היה בבית, ולא יודע, מגעגועים או ממשהו אחר, הוא כתב את זה. כנראה התגעגע אלינו".
"היינו נוסעים בדרכים והכול היה גשם", הוא מפרשן את האזכורים הנוספים של שמו. "הכול היה בוצי, מלא גשם. זה באמת היתה הרגשה של יותר מדי גשם. והיה קר, בגלל זה היה צריך לסגור חלון. לא היה חימום כמו היום. הרגליים היו קופאות לי". והכוכב שגילו עליו חיים? "את זה אני באמת כבר לא זוכר".
שיסל אוהב כל מני שורות בשיר, אבל השורה לשמה התכנסנו בכל זאת, זהו מדור ספורט "ואני חושב הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב".
השיר בוצע לראשונה ב-1974, ואכן, הסבנטיז היו שנים נוראיות עבור האדומים. ב-69' זכו באליפות, ב-72' עוד היה גביע אבל מאז ועד הכתר של 81' היה רק גורנישט. באותה עונה של כתיבת השיר, 1973/74, הפועל סיימה במקום ה-14 מתוך 16, והשפל היה גדול.
כמו איינשטיין, גם שיסל נולד אדום. "הייתי מחובר להפועל מילדות", הוא אומר. "זה התחיל בתזמורת הפועל תל אביב. היינו מנגנים באירועי עדלאידע, ב-1 במאי וכו'. אני התחלתי בטובה, עברתי לטרומבון וגמרתי בבריטון".
עד כמה היה קשה להיות אז אוהד הפועל?
"זה היה עניין של כמה עונות. באותה תקופה הפועל באמת הפסידה הרבה. לא הייתי לוקח ללב כמו אריק, הייתי אוהד אבל לא קילר כמוהו. לא הייתי מוכן להתאבד בשביל זה". ואיך אתה איתם עכשיו? "הם ניצחו במשחק האחרון, לא? אז מה יש לדבר? עכשיו הם עוד 'בשיאם'", הוא משלב ציניות, "לכן קשה להגיד על הקבוצה משהו רע כרגע. בוא נגיד שהמצב הוא ככה-ככה. ביידיש היו אומרים על המועדון 'בקקט', אבל המשחק האחרון שיפר קצת". הוא עדיין מתעניין מדי פעם, לא יותר מדי. "פה ושם, לא שרוף, בוא נגיד שאני לא האוהד הקלאסי".
40 שנה עברו, וכמעט כל מילה בשיר עדיין רלוונטית. בהפועל שוב אין כסף ואין הרבה אופטימיות, והתואר האחרון היה ב-2012, ולכו תדעו כמה תארים יראו שם עד תחילת העשור הבא. ולא רק הסיפור של הפועל חוזר. מכבי חיפה, למשל, סיימה במקום האחרון באותה עונה, וירדה ליגה. אז נכון שזה לא צפוי לקרות גם העונה (לכו תדעו...), אבל כרגע המצב בטבלה לא כזה רחוק.
"בכלל, הדברים חוזרים על עצמם", שיסל מרחיב את הקשת. "אם אני רואה תמונות שצילמנו לפני 40 שנה, ואם אני מסתכל על כותרות בעיתון מאז ומהיום. אז הראו מחבלים וגם היום מראים. אז אריק כתב 'שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל', והיום אני מקווה שלא יעוף איזה טיל ונלך לעזאזל. כמו אז, גם היום מסוכן".
ומה אריק היה חושב על הפועל אם היה רואה אותה היום?
"הוא היה ממשיך לקחת ללב. כל משחק ומשחק".
מדליית כסף: שבר את האינטרנט - מהלך הספורט הכי טוב של 2014
בשביל ליהנות ממדליית הכסף אתם לא צריכים להבין בפוטבול. אתם אפילו לא צריכים להבין בספורט. כל מה שאתם צריכים זה 75 שניות מהחיים שלכם.
אפשר להמשיך.
