פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מלארי ועד אריק: על אחד הדרבים הכי אדומים שהיו

        בתוך שבעה ימים הספיק לארי אובאנון לחתום בהפועל תל אביב ולפרק את מכבי באחד הדרבים האדומים שהיו פה. באותו פרק זמן חטפו הצהובים שלוש מפלות משפילות. אורן יוסיפוביץ על שבוע שהתחיל בתבוסה בארנה ונגמר במתן נאור מצטט את אריק איינשטיין

        מלארי ועד אריק: על אחד הדרבים הכי אדומים שהיו

        ועדת ביקורת

        דברים שרואים בסטטיסטיקה: הסל של ג'רמי פארגו הציל את מכבי תל אביב משיא נקודות שלילי. אבל זה היה הניצחון הראשון של הפועל תל אביב ביד אליהו מזה 21 שנה, ואת זה פארגו לא הצליח למנוע.

        קהל מכבי תל אביב: הדקות הראשונות והעוצמתיות של האוהדים בצהוב רק המחישו עד כמה מהר נהיה שקט. הופעה חלשה של הקהל הביתי, שלא התעלה במעט מעל הקבוצה שלו. הרבה בוז, הרבה עצבים ונטישה מוקדמת. בכדורגל של היום זה לא היה קורה. ציון: 5

        קהל הפועל תל אביב: "אדום עולה בבלומפילד", הם שרו, והם בכלל בנוקיה. זכות הדיבור למאמן עודד קטש: "הקהל הזה הולך איתנו לכל מקום, ותמיד תומך. יש פה המון טוב, ולא צריך לחפש רק את הרע". ציון: 9

        הבורסה: זהו משחק ליגה שני רצוף שאפילו הטלוויזיה לוקחת את פסקי הזמן שלה בטיימינג יותר טוב משל גיא גודס. כלום לא הולך לגיא בשבוע האחרון, הוא לא מחבר את החבר'ה ולא יודע לעצור מפולות, וזה השפיע על הנרווים. זה התחיל עם ז'קט שירד, המשיך בטכנית ובהרחקה בפיגור מטורף ובגלל הערה שטותית, והמשיך בבעיטה בכיסא שעליו ישב עד לפני שנייה שמעון מזרחי. גודס בועט בכיסא של מזרחי? עוד כמה משחקים כאלה, והמטאפורה תהיה הפוכה מהמציאות. בצד השני הצל"ש מגיע לדוראנד סקוט, שהיה הסגן של לארי אובאנון אתמול. 18 נקודות, בזמן הנכון.

        ציוץ המשחק:

        תמונת המשחק: מעטים מול רבים

        אוהד הפועל תל אביב עם צעיף מול מכבי תל אביב (קובי אליהו)
        (צילום: קובי אליהו)

        מעשה שהיה, כך היה

        לא ידוע היכן נמדדו דציבלים גבוהים יותר, אבל בגלל שלא באמת מודדים דציבלים נניח שהצעקות בחדר ההלבשה של הפועל תל אביב היו באותה עוצמה כמו אלו שביציע העליון שבו מוקמו האוהדים האדומים. האחרונים נשארו עד שהרשו להם, ואז עוד קצת, והראשונים ערכו קרבות מים - כך נשמע לפחות - עד שהאחרון סגר את הברז.

        מתן נאור ציטט את אריק איינשטיין, וסיפר על אדם שחייך חיוך רחב לאחר משחק כזה, ואז שאלו אותו 'מה אתה מחייך, גם עוד 20 שנה לא תנצחו פה ככה', וההוא עונה: 'בדיוק בגלל זה אני מחייך'. נאור המשיך עם הסמיילי, וכמה מטרים ממנו עמד אורי שלף. אחד מאנשי הצוות הביא לו במתנה את טופס המשחק הוורוד, מזכרת של 20 הפרש מיד אליהו, ושלף תהה: "מה אני אעשה עם זה, אמסגר ואתלה?". איש הצוות מיד ענה 'כן!', ושלף ויתר על התענוג והטופס הגיע לידי אדום מאושר אחר.

