"מה החלק הכי קשה בלהיות בעלים של קבוצה?", נשאל מייקל ג'ורדן בראיון ל-ESPN, שלשום. "העובדה שאתה לא יכול להשפיע על המשחק כפי שאתה רוצה", ענה. "כשחקן השפעתי, וכאן אני לא יכול. אני יכול רק לדבר, וזה כל כך קשה".
שארלוט הורנטס שלו פותחת עונת NBA חדשה עם שם חדש-ישן, והבוס ג'ורדן השתלט על חשבון הטוויטר של הקבוצה, אתמול, ליום אחד. הוא צילם וצייץ את ספל הקפה שלו, את הצוות שלו, את עצמו, את חדר ההלבשה המפוזר והרבה-הרבה נעליים.
באותו ראיון ל-ESPN אמר שהטבעת השביעית, אם וכאשר, תהיה הרבה יותר מספקת מהשש שכבר יש לו. אבל עם כל הכבוד הרב שיש לווינר הכי גדול של המשחק, על "הפודיום" הוא עדיין לא הצליח לעלות. הנה אלה שכן.
כזכור, בכל שבוע נדרג את הנושאים הכי מרתקים בספורט. הכי מעניין? מדליית זהב. השני כסף והשלישי ארד. חושבים שיש לכם סיפור ששווה פודיום לשבוע הבא? חושבים על מישהו שחייב לקבל מדליה? הציעו את הרעיון שלכם במייל, בפייסבוק או בטוויטר.
משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
הפודיום: אורן יוסיפוביץ על שלושת הסיפורים המעניינים של השבוע
מדליית זהב: מה הקשר בין אלישע לוי לבין עז משיקגו?
מאור בוזגלו, עם תספורת של שחמט או דמקה מה שבא לכם לשחק לא האמין כמה זה היה נוח. "אני יכול להגיד שזה אחד המשחקים שהכי נהניתי בהם", אמר. "ידענו שסף השבירה של מכבי חיפה נמוך, ושאם נשחק טוב נוכל לנצח בתוצאה גבוהה. 0:2 מספק אותי, אבל אלך הביתה ואחשוב איך לא סיימנו את זה עם ארבע. או חמש".
בוזגלו, שתמיד ידע לספק את הסחורה עם הפה כמו עם הרגל, שם את האצבע על הנקודה. הפועל באר שבע ידעה איזו מכבי חיפה תפגוש. שבורה יותר, חלשה יותר. כשהתפרסמו ההרכבים היה כתוב על המשחק הזה 1. באנקר. שחקן אחר בבאר שבע אמר אמש: "זה היה המשחק הכי קל בקריירה שלי". אז מה תגידו על זה? מה תגידו על מכבי חיפה?
חושך ירד על וסרמיל, והחושך בעיניו של אלכסנדר סטנוייביץ' היה חשוך אפילו יותר. הוא עמד שם לבד, מטר מהדשא, ונראה הכי מאוכזב בעולם. וסאלה סטנוייביץ' לטוב ולרע הוא לא אדם שאפשר להסיר ממנו את העיניים. הוא מדבר, כועס, נרגע, צועק, לוחש. קפריזה רודפת קפריזה. הוא המאמן הזר הכי אנושי שדרך כאן. והוא תמיד מדבר על כל מה שתשאלו. כך אמר על ההחלטה שלא לשתף את רובן ראיוס: "ברגעים הקשים העונה הוא לא היה שם, וחשבתי שהוא לא מסוגל לשחק במשחק כזה דינמי. לא היינו צריכים אותו בהתקפה, הגענו לחמישה מצבים. אני חושב שהחלטתי נכון".
עוד אמר: "היו לנו החמצות של בית ספר".
עוד אמר: "אני לא יכול להסביר איך מסירות לגול לא הופכות לגול. אני לא מספיק חכם כדי להסביר".