זה מה שעשה אודל בקהאם ג'וניור מניו יורק ג'איינטס, במשחק נגד דאלאס ביום שני לפנות בוקר. זה היה ברבע השני של המשחק כשאיליי מאנינג, הקוורטרבק של הג'איינטס, שיגר כדור לעבר בקהאם, התופס הרוקי של הקבוצה. הכדור היה קשה ומהיר, אבל הג'וניור, כפי שכבר ראיתם, התמודד בגאון עם האתגר. תוך כדי עבירה הוא תפס את הכדור ביד אחת ונחת בתוך האנדזון. טאצ'דאון, בקהאם.
השדר של NBC אל מייקלס מיד קלט: "הנה מהלך השנה שלכם, או העשור. זה פשוט בלתי אפשרי". וכריס קולינסוורת' שלצדו, תופס בעברו, הכריז: "זו כנראה התפיסה הכי טובה שראיתי בחיי".
וכך, כמה ימים בלבד אחרי שקים קרדשיאן עשתה זאת, אודל בקהאם ג'וניור שבר את האינטרנט.
לא היה אדם עם חשבון טוויטר שלא צייץ משהו אודות התפיסה. הרשתות החברתיות השתגעו. לברון ג'יימס, יוסיין בולט וכל שחקן NFL אפשרי החמיא. אמריקה השתגעה. ואז הגיעו הממים.
עד כמה שיגעון היה סביב התפיסה הזו?
* בניו יורק טיימס ריאיינו שמונה צלמים שונים על הנצחת התפיסה.
הטלפון של בקהאם שבק חיים.
* לקח לבקהאם שעתיים ועשרים דקות כדי לצלוח את תור מבקשי החתימות.
* נשים נתנו לו להצטלם עם התינוק שלהן.
* באירוע חתימות נמכרה חתימה שלו ב-39 דולר לאדם, ואנשים שביקשו שייכתב לצד החתימה "התפיסה הטובה בהיסטוריה" היו צריכים לשלם עוד 10 דולר.
* דף הוויקיפדיה שלו שונה לזמן קצר כך שנכתב: "אודל בקהאם ג'וניור הוא ספיידרמן ותופס בפוטבול אמריקאי".
כמה אירוני זה שכמה דקות לפני המהלך המדהים, החבר'ה בשידור הישיר של NBA הראו שבקהאם התאמן על העסק הזה.
למשל:
ביום שלאחר מכן החלו העיתונאים לעסוק בניתוחים. קרדיט רב ניתן לידיים הענקיות של בקהאם. גובהו רק 1.80 מ', אבל גודל כף היד 25.4 סנטימטרים - ניגוד מדהים (גודל כף יד ממוצעת בעולם הוא 19 סנטימטר). "אני צריך להודות לאימא שלי על האצבעות הארוכות שלי", אמר בקהאם. "היד שלה גדולה כמעט כמו שלי". מדהימה עוד יותר העובדה שבקהאם השתמש בשלוש אצבעות בלבד כדי לקלוט את הכדור הזה. בלתי נתפס.
אלמנט נוסף הוא הכפפות. בקהאם, שהוחתם על ידי נייק מבעוד מועד (איזו ביצת זהב), משתמש בכפפות מיוחדות של החברה. ב-USA TODAY מצאו שהכפפות "דביקות", ושהרבה יותר קל לתפוס בעזרתן. "זו לא רמאות", אמרו שם, "אבל עכשיו זה מובן קצת יותר".
ואז כולם שמו לב שבקהאם בעצם התאמן על התפיסה הזו העונה, ובכלל בקריירה. החבר'ה מהמכללה שלו, LSU, סיפרו לפיטר קינג מ"ספורטס אילוסטרייטד" כיצד בקהאם עבד על סוג התפיסה המיוחד הזה בכל אימון. "זה עוד כלום", אמרו שם לאחר הפלא. קינג, מעיתונאי הפוטבול החשובים בארצות הברית, לא היסס: "מבחינה אתלטית, זו התפיסה הכי טובה שראיתי בחיי".