        כדי שלא נמתח אתכם יותר מדי, נספר שבטופס הופיע המספר 29 ליד השם לארי אובאנון. 29 נקודות ב-39 דקות ורבע. ו-13 ריבאונדים. ו-4 אסיסטים. אבל כל המספרים האלה לא מדהימים כמו המספר 7. שבעה ימים עברו מאז שלארי אובאנון חתם בהפועל תל אביב, ועד שהביא לה את ניצחון הדרבי הכי גדול בעת המודרנית (20 בחוץ > 25 בבית, לפי המחשבונים המורשים). הבחור בקושי שבוע שם, וזה מה שעשה. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אז כנראה שאובאנון הסתנוור.

        ביום שני שעבר עוד הקפיצו בהפועל את נאור ושולדבראנד ועוד שניים כדי לארגן חמישייה לאימון מיוחד עבור אובאנון. הבחור הושלך מראשון לציון, וקטש, שמכיר, קפץ על הטרף. האימון נועד כדי ללמד את לארי את התרגילים בהגנה ובהתקפה, כי תוך שבוע יש מכבי. הגרפיקה לפייסבוק היתה מוכנה, התנאים כבר סוכמו ואחרי האימון אובאנון חתם. אתמול, בחדר ההלבשה, בלי חולצה ועם מלפפון ביד, הוא אמר לוואלה! ספורט: "הייתי בטוח שאעלה מהספסל אבל פתאום קטש אמר לי שאני פותח. אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני פותח'", אמר וחייך.

        אובאנון הוא בן דוד של דונטה סמית', אחד שיודע לנצח את מכבי. ולמרות העצות המשפחתיות, אובאנון הודה: "לא ידעתי איך יילך לי הערב. דמיינתי שאקלע 15, 16, ופתאום הכול נכנס לי. מכבי? דרבי? התרגשות? לא יותר מדי. לא הרגשתי לחץ של דרבי". כבר לפני כמעט עשור אובאנון בילה בדרבי של בלגרד, ושם ביציעים נדקרו אנשים. "מה שיש פה זה שונה לגמרי", אמר, והכניס לפרופורציות גם את השבוע הסוער. "פה זה נחמד, זה אפילו לא קרוב לדרבים שם. האווירה לא דומה". ואז כן ציין כמה אנשים שבכל זאת הרעישו: "זה קהל נהדר. עבורי זה עוד משחק, עבורם זה החיים. הניצחון הזה חשוב להם, לא ניצחו פה 21 שנים. אולי זה טוב שלא ידעתי את הסטטיסטיקה הזו לפני המשחק".

        קחו את כל המשפטים האלה, ואולי זו אחת הסיבות למה שראינו אתמול בנוקיה. אולי, הדרך היחידה להסתכל על השד כלא נורא כל כך היא לא להכיר בקיומו. בכדורסל הישראלי של היום, איפה שיש כל כך מעט מתן נאורים וגיא פנינות, ולגיון של לארי אובאנונים ומרקיז היינסים, ערך הדרבי - עבור השחקנים - הוא לא בשמיים. עם כל הכבוד לנאומי ה'אם זה 20 תנו להם 80', יינסי גייטס לא חוטף סיוטים על שמעון מזרחי בזמן שהוא קובר את פייד-אוויי. אז הוא קובר פייד-אוואיי. ואובאנון דופק 29. ודוראנד סקוט 18. כשהדרבי הוא לא מעל הכול, הרבה יותר קל לקחת אותו.

        עבור האוהדים, כמובן, לא משנה אם זה גייטס או שולדבראנד - דרבי זה דרבי. בגלל זה בסיום החגיגות ביגאל אלון נראו כאילו יש אלופת יורוליג חדשה, במינימום. מה הם לא קיבלו שם? הדרבי נערך ביום ההולדת של שמעון אמסלם, גיא פניני הנמסיס נפצע, כל מטאטא ירה, גיא גודס הורחק, פיני גרשון היה על הקווים, יחזקאל סקוורר ממחלקת הנוער של מכבי קלע את הנקודות האדומות האחרונות, וג'רמי פארגו צמצם ל-20 עגול. כי 20 הרבה יותר מצלצל מ-22. בעצם, חוץ מדאנק של תמיר בלאט - שלא היה רשום בטופס - הם קיבלו את הכול. ולחשוב שלפני המשחק אמר קרוב משפחה של אחד השחקנים: "רק שנצא מזה בשלום". ואם כבר מתן נאור בחר לצטט את אריק איינשטיין, יש ציטוט אחר שלו, שהרבה יותר מתאים כדי לתאר דרבי כזה.