עוד אמר: "אני בחרתי את הסגל. טעיתי בכמה דברים, ועכשיו אני משלם על זה".
עוד אמר: "זו פעם ראשונה בחיי שאני עם ארבעה הפסדים משישה משחקים. לקחתי תארים עם שני הפסדים בעונה, וגם בעונות אחרות הפסדתי במקסימום בחמישה משחקים. כנראה שעשיתי טעויות ואני משלם עליהן".
אולי זה קולו הצפצפני-מיואש ואולי המבט המתוסכל של אחד שיודע שהוא שווה יותר מ-33% הצלחה בליגת העל של ישראל, אבל סטנוייביץ' מעורר סימפתיה, ולפי כל הגורמים המעורבים בחייו עיתונאים סרבים, מקורבים ושחקנים שמשחקים אצלו במכבי חיפה הוא איש מקצוע מצוין. המשמעות: בלי שטויות, מכבי חיפה. אין סיכוי שסאלה סטנוייביץ' הוא הבעיה שלכם. אל תעזיבו ואל תתנו לו ללכת.
אז מה כן הבעיה? איזו נקודה עוד לא תקפנו?
ההגנה נוראית ראיתם את ה'סגירה' של משומר בשער של ארבייטמן. מדינות מפסידות במלחמות על רפיסות כזו. ההתקפה לא קיימת להפועל פתח תקוה יש יותר גולים, עם משחק חסר! הקישור רך רועי גורדנה לא היה כה חופשי גם באי בודד.
שום דבר לא עובד. יוסי בניון לא מצליח לשחק כמעט, ושום החלטה של הנשיא יעקב שחר לא פוגעת. תראו כמה שחקנים צעירים נוזלים למכבי חיפה מהידיים, והופכים לאימפריות בקבוצות אחרות. ועומר דמארי, למשל, עשה הכול כדי לא להגיע לשם. והנה בוזגלו, גם הוא היה יכול להיות רכוש חיפה, לא? וארבייטמן כובש נגד הירוקים ולא חוגג. והרשימה ארוכה. וכן, כתבנו כבר על הכול, אז חייבים לחשוב מחוץ לקופסה. אולי מדובר בקללה?
אלישע לוי מעולם לא היה נראה בטוח יותר בעצמו. האמת, האסרטיביות הולמת אותו. הקבוצה שלו, גם אם לא מבריקה, נראית אמידה מאוד ללא הפסד וההרכב של הפועל באר שבע מסתמן, אינדיווידואלית, כהרכב הכי חזק בליגה. "הייתי ארבע שנים במכבי חיפה", אמר אלישע כשנשאל על האקסית, ועל פניו מרוח חיוך של צדק. "בשנים האלו סיימנו את הליגה עם הכי הרבה נקודות בשלוש עונות, לקחנו שתי אליפויות, עלינו לשלב הבתים של הצ'מפיונס ולשלב הבתים של האירופית. אני רשום בהיסטוריה של מכבי חיפה".
אז אולי, אלישע, אתה יותר מרשום. אולי אתה הקללה שלהם. בארבע עונות בירוק, אלישע ספר 70%, כולל העונה המדוכדכת האחרונה. מאז, כל פתיחת עונה נזרקת לפח עוד לפני שהגיעה שלכת. אחרי 6 מחזורים, ראובן עטר היה עם 5 נקודות. בנאדו עם 8. סטנוייביץ' עם 6. אף אחד לא קרוב לאלישע, ומכבי חיפה לא קרובה לאימפריה שהיתה. אז מה, אף מאמן לא מספיק טוב למועדון הזה פתאום?
