אורלנדו מג'יק: ישחקו הנערים לפנינו

מאזן בעונה שעברה: 59:23

סיימה את העונה: מקום 13 במזרח, שזה שלישי מהסוף, גם אם כוללים את המערב.

לאחר מאזן 62:20 בעונת 2012/13, המג'יק נכנסו לעונה באופטימיות זהירה. הם כמובן לא דיברו בקול רם על הפלייאוף, אבל עם הצעירים המבטיחים דוגמת מו הארקלס והרוקי ויקטור אולדיפו, והצעירים שכבר החלו לקיים, ניקולה ווצ'ביץ' וטוביאס האריס, העתיד התחיל להתבהר עבור האחות הקטנה מפלורידה. ז'אק וון נכנס לעונתו השנייה כמאמן הקבוצה, רוב האניגן ה-GM הוכיח שיש הגיון לטירוף שלו, והימצאות הגארדים הוותיקים ארון אפללו וג'אמיר נלסון השקיטו את עצביו של האוהד המצוי. ואז המציאות הגיעה, כמו חשבון ארנונה, ופשוט חיכתה שנבחין בה. רק ארבעה ניצחונות חוץ במהלך העונה, וחודש ינואר ברוטלי של שלושה ניצחונות (מאזן חוץ של 11:0) שם את ילדי המג'יק במקומם הטבעי בשרשרת המזון, ובקבוצה התרכזו במה שהעונה הייתה אמורה להיות עבורם - "הזדמנות לפתח את הצעירים" ו"לצלול כל הדרך לבחירה בטופ 3 של הדראפט".

בצד האופטימי, אולדיפו נראה כמו הבחירה הבטוחה ביותר בדראפט - שוטינג-גארד אתלטי וקשוח שעשוי להתפתח לסטופר הגנתי שגם מייצר נקודות, עם פוטנציאל אמתי להיות אולסטאר בעמדה הכי דלילה בליגה. בצד הפרקטי - גלן דיוויס שוחרר, ללא תמורה, כדי לפנות מקום בתקרת השכר בעתיד, ולערום הפסדים בהווה. מו הארקלס, בעיצומו של המעבר המסובך מעמדה 4 בקולג' לעמדה 3 במקצוענים, המשיך בהתקדמות שלו, טוביאס האריס סיים כספק הנקודות השני בקבוצה אחרי אפללו, ועמדת הסנטר נסגרה הרמטית, עם עונת דאבל-דאבל נוספת של ווצ'ביץ'. פרט לאנדרו ניקולסון המאכזב, הצעירים שילמו את שכר הלימוד שלהם ללא הפתעות, אך לקבוצה מדיסנילנד, שהייתה במקום שלפני האחרון ביעילות התקפית (רק בגלל שעדיין סופרים את פילדלפיה כקבוצת NBA), היה מעט מאוד למכור, אפילו במזרח של השנה שעברה.

פותחים עונה ב-NBA: לכל כתבות מחממים את הפרקט

באו: צ'אנינג פריי, אוון פורנייה, בן גורדון, ווילי גרין, ארון גורדון (רוקי), אלפריד פייטון (רוקי), דבין מרבל (רוקי). בנוסף ישנם החוזי המינימום המובטחים חלקית של פייטון סיבה, סת' קרי (כן, אח של), קאדים באטס ודרו קרופורד .

עזבו: ארון אפללו, ג'אמיר נלסון, ג'ייסון מאקסיל, אט'וואן מור, רוני פרייס, דורון לאמב.

אורלנדו נמצאת בעיצומו של תהליך בנייה מחדש, וניגשה גם לעונת המלפפונים הזו ללא יומרות מיוחדות להנחית כוכב בשיאו. מטרת הקבוצה הייתה לבחור בדראפט על-פי כישרון ולאו דווקא מוכנות לתרום מידית, להביא ותיקים שיחליפו את אלו שעזבו, ולוודא שהסגל מתחבר טוב יותר בעונה הבאה מאשר זו שהייתה.

בדראפט, קליבלנד שזכתה בהפתעה בבחירה הראשונה (זה עדיין מפתיע?), הורידה את אורלנדו מקום אחד אך קריטי, לבחירה הרביעית. הקונצנזוס היה ששלושת הנבחרים הראשונים הם בליגה משל עצמם לעומת השאר, ואורלנדו בחרה להמר על הפוטנציאל הלא מלוטש של ארון גורדון הצעיר. הבחירה ה-12 הייתה מיועדת לאלפריד פייטון, אך הוא נבחר על ידי פילדלפיה בבחירה העשירית, שמכרה אותו לאורלנדו עם עמלת-תיווך גבוהה במיוחד – הבחירה ב-12 (דריו סראיץ'), בחירת סיבוב ראשון נוספת ובחירת סיבוב שני. פייטון הוא אולי הרכז הכי טוב שייצא מהדראפט הזה, ואם באורלנדו לא יתנו לו את המפתחות העונה, הם יתנו לו אותם בזו שאחריה.