        אלכס טיוס ג'רמי פארגו מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        (צילום: ברני ארדוב)

        זה התחיל רע, ולאט לאט החמיר. 0 מ-10 ל-3, מאזן ריבאונדים מביך והשיא הגיע ברבע השלישי - בהתקפה של שניים על אפס, ואז רנדל ולנדסברג הוציאו אחד לשני את הכדור מהסל. שמונה דקות לסיום, הראשונים שבאוהדי מכבי תל אביב הלכו הביתה. שש דקות לסיום זו כבר היתה נטישה. ארבע דקות לסוף, כשהלוח מראה 21 הפרש, חוליית המעודדות הצהובה עלתה למגרש לצלילי "מכ-בי תל-אביב א-לופה". אמנם זו עובדה, אבל זה הרגיש מנותק מהמציאות בערך כמו הסגל של הצהובים. כמה שניות עברו, וגודס הורחק, וגם רוחו של פיני גרשון לא איימה על ההפרש.

        נגמר, ושמעון מזרחי - עצוב כמו שאתם מדמיינים - הסתובב במסדרונות כרוח רפאים. ניקולה וויצ'יץ' נראה מאופר מרוב דיכאון, וסיפר שהוא לא נתקל במצב כזה בקריירה שלו. עד כדי כך. אומרים תמיד על ערבים כאלה שהם מהווים שילוב בין היכולת הכי טובה של המנצחת ליכולת הכי רעה של המפסידה. יש המון בעיות מקצועיות למכבי תל אביב, אבל זה נראה קצת יותר מזה. ההיסטוריה לימדה אותנו שאסור לשפוט את הצהובים על סמך משחק אחד, כי גם הפסד לנס ציונה יכול להיגמר עם טייריס רייס במילאנו. וברור שפערי הרמות לא כאלה, כי אם כבר הפוכים. אבל משהו בצהוב קצת רקוב, משהו קצת מסריח.

        זה היה אחד הדרבים הרופסים של מכבי תל אביב. רק שלושה אדומים קלעו בדאבל פיגרס, וקרקסו את מכבי. הצהובים הפסידו לשחקן שמעולם לא לבש את החולצה האדומה לפני כן, כמה אימונים והופ. בשום שלב של הערב זה לא היה פייט, וזה היה יותר קרוב לשביתה איטלקית מאשר למשחק כדורסל. וזה יותר ממשחק אחד.

        שני שעבר, ארנה, 30 הפרש - שיא כל הזמנים לתבוסה בליגה; חמישי, נוקיה, צדוויטה זאגרב החלושס משתיקה את ההיכל; ואתמול, הפסד דרבי ביתי משפיל, וגם שם השיאים השליליים עבדו שעות נוספות. ופתאום שמים לב שזה אחד השבועות הכי עגומים שעברו על מכבי תל אביב. שבוע שבו היריבה העירונית וההיא מירושלים השלימו 50 הפרש בפרצוף. "זה לא חד פעמי", הודה יוגב אוחיון, וזה אולי צריך כבר קצת להדאיג. כי לפחות נכון לעכשיו, העסק לא מריח טוב, חוץ ממשחק אחד מלהיב בברלין. והרי הבנו כבר - את מכבי אסור לשפוט על משחק אחד.

        משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

        למעקב בטוויטר

        לכל טורי המשחקים של אורן יוסיפוביץ

        לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il

        שחקני הפועל תל אביב חוגגים (ברני ארדוב)
        (צילום: ברני ארדוב)