"הייתי צריך אחת", אמר לברון ג'יימס לכרמלו אנתוני לאחר שקלע שלשה במהלך הרבע השלישי במשחק החזרה הגדול שלו לקליבלנד, והתכוון שמעכשיו הוא נכנס לעניינים. עד אז הוא בעיקר החטיא, איבד והפריע לקאבס. זאת נשמעת כמו התחלה של אחד מהסיפורים האלה על מייקל ג'ורדן או לארי בירד בהם הם קולעים את 20 הנקודות הבאות. לא במקרה של לברון. השלשה הזאת התבררה כסל היחיד שלו מחוץ לצבע במשחק, הוא המשיך להחטיא ולאבד גם ברבע האחרון בדרך להפסד ביתי מול קבוצה שעל הנייר הייתה יריבה בהזמנה למשחק הפתיחה.
זה לברון, גיבור העל האנושי, אנושי מדי. יש לו ימים כאלה, לפעמים במשחקים חשובים במיוחד. המשחק הזה לא היה חשוב, בטח לא ביחס לנפילות פלייאוף מוכרות של קינג ג'יימס מהעבר, אבל כן היה מרגש וסמלי. החזרה הביתה, מסתבר, נגעה בו עד כדי כך שמנעה ממנו לתפקד במשחק הבכורה המחודשת. למורשת המסוימת של לברון, של הסופרסטאר שתמיד נמצא בתהליך, שאי אפשר לדעת איך ייראה ביום נתון ושיש רגעים בהם העוצמה הרגשית מכריעה אותו, המשחק הנוראי הזה מתאים מאוד, בעיקר ביחד עם ההתאוששות בשיקגו בלילה הבא.
לברון, כהרגלו, היה הסיפור הגדול של משחק הבכורה של קליבלנד ודיוויד בלאט. אי אפשר לצפות משאר השחקנים, שאף אחד מהם לא היה בסיטואציה כזאת, לקחת את המשחק על עצמו כשהכוכב והמנהיג לא בעניינים. אי אפשר לצפות ממישהו אחר שיכניס את הקבוצה והקהל לטירוף. פתיחת המשחק של הקאבס הייתה טובה ברמה הקבוצתית, ביום רגיל של לברון קליבלנד הייתה מובילה ב-20 הפרש לאחר 15 דקות ולא ב-11, אבל ברגע שהניקס נכנסו לעניינים השחקנים של בלאט נשארו קפואים. הם עשו לא מעט דברים נכונים, אבל ללא ההתלהבות של משחק פתיחה מול קהל שכל כך חיכה למשחק הזה. בעתיד יהיה קל יותר לאחרים להנהיג בעת הצורך, אך במשחקים הראשונים הם היו זקוקים ללברון שיוביל אותם, מה שקרה רק במחצית הראשונה של המשחק השני.
מבחינתו של בלאט, הסיפור המרכזי של המשחק הראשון היה חלוקת הדקות וההחלטה שלו כמעט לא לתת מנוחה לשלושת הגדולים ובקושי להשתמש בספסל. זה היה, כמובן, מצב חד פעמי. בלאט מאוד רצה לנצח את משחק הפתיחה כדי לפתוח ברוגע את העונה ומתוך הנחה שיהיה הרבה יותר קשה לנצח בשיקגו בבק-טו-בק. זה ממש לא מקרה שחלוקת הדקות של בלאט הייתה כמעט זהה לחלוקת הדקות במשחק הראשון של שלושת הגדולים של מיאמי מול בוסטון ב-2010, שגם הוא נגמר בהפסד. קבוצת כוכבים צריכה לסמן וי על ניצחון ראשון כדי להשיג שקט פנימי וחיצוני. לכן הניצחון בשיקגו היה חשוב במיוחד, בטח כשהגיע לפני שלושה ימי מנוחה ומסע חוץ.
מבחינה מקצועית, בלאט יכול להיות דווקא די מרוצה, ודווקא יותר מהמשחק מול הניקס. בשבועות הראשונים של העונה לא מחפשים הצגות כדורסל אלא מגמות שמתחילות להתפתח, וניתן לזהות בקליבלנד כמה מגמות חיוביות. מבחינת תרגילים והנעת כדור, משחק ההתקפה נראה בערך כמו שבלאט היה רוצה למשך כשני רבעים וחצי בכל אחד מהמשחקים. לא מבחינת רמת ביצוע שהייתה לא אחידה, מבחינת סגנון. השחקנים מתחילים להבין את הקונספט של תרגילים שאין להם יעד מסוים אלא פותחים מספר אופציות. היו כמה חיתוכי בק-דור מתוזמנים, כמה התקפות שזרמו יפה עם הרבה חסימות ותנועה עד לזריקה נוחה, כמה אלתורים שהעידו על קריאה נכונה של ההגנה. שיקגו מקשה יותר על משחק ההתקפה ומבצעת חילופים אוטומטיים, לכן נגדה השחקנים של בלאט הרבו לחפש מיס-מאצ'ים ולנסות לנצל אותם.
ככל שהמשחק התקדם השחקנים הבכירים שכחו את התרגילים ונטו למהלכים פשוטים של בידודים או חסימה בודדת. מצד אחד, זה לא אמור להטריד את בלאט כרגע, מה שטוב למחצית בנובמבר בדרך כלל טוב למשחקים שלמים במרץ. מצד שני, זה מעיד גם על כך שבזמן אמת הכוכבים שלו לא נטו לסמוך עליו ועל השיטה שלו ולחזור למה שהם מכירים, בעיקר קיירי אירווינג. בהקשר הזה, ההפסד לניקס ואיבוד היתרון שכמעט עלה בהפסד מול שיקגו יכולים להוות יתרון עבור בלאט. ניתן להניח שהוא ניצל את ימי מהנוחה כדי להראות לשחקנים שלו את הקלות היחסית בה הגיעו לזריקות נוחות (גם אם פעמים רבות הן לא נכנסו) כאשר הייתה תנועה והיו חסימות רחוק מהכדור.