בהמשך הקיץ הוחתם לוק רידנאור הוותיק כגיבוי לילד ממכללת לואיזיאנה-לאפייט. במהלך הדראפט הקבוצה העבירה בטרייד את ארון אפללו, הקלע המוביל שלה במהלך העונה, לדנבר נאגטס. עבורו הם קיבלו את אוון פורנייה המוכשר, שאמור לקבל הזדמנות אמתית במג'יק, והבחירה ה-56, דבין מרבל, שמסתמן כשחקן NBA לגיטימי בפוטנציה. ככלל, נראה שרוב האניגן (ה-GM הצעיר בליגה) בוחר את השחקנים בדראפט בעיקר לפי יכולותיהם בהגנה, בתקווה שיצליח לפתח אותם מבחינה התקפית. גישתו עומדת בניגוד מוחלט לפרדיגמה המקובלת במקצוענים, ויהיה מעניין לראות את תוצאות הניסוי בשנים הבאות.

הגארדים שעזבו – אפללו, נלסון (שוחרר לאחר 10 שנים בקבוצה), מור, פרייס ולאמב היו אחראים ל-64.3 אחוז מהשלשות של הקבוצה, והקבוצה ידעה שהיא חייבת להביא להחליף את התפוקה שלהם בשוק השחקנים, לאחר שלא עשתה זאת בדראפט. במהלך שולי כביכול, הקבוצה נתנה לבן גורדון חוזה מופרך של 9 מיליון דולר לשנתיים, כשהשנה השנייה אינה מובטחת. גורדון, קלעי סביר-פלוס שסיים בטעם רע את תקופתו בשארלוט, רחוק משיאו, ורחוק מדמות המבוגר האחראי שהמג'יק מחפשים. ההיגיון שבחוזהו לא קשור לגורדון עצמו אלא לתקרת השכר - השנה השנייה מהווה נכס נחשק עבור כל קבוצה המחפשת גמישות כלכלית.

המהלך הגדול של הקיץ היה החתמת צ'אנינג פריי שהגיע מהסאנס, והצטרף לבן-דודו טוביאס האריס. אם יש משהו שפריי למד משנותיו בפיניקס, זה שכמו כל דבר בחיים, גם בכדורסל משפחה זה לפני הכול. החוזה שקיבל, על-סך 32 מיליון דולר לארבע שנים, ודאי לא הקשה על ההחלטה שלו.

בהנהלת הקבוצה ישתמשו בעונה הקרובה, כמו בקודמותיה, כדי לקדם את הכישרונות שלהם, וגם כדי למדוד כמה מהר הם באמת מתקדמים.

חמישייה: אלפריד פייטון, ויקטור אולדיפו, טוביאס האריס, צ'אנינג פריי, ניקולה ווצ'ביץ'

ספסל: מו הארקלס, אוון פורנייה, קייל אוקווין, ארון גורדון, לוק רידנאור, בן גורדון, אנדרו ניקולסון, דבין מארבל, ווילי גרין, פייטון סיבה, סט' קארי, דוויין דדמון, קאדים באטס, דרו קרופורד.

מאמן: ז'אק וון, שנתיים בקבוצה ובליגה, מאזן 121:43.

מועמד לפריצה: בעונה שעברה קייל אוקווין סימן עצמו כנכס לא צפוי עבור המיקי-מאוסים מהספסל, והשנה ודאי יקבל את תפקיד עיקרי יותר עם היחידה השנייה. אוקווין, שבנוי כמו קיר בטון, וגם אתלטי כמו אחד, מסתמך על חוכמת משחק, ג'אמפר יעיל מחצי מרחק והרבה קשיחות כדי להרוויח את הדקות שלו. בתור הבחירה ה-49 של הדראפט המאכזב ב-2012, או'קווין הוא בגדר מציאה לזכות המג'יק שבחרו בו. לצד אוקווין נציין גם את אולדיפו והאריס, שאמורים להרוויח ישירות מהגעתו של פריי, ולקבל יותר זמן-אוויר באזור הצבע.