לוי הרגיש מיצוי, והוא לא בכה על שהלך אבל זה הצד שלו בסיפור. הצד של מכבי חיפה היה צריך להיות סבלני הרבה יותר. על נתונים של אלישע לוי בחיפה צריך לקבל חוזה לשנים, ואולי החיפזון בהחלפה ובמינוי של עטר הוא הסיבה לנזק המתמשך. ב-1945 אוהד נזרק מריגלי פילד של שיקגו בגלל שהעז שלו (בילי) הסריחה, והוא נשבע שהקאבס לא יראו אליפות בגלל העלבון. והנה, עדיין סופרים שם את השנים השחונות, מ-1908 ועד לעצם היום הזה. אז סליחה על ההשוואה, אלישע, אבל אולי אתה "בילי העז" של יענקל'ה שחר. מאז שהלכת, נראה שקללה רובצת. אין הסבר אחר.
כי סטנוייביץ' אמר אתמול ששחר נתן לו יד חופשית להרכיב סגל כרצונו. והוא הרכיב. ובניון ואידריסו וראיוס ועזרא ומויאל ומיצ'ל. וסמי עופר. ועדיין, 33% הצלחה. אחרי שלוש שנים אומללות, אפשר לומר בפה מלא שזו שעתה הנוראית ביותר של מכבי חיפה במילניום הנוכחי. רצף של סבל שמתחרה בשבע השנים הרעות מהדור הקודם. קללת אלישע. זה חייב להיות זה.
מדליית כסף: הצד השני של פרשת מנחם קורצקי
שחקני בית"ר ירושלים, בזמן שלא שתלו את הפועל תל אביב מתחת לדשא, עסקו השבוע בפרשת ניבולי הפה של מנחם קורצקי ושותפו הדביל לדיאלוג. מהר מאוד הבינו שהדביל הטריד גם אותם הרבה לפני שהסתבך עם מאמנם. "הוא שלח לי נאצות ואיומים בפייסבוק", סיפר שחקן. והוא לא היחיד.
לקורצקי לא צריך לעשות הנחות. שוב, למזלו הוא חי במדינה שבה הכול מותר, ומועסק על ידי בוס שלא רק שקילל אוהד שהפריע למנוחתו אלא הורשע בהכאתו. גם ההתאחדות הרופסת שחררה הודעה רופסת, ובכך אפשר לכאורה להמשיך הלאה. אבל יש עוד צד לסיפור, כי כשהתפוצצה הפרשה אמר לוואלה! ספורט שחקן נבחרת עם ראש על הכתפיים - לא אחד שמכור לריבים: "קורצקי יצא לא טוב, אבל אני מבין אותו". איך אפשר, שאלתי. "כי די, נמאס", אמר. "לא יכול להיות שכל אוהד ישלח הודעה, יתקשר, יטריד בפייסבוק". איך הם משיגים את המספר שלך? "אלוהים יודע". אז למה אתם לא מתלוננים? "מניסיון, המשטרה לא עושה כלום. אפילו לא על איומים בפייסבוק".
אפשר להבין את המאוכזבים. כי ב-24 שעות, אתמול, אפילו להשיג תגובה רשמית מהמשטרה לא הצלחנו. נציג "הפודיום" נשלח לתחנה שממוקמת ברחוב בזל בתל אביב. הנציג הסביר מדוע בא, והיומנאית הסבירה שאין בתחנה מישהו שיכול לדבר, אבל נתנה מספר טלפון של דובר מרחב ירקון. התקשרנו. הדובר החביב אמר שגם הוא לא הכתובת, ומיד הפנה לדוברות הארצית. שם, כמובן, אין סיכוי שיענו לטלפון. אגב, גורם בכיר בקבוצת ליגת העל אמר: "המשטרה לא תתערב בנושאים האלה עד שהעניין לא יועלה על סדר היום התקשורתי. רק לאחר שכל התקשורת תעסוק בתופעה, אולי המשטרה תתעורר. וגם בקשר לזה זה אני בספק".
