קשרי חוץ: האתגר של מכבי תל אביב מחוץ ליד אליהו

אומרים שחוסנה המקצועי של קבוצה, אולי בכל ענף ספורט תחרותי, נמדדת במשחקי חוץ. גם בכדורסל המודרני השתרשה עמוקות התפיסה לפיה המשחקים המתקיימים הרחק מהסביבה החמה והמוכרת בבית הם אלה שקובעים. יש בכך הרבה מן ההגיון: במשחקים הללו סף הלחץ עולה, הביטחון העצמי של הקבוצה הניצבת מול גבוה, והעמידות המנטלית והמקצועית של הקבוצה עומדת למבחן. חזקה ככל שתהיה במשחקי הבית, הדרך של קבוצת כדורסל להפוך לקבוצה חזקה ועוצמתית עוברת כחוט השני ביכולתה לשעתק את אותן איכויות גם למגרשים אחרים.

מכבי תל אביב מודל 2014/15 תתחיל מחר (חמישי) את המסע שלה להגדרה עצמית. הניצנים שנבטו במשחקים האחרונים, שמרמזים על קבוצה חזקה ואטרקטיבית, יצטרכו לקבל תוקף של ממש לא בזמן שהצהובים מלהטטים לעיני רבבת אוהדים נלהבים ביד אליהו, אלא בשעה שהם מכתתים רגליהם ברחבי אירופה ושורדים, או שלא, את ההדף.

למשחק מול צסק"א מחר מגיעה מכבי תל אביב כשהיא נושאת על גבה היסטוריה שלא עושה עימה חסד. בעשור האחרון היא ניצחה פעם אחת בלבד את משחק החוץ הראשון שלה בעונת היורוליג. לא אחת היא חטפה תבוסות קשות וכואבות בטבילת האש הראשונה מחוץ לכותלי יד אליהו. וישנו, כמובן, גם החשבון הלא פתור עם צסק"א, שמכה את הצהובים פעם אחר פעם בשנים האחרונות במוסקבה. בסך, מכבי תל אביב ניצחה רק בשניים מתוך עשרת המפגשים ביניהן בבירת רוסיה. האחרון שבהם היה ב-2004. מאז, בארבעה משחקים, ספגו הצהובים הפסדים ב-20.7 נקודות בממוצע.

דווקא הפעם יש לצהובים הזדמנות טובה לתפוס את הרוסים עם המכנסיים למטה, לאור פציעותיהם של שחקני מפתח (ננדו דה קולו, ויקטור חריאפה) אצל הרוסים. אבל גם אם היא תפשל הפעם, היא תהיה חייבת להתעשת על עצמה במשחקי החוץ הבאים. נסיון העבר לא מותיר מקום לספק: כדי לעשות משהו גדול העונה, חובה עליה להיות קבוצת חוץ מצוינת. לכאורה אפשר היה להעלות על הדעת שביורוליג, המוכרעת בפיינל פור המתקיים במגרש נייטרלי, תהיה חשיבות פחותה לביצועים של טוענות לכתר במשחקי חוץ. אבל כפי שמדגימה הטבלה למטה, ההפך הוא הנכון. בטח במקרה של מכבי תל אביב, אצלה מתקיימת הלימה כמעט מוחלטת בין הישגיות לבין אחוזי ההצלחה במשחקי חוץ.

מובן מאליו שיש קשר ישיר ומובהק בין מספר הניצחונות במשחקי חוץ לבין הישגים בסיום העונה. כדי להסיק זאת אין צורך בטבלה. אבל המקרה של מכבי תל אביב, ושל עוד מספר מצומצם של קבוצות יורוליג דומיננטיות, יוצא דופן: הן מגיעות כמעט על בסיס קבוע לשלבים המכריעים של העונה (הצלבה, או כמעט הצלבה), לרוב גם מבלי שתזדקקנה להתעלות מיוחדת במשחקי חוץ. וכשהן כבר מגיעות לפיינל פור, למאזן או ליכולת במשחקי חוץ קודמים יש קשר רופף, כמעט קלוש לחלוטין, להצלחות בסוף השבוע הספציפי הזה.

מלכתחילה ביורוליג, על מאפייניה היחודיים, לא אמור להיות מתאם כה גבוה בין שני האלמנטים הללו. אבל אצל מכבי תל אביב הוא מתקיים באופן מובהק. ברוב המקרים הניצחונות ביד אליהו הרועש והגועש מונחים אצלה בכיס – יהא הסגל אשר יהא. כך קרה גם בעונות 2008/09 (בקדנציה השלישית ולא מוצלחת של גרשון במכבי תל אביב) ו-2006/7 (עונה ספאחיה) הזכורות כבינוניות במיוחד עבור מכבי תל אביב. שתי העונות נדגמו במיוחד עבור הבדיקה,ובאופן לא מפתיע נמצא שהיו אלה שתי העונות החלשות ביותר של הצהובים במשחקי חוץ מתחילת המילניום. כנראה שהזיכרון לא מטעה.