ואז מגיעים לוויכוח: האם זו התפיסה הטובה בהיסטוריה? רבים האנשים שאומרים שכן, ויש כאלה שמתנגדים. ג'ון קלייטון, הפוטבוליסט הבכיר של ESPN, כתב שיש שלוש תפיסות טובות מאלו. אבל עם כל הכבוד לידע ולניסיון של קלייטון, יש אולי רק תפיסה אחת טובה יותר: של ג'איינט אחר, דייויד טיירי, שבסופרבול 2007 תפס כדור עם הקסדה, מהלך שהביא לאחר מכן לטאצ'דאון מנצח שכולו אליפות; גם אותו, אגב, מסר מאנינג. אבל בעוד המהלך של טיירי חשוב יותר - הרבה יותר - הפודיום הולך עם קינג. מבחינת אתלטיות וספורטיביות, מה שקרה ביום ראשון בניו ג'רזי מאפיל על הכול. הריצה, הזינוק, הקליטה ביד אחת שעוברת את קו הגוף, הנפילה, וכל זאת תוך כדי עבירה של הקורנרבק של דאלאס - אין שנייה לתפיסה הזו.
על כך שזו תפיסת השנה בפוטבול אין עוררין. נגדיל ונאמר - זה מהלך השנה בספורט. לא משנה איזה סלאלום של מסי תראו, איזה טיל של כריסטיאנו רונאלדו, איזה דאנק של לברון ג'יימס או בלוק של אנתוני דייויס או סל ממגרש שלם, איזה ראלי או וולה של נדאל/דג'וקוביץ'/פדרר, איזה נוקאאוט, איזו ריצה או איזה ווזארי. שנת 2014 שייכת לאודל בקהאם ג'וניור. לא תראו מהלך ספורט מושלם מזה. לא תמצאו שילוב של אתלטיות, קואורדינציה, נחישות, ווינריות, גמישות, יעילות וכן - יופי.
אה, וניו יורק ג'איינטס הפסידה במשחק, 31:28. מישהו יודע? מישהו שם לב? אף אחד. איך אמר ג'ייסון רומאנו מ-ESPN, "כולם זוכרים שמייקל ג'ורדן קלע 63 נקודות נגד בוסטון. אף אחד לא זוכר שהסלטיקס ניצחו במשחק. אותו דבר יהיה עם התפיסה של אודל בקהאם ג'וניור".
מדליית ארד: מהטופ של ליגת העל לתחתית של ליגה א' בתוך שנתיים וחצי
ב-2012 אחמד סבע היה מלך שערי ליגת העל, עם 20 כיבושים.
ב-2013 התפוקה ירדה בחצי.
ב-2014 הוא לא כבש שער אחד.
באפריל שעבר הוא הרשית לאחרונה, בטדי, עם מכבי נתניה מליגת העל. גם בשבת האחרונה הוא הגיע לטדי, אבל הפעם מליגה א'. הפועל קטמון ניצחה 0:1 את סבע, ששיחק במדי בני מג'ד אל-כרום. אז איך ולמה הבחור הפך ממלך שערי ליגת העל לשחקן מקבוצה זוטרה בליגה א'? הנה איך ולמה.
כל חייו של סבע במג'ד אל כרום, מצפון לכביש 85, וקצת לפני כרמיאל אם הגעתם מעכו. מזה ארבע עונות שהוא מעורב בקבוצה המקומית, במקביל לתפקידו כשחקן כדורגל. מנהל מקצועי, אפשר להגדיר זאת. את העונה הנוכחית החל סבע בבני לוד, וכרגיל, עשה בכל יום את הדרך הארוכה מהצפון למרכז. אבל אז התעוררה בעיה כלכלית בקבוצת האם, וסבע החליט לעשות מעשה.