אז הספורטאים לוקחים את הדבר לידיהם. יש את אלה, כמו למשל אריאל הרוש ואופיר קריאף, שהזינו קוד אישי בנייד שלהם בזמן פרשת הצ'צ'נים, ובכך סיננו אפשרות שהאוהדים יגיעו אליהם ישירות. יש את אלה שסופגים ולא עונים. יש את אלה שמחליפים מספרי טלפון כדי להטעות את האויב. ויש אנשים כמו קורצקי, שעונים, יורים ומקווים לטוב. בכל מקרה, הספורטאי הישראלי הופך להיות ליותר ויותר מוטרד, וזה אכן בעייתי.
"אלו דברים חמורים", אומר עורך דין דן חי, "ולמשטרה אין תמיד כוח אדם להתמודד. חלילה, עד שלא יקרה משהו וכולם יגידו 'איפה היינו', ההתנהגות של המשטרה קצת אדישה. הטרדה היא עניין פלילי שהעונש בגינו הוא עד חמש שנות מאסר. לגבי איומים, אפילו יותר. אסור לעבור על זה לסדר היום, אני לא מאמין בזה. שחקנים צריכים להקליט את השיחות, לצלם מסך בפייסבוק ולהעביר את החומר. צריך פעם אחת ולתמיד לתפוס מקרה או שניים, להעניש באופן קיצוני והתופעה תתגמד. היום כולם מניחים שלא יעשו כלום ומפזרים איומים לכל עבר".
אלי כהן, השריף, התנסה על בשרו בעניין. "עברתי גיהנום", התייחס לתקופת הצ'צ'נים בבית"ר ירושלים. "עד היום יש לי את הסמסים, קרוב ל-200. זו היתה חוויה נוראית".
מדוע לא התלוננת במשטרה?
"לא רציתי להחמיר את העניין".
לא פחדת?
"לא פוחד מהקהל של בית"ר. עברתי שם שלוש קדנציות. אם היה מישהו שמנסה לפגוע פיזית, זה דבר אחר. אבל כן, זה לא נעים".
איך מגיעים למצב שאוהד מרגיש בנוח להרים טלפון למאמן ולקלל?
"זו המדינה שלנו. באירופה אפילו העיתונאים לא מגיעים למאמנים. פה זה גיהנום, להתקשר לשחקן זה חלק מהתרבות, מההווי. גם העיתונות ככה, אבל. תקשיב לתוכניות הרדיו, אילו התלהמויות. ומה שאני שומע על הפייסבוק. בגלל זה לא פתחתי אפילו חלון של פייסבוק. גם אני רוצה חיים כאלה, פייסבוק, קשרים, אבל לא אכנס לזה כי לכולם יש יד קלה על ההדק". אגב, גם קריאף סגר את חשבון הפייסבוק שלו.
וזה לא רק בזמנים קשים. "לפני משחקים חשובים, לפני דרבים או בית"ר-הפועל, למשל, הקהל שלך קופץ לתוך המגרש, מפוצץ אימונים. אתה מריח ילדים שתויים ואתה אומר 'יא אללה, זו התרבות שלנו'. אתה רואה את זה בכנסת, ברחוב, בכל מקום. אולי אם יתחילו לפתוח תיק על כל מקרה כזה של הטרדת מאמן או שחקן, זה יפחיד את הצעירים. רק הרתעה תעזור".
מדליית ארד: אוהד קליבלנד בן 90 שלא ראה אליפות כבר 50 שנה
"מערכת היחסים שלי עם צפון-מזרח אוהיו גדולה מהכדורסל... הייעוד שלי גדול מהכדורסל... כשעזבתי את קליבלנד, הייתי במשימה. חיפשתי אליפויות, וזכיתי בשתיים. העיר שלנו לא חוותה דבר כזה כבר הרבה, הרבה, הרבה זמן. המטרה שלי היא לזכות בכמה שיותר אליפויות בקריירה, אבל מה שיותר חשוב זה להחזיר את התואר לצפון-מזרח אוהיו" (לברון ג'יימס במכתב החזרה הביתה, לקליבלנד)
ב-1964 זכתה קליבלנד בראונס באליפות ה-NFL. מאז נאדה. העיר קליבלנד, על קבוצות הספורט המקצועניות שלה, לא הריחה גביע ולא טבעת ולא תהילה כבר 50 שנה. בשום ענף - האינדיאנס זכו ב-1948, והקאבס לא זכו מעולם. לא בכדי נבחרה קליבלנד לעיר הספורט האומללה בארצות הברית. "אוהדי הספורט בקליבלנד באמת מאמינים שהם נועדו להפסיד", מספר לוואלה! ספורט העיתונאי האמריקאי הוותיק כריס שרידן. "הם לא כמו אוהדים אמריקאים אחרים. הם נואשים, הם חסרי תקווה".