מכבי תל אביב הנוכחית, אם כן, ניצבת בפני סכנה. משלבי ההכנה המוקדמים לעונה הצהיר גיא גודס בגלוי כי הוא שם את המפתחות בידיים של ג'רמי פארגו. פארגו פתח את העונה בכושר נפלא ובאופן מפתיע, למרות שנים לא מוצלחות ב-NBA ובצסק"א, נראה עד כה כמו גרסא משודרגת של השחקן שלמדנו להכיר לפני כן.

אבל לפני שיצעיד את מכבי תל אביב להישגים ביורוליג, יהיה עליו להשיל מעצמו את הרגלי העבר המגונים, שצצים בעיקר במשחקי חוץ. כך, לדוגמא, נראתה הסטטיסטיקה האישית שלו ביורוליג בקדנציה הקודמת במכבי תל אביב.

ברור שכדי שמכבי תל אביב תהפוך לקבוצת חוץ טובה, פארגו יהיה חייב לעבור מהפך באספקט הזה. הפעם, בניגוד לעונות הקודמות, הוא יהיה אמון באופן כמעט בלעדי על מלאכת הריכוז. בעונות הקודמות בישראל תמיד הוצב לידו מוביל כדור דומיננטי שחלק איתו העומס והוריד ממנו אחריות בכל הקשור לניהול המשחק והשליטה בקצב. בגלבוע/גליל היה זה גל מקל, ובמכבי תל אביב מילא את התפקיד דורון פרקינס. בשתי הפעמים זה עבד נהדר. אבל עכשיו פארגו קיבל על עצמו פול טיים ג'וב לעונה שלמה, ללא הנחות וללא חיפוי. אף אחד מהגארדים של מכבי תל אביב לא מתקרב לדומיננטיות של מקל ופרקינס דאז, לפחות לעת עתה.

בפתיחת העונה הנוכחית נראה שפארגו עדיין מנסה לסגל לעצמו את התכונות הנדרשות כדי למלא את התפקיד בצורה מושלמת. הרבע הראשון במשחק מול הפועל אילת, למשל, המחיש היטב את התהליך בו פארגו מצוי: זה החל ברבע ראשון של איבוד עשתונות, נמשך בישיבה ממושכת על הספסל, ונגמר בקאמבק חד לפרקט, עם ניהול משחק אחראי ושקול, שסייע לצהובים לחזור מפיגור ולנצח.

סביר להניח שמעטים מבין אוהדי מכבי תל אביב חשים געגוע כלפי ריקי היקמן. לגארד הקשוח היו חסרונות משמעותיים שגלויים לעיני כל ונראה שלמרות ההישגים, אף פעם לא באמת הצליח להטביע חותם על הכדורסל המקומי. אבל לנקודות החוזקה שלו מכבי תל אביב עוד עלולה להתגעגע, ועוד איך. איכויותיו של היקמן במאני טיים היא אחת מאותן תכונות, אבל אולי חשובה ממנה היא ההתעלות שלו במשחקי חוץ. היקמן המושמץ ניצח למכבי תל אביב לא מעט משחקים הרחק מיד אליהו, וכמעט תמיד הגיע למספרים הרגילים שלו. שחקנים מסוגם של היקמן ודייויד בלו, שאף הוא ניחן בקור הרוח ובשקט הזה, יהיו חסרים למכבי תל אביב העונה.

את החור הזה עשוי למלא דווקא מי שעובר מתחת לרדאר בפתיחת העונה, מרקז היינס. הגארד התזזיתי, שבא על תקן מחליפו של היקמן, מראה בינתיים הרבה כישרון התקפי, שצץ לסטריקים של כמה דקות ומיד נעלם. בשאר הזמן קבלת ההחלטות שלו עם הכדור מסתמנת כבעייתית אפילו יותר משל היקמן עצמו, אבל כמוהו, גם היינס יכול להפוך לגארד חסר המצפון שמכבי תל אביב מחפשת.

הנה הנתונים של שניהם מהעונה החולפת, שמרמזים כי אולי, רק אולי, קם להיקמן יורש ראוי. יורש שמחזיק ביתרונות ובחסרונות דומים: שניהם אולימפוזרים, שניהם אולי מקבלים החלטות איומות עם הכדור, אבל שניהם, זה בטוח, יודעים להתעלות גם כשהלחץ בשיאו.