כשדורטמונד כמעט ירדה ליגה: מדור "היה היה"

אם תיכנע בשבת במינכן ותרשום הפסד ליגה חמישי ברציפות, עלולה דורטמונד למצוא את עצמה מתחת לקו האדום. בעידן יורגן קלופ יהיה זה שפל הזוי וחסר תקדים, אולם לאורך ההיסטוריה ידעו הצהובים-שחורים רגעים קשים הרבה יותר. כאשר נשרה לליגה השנייה ב-1972, לקח לה ארבע שנים כדי לחזור למקומה הטבעי. ב-1986, בעיצומו של משבר כלכלי עמוק, היא היתה רחוקה שניות ספורות מירידה נוספת, אשר היתה עלולה להעמיד בסכנה את עצם קיומו של המועדון. היום הגורלי ההוא, ב-19 במאי, זכור לאוהדים הוותיקים של הקבוצה כאירוע מכונן, אולי הקריטי ביותר בהיסטוריה, יותר מהאליפות הראשונה, יותר מהשער המיתולוגי של לארס ריקן בגמר ליגת האלופות מול יובנטוס. היה זה הרגע של הקוברה.

בקיץ 1985 ניסו ביציעי דורטמונד בכל כוחם לשמור על אופטימיות זהירה. בעונה הקודמת שרדה הקבוצה בבונדסליגה רק במחזור האחרון, החוב נאמד במיליונים רבים, אבל המאמן החדש היה פאל צ'רנאי ההונגרי, שהצעיד בזמנו את באיירן מינכן לשתי אליפויות, וחשוב יותר – הורסט רובש היה הרכש הבולט של הפגרה. החלוץ האגדי שהגיע לגדולה בהמבורג כבר היה בן 34, אחרי גלות בסטנדרד ליאז', אבל בכל זאת אמור היה להוסיף מחץ ונוכחות ברחבה שכה חסרו לדורטמונד קודם לכן, והפציץ בלי הפסקה במשחקי ההכנה.

אלא שתחילת העונה התבררה כאסון. הכוכב הרומני מרסל רדוקאנו רב עם צ'רנאי, שער הבכורה של רובש היה עצמי במהלך ההפסד בקלן, והשוער אייקה אימל נתן הצגה בתבוסה ביתית 4:1 לנירנברג כדי למנוע השפלה גדולה הרבה יותר. אחרי שספגה שישייה בדרבי הקטן בבוכום במחזור השביעי, היו לדורטמונד שלוש נקודות בלבד, והקהל החל להשמיע דרישה לפטר את המאמן. בינתיים מצאה ההתאחדות שהמועדון לא עומד בהחזרת החובות ואיימה בהפחתת נקודות, וגם השיפוט לא עזר – דורטמונד הפסידה 2:0 בקייזרסלאוטרן בגלל פנדל שגוי ושער מנבדל. היתה תחושה באוויר שהכול הולך נגדה.

לקראת נובמבר נדמה היה שהעניינים מתחילים להסתדר. דורטמונד שינתה את השיטה, הסיטה את הקשר ההתקפי פרנק פאגלסדורף למרכז ההגנה, ניצחה 0:1 את באיירן במינכן, והוסיפה שלושה ניצחונות בית רצופים. אלא שאז הביקור אצל שאלקה שהסתיים בפיאסקו 6:1 – ההפסד הגבוה ביותר בדרבי מאז 1959. "חזרנו לתקופת האבן", הצהיר אימל שהיה אשם במחצית מהספיגות לפחות. כעבור שבוע, הובסה דורטמונד 3:0 במשחק האחרון של 1985 בהמבורג, ובאופן אירוני היה זה גם משחקו האחרון בקריירה של רובש, באיצטדיון שכה האיר לו פנים בעבר. ההבטחה לא מומשה, הוא כבש פעמיים בלבד ב-17 הופעות והבין שזה הזמן לתלות את הנעליים. החלוץ החסון לא חזר למגרשים אחרי פגרת החורף.

הנחמה היחידה של בורוסיה היתה בהעפלה לחצי גמר הגביע, בזכות הגרלה נוחה שסידרה לה יריבות מהליגות הנמוכות. המזל הזה נגמר עם תבוסה 4:1 במרץ מול שטוטגרט של יורגן קלינסמן הצעיר במרץ. בשלב זה כבר ביקש צ'רנאי להשתחרר מחוזהו בקיץ ונענה מיד בחיוב על ידי ההנהלה, אבל הפיכתו לברווז צולע בחדר ההלבשה רק החמירה את המצב. סדרה נוספת של כישלונות לא איחרה לבוא, דורטמונד צברה נקודה בודדת בחמישה משחקים, ואז קיבלו האוהדים מכה נוספת.