כדי למצוא מישהו שממש עונה על ההגדרה של שרידן היה צריך ללכת הרבה אחורה. ואין יותר אחורה מנייט ברנר, אוהד מושבע של כל קבוצות הספורט המקצועניות בעיר. הוא לא מפסיד משחק של האינדיאנס מהבייסבול או של הבראונס מהפוטבול או של הקבאלירס. הוא לא מפסיד, אבל הקבוצות שלו כן. אגב, נייט הוא סבה של אשת אחי, אז הנה הנפוטיזם שלכם. ונייט, אגב, כבר בן 90. הוא ראה את כל שברונות הלב הספורטיבים שאתם יכולים לחלום עליהם. "אנחנו כל כך רגילים להיות אנדרדוגס, שזה כבר לא מטריד אותנו", הוא מספר. "אנחנו כל הזמן ממשיכים לייחל לנסים שאף פעם לא מתרחשים".
ברנר היה אמור להיות טייס קרב במלחמת העולם השנייה, אבל בגלל שלא היו מספיק מטוסים ניצלו בצבא האמריקאי את העובדה שהוא יודע גרמנית, ושלחו אותו להיות הראשון שחוצה את נהר הריאן. כל חייו היה משוגע על ספורט. פוטבול בתיכון, בייסבול אחרי הצבא ואז אתלטיקה. היום הוא מנגן בחצוצרה. זה הספורט שלו. ועד היום הוא זוכר את האליפות האחרונה של העיר. הוא היה בן 40 כשקליבלנד הביסו את בולטימור 0:27 וזכו בכתר. "האזנתי למשחק ברדיו", הוא אומר, "וכשהמשחק נגמר כל העיר רקדה. זה היה כל כך מרגש, וזה היה הדבר הטוב האחרון שקרה בקליבלנד".
הקיץ נכתב המכתב של לברון, ולראשונה מזה 50 שנה יש תקוות אמיתיות להשיג משהו. "כל הסצנה בעיר השתנתה", נייט אומר. "אנחנו מצפים לאליפות. היו לנו כאלה קבוצות אומללות בעבר, ויהיה נהדר לראות את הקאבס שולטים". ומה לגבי המאמן החדש? "כולם מתרגשים מבלאט", הוא אומר, "כותבים עליו דברים גדולים".
ומה עם לברון? אנשים שרפו גופיות שלו כשעזב. "הזיכרון בקליבלנד מאוד קצר", נייט אומר. "כולם שמחים שהוא חזר עד שהם שכחו שהוא בכלל הלך. ידעתי שיחזור, הרגשתי. זה הבית שלו, המשפחה שלו".
אז הנה, עוד עונה מתחילה. ונייט ברנר, שהיה בן 40 בפעם האחרונה שכל העיר רקדה, משתוקק להוסיף עוד טבעת לרזומה העירוני. "אני כל כך מקווה, כל כך רוצה אליפות", הוא אומר. "אני כבר לא יכול לחכות. אני כבר בן 90".
ואין כמו שרידן כדי להרוס אופטימיות טובה: "פופוביץ' יהרוס להם את התקווה".
* * *
משוגעים על ספורט? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
הפודיום: אורן יוסיפוביץ על שלושת הסיפורים המעניינים של השבוע
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il