"הם היו צריכים עזרה ממי שרק יכול", סבע מספר. "ביקשתי לעזוב את לוד, אבל אבו סובחי לא אפשר לי, אז התחלתי במקביל לטפל במצב". סבע שחרר שחקני רכש יקרים והחזיר שחקני בית. רק דבר אחד ביקש מהמועצה המקומית: "תבטיחו לי עבודה". העניין בטיפול, לפי סבע. "אהיה אחראי על מחלקת הספורט של הכפר", הוא אומר. "כך החלטתי לחזור לכפר ולקבוצה, כשחקן ומנהל מקצועי. אחרי סיבוב כל כך ארוך, חזרתי הביתה".
את אבו סובחי הוא הצליח לשכנע לבסוף. "אבו סובחי לא אוהב לשחרר, אבל תמיד נשארנו חברים. אמרתי לו שאני לא בנאדם שמחפש כסף ורק רוצה שייתן לי לחזור הביתה. בסוף הוא הסכים".
סבע מתאמן תחת המאמן שהוא עצמו החתים, בסאם סלאמה. איך זה יעבוד? "אנחנו מתייעצים בינינו, אני תורם מהידע שלי. לשמחתי, השחקנים מאוד התלהבו שאני משחק לידם. את הביטחון שאבד להם, אני מחזיר. כבר אמרתי לשחקנים שלא צריכים לחפש רק אותי ולמסור רק לי".
עוד כשהיית בליגת העל אמרו שאתה לא ממש רציני בכל האימונים. איך מוצאים רצינות באימונים של ליגה א'?
"זו אותה רמה כמו בלאומית ואני מתאמן גם לבד. תמיד הייתי רציני, אי אפשר להיות מלך שערים בליגת העל בלי להיות רציני".
ואי אפשר בלי להיכנס קצת לכיס. לאחרונה נראה שבליגה א' יש כסף, אחרת איך תסבירו ירידות כמו של סבע, ליאור אסולין ואבירם ברוכיאן. "זה נכון", סבע מאשר. "יש שחקנים שמרוויחים טוב בליגה הזו, ולא במקרה אתם רואים משחק ביני לבין ברוכיאן בליגה א' ושנינו שחקנים שיכולים לשחק בליגת העל".
מה זה מרוויחים טוב?
"שחקן בכיר ששווה ליגת על מרוויח סכומים של 15-20 אלף שקל בליגה א', ובלאומית ראיתי הרבה חוזים של שחקנים שמרוויחים 10, 12".
ממג'ד אל-כרום אתה לוקח כסף?
"עד עכשיו שילמתי למועדון מהכיס שלי, עכשיו הגיע הזמן שאקבל גם כסף. אין מה לעשות, אני צריך להבטיח את החיים שלי, אף אחד לא יודע מה יקרה בעתיד. באתי לתת למקום הזה את כל מה שאני יודע, לקדם אותו. וגולים אני יודע לתת, לא משנה באיזו ליגה. יש לנו בעיה קשה של גולים. התחלתי לעבוד עם כל החלוצים, להחזיר להם את הביטחון. אני כבר רואה שיפור".
בינתיים לקבוצה יש רק חמישה שערים, והיא קרובה לתחתית. סבע בא להציל את הקבוצה, לדבריו, אבל אי אפשר להתחמק מכך שבתוך שנתיים הירידה בקריירה גדולה.
עד כמה אתה מאוכזב מהדעיכה?
"אני מאוכזב מאוד. אני רואה שחקנים שמשחקים בליגת העל ורואה שאני יכול לתת יותר מהם. אבל אני לא בוכה. הסברתי פה לחבר'ה שאם תהיה לי הצעה מפתה בעתיד, אולי אעזוב".
אבל סבע לא באמת יכול לעזוב. גם כשהיה נראה שזה מפריע לקריירה, הוא בחר להישאר בכפר שלו, לא הצליח להתנתק. "אגיד לך דבר אחד: כל עוד המשפחה שלי כאן והחברים שלי כאן וכל מי שאוהב אותי כאן, לא אעזוב. בקריירה שלי הרבה קבוצות ביקשו שאעבור, אבל העדפתי להיות קרוב לאבא ולאימא, ולאחים ולחברים. אני פשוט נהנה כאן".