החלוץ בן ה-22 יורגן וגמאן, המכונה קוברה, היה נקודת אור מבחינת בורוסיה במשחקים לא מבוטלים, והפך לאחד הכובשים המצטיינים בליגה. באמצע אפריל הוא הודיע באופן פתאומי על כך שיחצה את הכביש ויעבור לשאלקה בקיץ. העיתוי היה אומלל במיוחד לאור מצבה של הקבוצה בתחתית. וגמאן הוגדר כבוגד, ולווה בשריקות בוז צורמות במשך כל 90 הדקות במהלך הניצחון החשוב על בוכום. ההצלחה הזו היתה זמנית. תבוסה 4:0 בשטוטגרט גרמה לקריסתה של דורטמונד למקום ה-16, שהוביל למשחקי ההישרדות. לפחות היא ידעה שיש שתי קבוצות חלשות יותר ממנה, האנובר וסארברוקן, שירדו אוטומטית, אבל גם אפשרות הפלייאוף גרמה לחרדה עצומה. צ'רנאי פוטר ושיחרר אנחת רווחה, עוזרו ריינר זאפטיג מונה במקומו.

במחזור הלפני האחרון התארחה שאלקה בדורטמונד במטרה לנעוץ עוד מסמר בארונה. וגמאן שיחק מול קבוצתו לעתיד, אבל לא הועיל, והצהובים-שחורים בקושי חילצו נקודה בזכות פנדל של מיכאל צורק בדקות הסיום. לקראת מחזור הנעילה היו לבורוסיה 26 נקודות (כמובן, בשיטת שתי נקודות לניצחון), במקום ה-16 המקולל. קלן ונירנברג הקדימו אותה בנקודה, לפרנקפורט וקייזרסלאוטרן היו 28 נקודות.

קלן, נירנברג וקייזרסלאוטרן השיגו ניצחונות קלילים ויצאו מכלל סכנה, אבל גם לדורטמונד היה משחק נוח מאוד בהאנובר, והיא הובילה 1:4 לקראת הסיום מצמד של וגמאן, פנדל של צורק ושער של רדוקאנו שלא הסתיר את שמחתו על עזיבת צ'רנאי. האתגר של פרנקפורט בהמבורג היה קשה הרבה יותר, והיא אכן היתה בפיגור 1:0. משמעות הדבר – הפער בין השתיים הסתכם בשני כיבושים בלבד בהפרש השערים. צריך רק להבקיע פעמיים ולשרוד. החלוץ דניאס סימס קיבל הזדמנות נפלאה לבצע חצי מהמשימה, אבל נכשל בשלומיאליות, והפלייאוף הפך לעובדה מוגמרת. הסיוט נמשך.

היריבה שסיימה במקום השלישי בליגה השנייה היתה פורטונה קלן השאפתנית. המשחק הראשון התקיים באצטדיונה, ולשחקני דורטמונד רעדו הברכיים. הלחץ עליהם היה בלתי נסבל, הם לא הצליחו לחבר מסירות אל מול 47 אלף צופים נלהבים ביציעים, ופורטונה הריחה דם. היא פירקה את הצהובים-שחורים לחתיכות, כבשה שני שערים ויכולה היתה להגדיל את התוצאה גם מעבר ל-0:2. הירידה היתה קרובה מתמיד. האם בורוסיה מסוגלת להינצל בגומלין?

54 אלף אוהדים מילאו עד אפס מקום את ווסטפאלנשטדיון ב-17 במאי בתקווה לנס. כן, אתם קוראים נכון, תכולתו היתה נמוכה בהרבה בימים ההם בהשוואה ל-82 אלף כיום. זאפטיג התיישב מתוח על הספסל, השחקנים בהו בים הדגלים בצהוב-שחור וקפאו מפחד. ברנד גראבוש, מלך השערים של פורטונה קלן, ניצל זאת כדי לברוח בדקה ה-14 ולהעלות את האורחים ליתרון. בורוסיה היתה זקוקה לשלושה שערים כדי להשוות את התוצאה – לפחות חוק שערי החוץ לא היה תקף אז בפלייאוף. עד המחצית היא לא כבשה אפילו אחד, בעוד וגמאן ממשיך לשמוע שריקות לעברו. המצב היה אנוש.