מועמד לדעיכה: אנדרו ניקולסון הוא שחקן מגוון שיודע לעשות לא מעט בהתקפה, אך הוא אכזב בשנתו השנייה בליגה, ומוגבל לעמדת הפאוור-פורוורד בלבד. לאחר שבשנה שעברה נגסו לו בדקות גם מעמדת הסנטר (אוקווין), וגם מעמדת הסמול-פורוורד (האריס, הארקלס), השנה הונחתו מעליו בעמדה צ'אנינג פריי, שצפוי לפתוח, והרוקי המבטיח ארון גורדון. עדיין לא בן 25, הקנדי עוד ימצא הזדמנויות להפגין את ערכו כשחקן NBA, פשוט לא באורלנדו.

אקס-פקטור: הרוקיז גורדון ופייטון יכולים לעשות ספלאש רציני. גורדון שמגיע מאריזונה, הוא קומבו-פורוורד אנרגטי עם אתלטיות מדהימה, שמסוגל לעשות הכול על המגרש, חוץ מלקלוע מחוץ לצבע. בקבוצה יקוו שניתן ללמד אותו לעשות זאת ע"פ המודל שמספקים קאווי לאונרד ואחרים.

פייטון, המגיע מקולג' נידח וכמו גורדון ניחן בטאץ' של חוטב עצים מבחוץ, הוא כישרון מרתק בפני עצמו. הרכז הוא חיית משחק, קשוח, חכם ושיערו מתמודד מידי על תואר 'הפריזורה הכי מרשימה בליגה'. באורלנדו בונים על השניים כאבני פינה של עתיד הקבוצה, אך אם הם יפתיעו לטובה ויקדימו את זמנם, העונה הקרובה יכולה להיות חגיגה עבור המג'יק, כשגרעין הקבוצה מתגבש לקראת השנים הבאות יחד עם אולדיפו, ווצ'ביץ', האריס והארקלס, וכולם יגיעו לשיא הקריירה שלהם יחד.

תסריט אופטימי: במעון של וון יש אווירה של מסיבת גן. הצעירים מוכנים – האריס והארקלס משפרים את האחוזים וטווח הקליעה שלהם, ופותחים את משחק ההתקפה לעצמם ולשאר. הנוכחות של פריי נותנת חופש שלא דומה למשהו שפייטון ואולידפו מכירים, והם מנצלים אותו למקסימום בחדירות לצבע. אולדיפו עושה את הקפיצה המצופה, מהדק את האחוזים, מפחית באיבודים ומאיים על האולסטאר כבר העונה. הרוקיז מבשילים מוקדם מהצפוי, פייטון מריץ את כולם והאוהדים פותחים קמפיין להכניס את גורדון לתחרות ההטבעות. לאחר שהיו במקום ה-17 ביעילות הגנתית בעונה האחרונה, המג'יק שומרים על מקום טוב באמצע, וישתמשו בבחירת הלוטרי כדי להתחזק נקודתית במטרה להגיע לפלייאוף בעונת 2015/16. 50:32, מקום 11 במזרח.

תסריט פסימי: בגנון של וון נהיה בלגן. על אף התוספת של פריי, "מד-הנגרים" שלהם נמצא בחלק האדום. כל הלבנים מבחוץ מערערים גם את הגנת המעבר, שבתורה מערערת את מעמדו של המאמן. פייטון מאבד את הביטחון ונתקע בקיר הרוקיז יותר מפעם אחת. אולדיפו לא מצליח להתייעל והספסל מתברר כחולשה, הקבוצה מנצחת שישה משחקי חוץ בלבד. 62:20, מקום 29 בליגה.

תחזית: ממש כמו עם מזג-האוויר, אני מאמין שעל פי רוב, התשובה המדויקת ביותר כשמנסים לחזות משהו תהיה: "כמו אתמול". זה אולי לא זוהר במיוחד, אבל המג'יק מזיזים חתיכות בפאזל שלהם בשוק השחקנים, בוחרים עוד מהן בדראפט, ואולי אפילו מתחילים לראות את התמונה שנוצרת. כל זה נותן הרבה תקווה לארגון, שנראה כאילו הוא מנוהל על ידי האנשים הנכונים, אבל זה לא מספיק בשביל שום-דבר העונה. למעשה, הרבה פעמים כשאתה בוחר רוקיז מוכשרים בדראפט, אתה הולך אחורה בתהליך, כי הזמן שלהם להבשיל מתווסף למשוואה הכוללת. אני אוהב את מה שהם עושים שם בראייה רחבה. בכל הקשור לעונה הקרובה - אין להם כוכבים שיעגנו להם את ההתקפה, וון לא מבדיל את עצמו בינתיים, והגארדים שלהם לא קולעים מבחוץ באופן עקבי מספיק כדי להכריח את ההגנה להימתח עד אליהם, פריי יעזור מאוד מהבחינה הזו, אבל הוא לא קוסם. 55:27 מקום 12 במזרח.

לכתבות של אורן לוי באתר ה-NBA של כריס שרידן