תחום אחד בו בלאט הסתגל ל-NBA בזריזות מפתיעה הוא ניהול ההתקפה במאני טיים, בו רצוי לשלב בין פשטות ליצירתיות. בשני המשחקים הוא בחר להשתמש בפיק נ' רול לא שגרתי שהצליח להפתיע את הגנת היריבה. מול הניקס זה היה דווקא מתיו דלבדובה שחסם לקיירי (לאחר שקיבל חסימה ללא כדור מקווין לאב) והתגלגל החוצה במהלך שהוביל ל-5 נקודות בשלושה פוזשנים. בהארכה מול שיקגו קיירי הוא זה שחסם ללברון שניצל את החילוף האוטומטי שהשאיר עליו את קירק היינריך.
בהגנה, בלטו כמה אלמנטים. קודם כל, כמעט כל פיק נ' רול של היריבה כלל יציאה אגרסיבית של השומר של החוסם בניסיון לתקוע את המהלך ולחזור מספיק מהר לשחקן שלו. זה בלט במיוחד מול שיקגו, כי שחקני הניקס שעוד מנסים להבין איך נראה משולש בקושי ביצעו פיק נ' רול. זה היה אחד מהאלמנטים בהם המשחק של קליבלנד מול שיקגו היה מעניין גם כהכנה ראשונה לגמר מזרח פוטנציאלי (עוד אלמנט כזה - השליטה של קליבלנד בריבאונד, בעיקר של טריסטן תומפסון). לבולס היה פתרון כמעט קבוע: הגבוה החוסם חתך לסל והכריח את השומר של הגבוה השני לבוא לעזרה, הגבוה השני יצא החוצה ומכיוון שמדובר היה במוסר נהדר (או פאו גאסול או ג'ואקים נואה) מצא בקלות את החור שעדיין לא נסגר בהגנת קליבלנד, יהיה היכן שיהיה. כאשר, בדקות האחרונות, קליבלנד שינתה שיטה והשומר של החוסם נשאר עם השחקן שלו, היה לשיקאגו קשה יותר ליצור מצבי זריקה.
מול הניקס השחקנים של בלאט השתמשו יותר בהגנה שהזכירה מאץ' אפ זון וכללה חילופים מזדמנים. מבחינה סטטיסטית, ההגנה של קליבלנד עבדה לפי הספר והובילה לחלוקת זריקות שהגנת NBA חולמת עליה: הניקס זרקו 36 פעמים מחצי מרחק ו-33 פעמים מכל שאר הטווחים, כולל שתי שלשות בלבד מהפינה. הבעיה היא שהשחקנים של דרק פישר קלעו מחצי מרחק ב-55.6 אחוזים חריגים. בחלק מהמקרים אלה היו זריקות קשות שנכנסו, באחרים קליבלנד אפשרה יותר מדי בקלות זריקה נוחה מחצי מרחק, בעיקר קווין לאב שעזב את השחקן שלו כדי לעזור ולא חזר בזמן. עזרה מוגזמת של קליבלנד בחלק מהמקרים תרמה לנתון נדיר נוסף: 30 מ-37 סלי השדה של הניקס היו מאסיסטים.
בסך הכול התיאום ההגנתי של קליבלנד היה לא רע ביחס לפתיחת עונה ולקבוצה חדשה, אך מקרים בולטים של חוסר תיאום נרשמו בירידה להגנה לאחר החטאה ולאחר ריבאונד התקפה של היריבה. המחסור בחוסם ובשחקן שמתמחה בהגנה על הצבע בא לידי ביטוי, בעיקר מול דרק רוז, אך נראה שלקאבס יש נשק אלטרנטיבי - סחיטת עבירות תוקף. פרט לורז'או שמומחה בתחום, גם קווין לאב התייצב יפה מספר פעמים. ורז'או דיבר בעבר על כך שהתמקמות לעבירת תוקף יעילה לא פחות מחסימה, הגנת הצבע של קליבלנד תתבסס על התיאוריה הזו.
אני לא יכול לדבר על ההגנה של קליבלנד בלי להזכיר, לא בפעם הראשונה וכנראה לא האחרונה, את מתיו דלבדובה. האוסטרלי הוא אמן של הגנה קבוצתית. ההבנה שלו את כל סוגי ההגנות, המהירות בה הוא קורא מצבים ומגיע למקום הנכון, כמות החורים שהוא סותם, קבלת ההחלטות המושלמת שלו (תמיד יודע על איזה שחקן להישאר צמוד ואת מי אפשר לעזוב על קו השלוש) - קשה להאמין שמדובר בשחקן שנה שנייה בן 24. למי שראה את הבוקס סקור ולא הבין למה דלבדובה שיחק 30 דקות מול שיקאגו בלי לקלוע נקודה, התרומה שלו להגנה הקבוצתית היא ההסבר המרכזי לכך.
קליבלנד יוצאת עכשיו למסעון במערב. פורטלנד, יוטה ודנבר זה לא מהמקבצים המפחידים ביותר שהמערב מסוגל ליצור, אך מדובר בשלושה אולמות מאוד ביתיים, כולל שני הגבוהים ביותר ב-NBA ולכן עם הכי מעט חמצן. ההגנה תיבחן מול פורטלנד, ההתקפה מול דנבר, החמצן בריאות מול יוטה. הזדמנות טובה עבור בלאט ליצור רוטציית תשעה שחקנים עם חלוקת דקות מאוזנת יותר.