בדקה ה-54 הקרח נשבר. דורטמונד קיבלה פנדל מפוקפק, צורק דייק כהרגלו מהנקודה הלבנה, והקהל שאג. רדוקאנו נמוך הקומה, הפליימייקר היצירתי, הדהים כעבור 14 דקות בנגיחה קשתית מופלאה, אשר אפילו רובש היה גאה בה, וקבע 1:2. היה זה השער היחיד שהוא הבקיע בראשו במשך כל הקריירה. נותרו 22 דקות נוספות כדי להשיג שער שלישי ולכפות משחק שלישי ומכריע, אבל הלחץ היה עקר. ככל שחלפו הדקות, ביציעים החלו להפנים את רוע הגזירה. מחשבות על החובות הגדולים לא נתנו לשחקנים מנוח. אובדן ההכנסות עלול היה לחרוץ את גורלה של דורטמונד ולדרדר אותה לליגת החובבים.

וגמאן סירב להיכנע. לימים סיפר קוברה המושמץ: "האוהדים תיעבו אותי כי המעבר לשאלקה היה בלתי נסלח מבחינתם. הם שכחו את 14 השערים שכבשתי באותה עונה והקניטו אותי, אבל זה רק הוסיף לי מוטיבציה. אמרתי לשחקנים בחדר ההלבשה שהמשחק הזה לא יוכרע עד הדקה האחרונה. מזג האוויר היה חם במיוחד. בהפסקה החזקתי את הראש מתחת לזרם של מים קרים כדי להתאושש. לקראת הסיום היינו גמורים, הרגליים היו כבדות, והאוהדים איבדו תקווה, אבל עמוק בפנים הרגשתי שמשהו טוב צריך לקרות".

כאשר חצי דקה נותרה על השעון, ביצע אימל בעיטת שוער כאשר הכדור היה בתנועה. השופט אמור היה להורות על ביצוע חוזר, אך התעלם, והכדור עשה את דרכו לעבר הרחבה של האורחת. זו לא היתה התקפה חכמה ומתוכננת, אבל הכדור מצא את דרכו אל אינגו אנדרברוגה באגף השמאלי, שהשיג אותו ברגע האחרון והעביר מסירת רוחב. יאצק יארצקי, שוערה של פורטונה, היה אמור לקלוט אותו ללא בעיות, אבל שגה. הכדור התגלגל לרוחב השער, שם המתין לו וגמאן. 8 שניות לשריקת הסיום, הצליח הבוגד השנוא לשנות את כיוון הריצה שלו ולדחוק איכשהו דרדל'ה לרשת החשופה.

שחקני פורטונה קלן נפלו מיואשים על הדשא, בעוד דורטמונד כולה התפוצצה משמחה אדירה. "זו היתה החגיגה של המאה. כולם קפצו עלי, והרעש היה כל כך חזק שאי אפשר היה לשמוע את הכרוז", אמר וגמאן. המשחק אפילו לא חודש, וכעבור 11 ימים נערך במגרש נייטרלי בדיסלדורף הקרב המכריע. באופן מפתיע, זה כבר לא היה כוחות.

דורטמונד עלתה ליתרון במחצית הראשונה, וכשצורק הבקיע את השני בדקה ה-46, נשברה נציגת הליגה השנייה מנטלית בדרך לתבוסה מהדהדת. אנדרברוגה הוסיף את השלישי, והשערים המשיכו ליפול במהירות מסחררת. במצב של 0:5 נשרק פנדל לטובת דורטמונד, וצורק, במחווה של מנהיג אמיתי, אפשר ל-וגמאן לבעוט אותו. כעבור חמש דקות הוא השלים צמד בעצמו, ופאגלסדורף קבע את התוצאה הסופית המדהימה – 0:8. דורטמונד ממש לא ירדה. למעשה, ההכנסות הלא צפויות ממשחקי הפלייאוף רק היטיבו איתה כלכלית, היא בנתה את עצמה מחדש, ובעונת 1986/87 היא כבר סיימה במקום הרביעי.

היסטוריונים של הכדורגל הגרמני מסמנים את החוויה הזו כנקודת מפנה בתולדותיה של בורוסיה, וצורק מסכים איתם. האיש שהפך לימים לקפטן, זכה בשתי אליפויות והיה בסגל גם כאשר דורטמונד הניפה את גביע האלופות ב-1997, לפני שהפך למנהל הספורטיבי, אומר: "הפלייאוף הזה שינה הכול. היינו רחוקים מילימטרים מקטסטרופה, ניצלנו ברגע האחרון, והוכחנו לעצמנו שאי אפשר לשבור אותנו". וגמאן אולי עזב לשאלקה, אבל תחושת האחדות נשארה לאורך זמן. האוהדים חזרו להאמין בקבוצה, כרטיסים רבים יותר נמכרו, האיצטדיון הורחב, ודורטמונד זינקה קדימה. גם בשבת, אם תיכשל בורוסיה מול באיירן ותראה את הקו האדום מלמטה, אוהדיה ייזכרו בשער של קוברה וישאבו ממנו השראה להמשך.