פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פוטבול: כולם אוהבים את רקס

        אוהדי הג'טס שורקים בוז לכל מה שזז בקבוצה שלהם, בזמן שהיא חוטפת גם מדנבר של פייטון מאנינג. רק המאמן, רקס ריאן, יוצא נקי איכשהו. "סיפורון" עם חוויות מהשטח

        טיילגייט מחוץ לאצטדיון מטלייף ניו יורק ג'טס (AP)
        חגיגת הטיילגייט מחוץ למטלייף (צילום: AP)

        את הדרך למטלייף סטדיום גמאתי בנסיעת VIP מפנקת. התנאים נפלאים, מושבי עור תנין יוקרתי, (התנין, לא העור), שתייה חופשית, שירותים צמודים, הנהג מאובזר בקפידה, הכול נפלא ורק בעיה קטנטנה אחת - 1,800 נוסעי ה-VIP האחרים, שהתעקשו גם הם להצטרף לרכבת האוהדים שיוצאת מפן סטיישן במנהטן ויצרו צפיפות מעיקה ותחושת טיול שנתי בטיולית עם כיתה י"א. באמצע הדרך, הצפיפות הגדולה מתחלפת בצפיפות גדולה עוד יותר. יותר מדי אנשים, יותר מדי רעש, יותר מדי בירות, יותר מדי בלגן. איפה רכבת ההמשך למדולנדס? הייתי צריך לקחת את האוטובוס.

        כל זה עוד שום דבר לעומת הטילגייטינג, שממתין למרגלות האצטדיון. ההשקעה של האמריקאים בעסק מרשימה. היא לא לגמרי הגיונית (צפוף, מלוכלך, מכוניות, גשם?) וגם לא ממש פרקטית (למה לעשות פיקניק עם הילדים במגרש חניה סואן ולא בפארק הגדול והנוח שנמצא ליד?) אבל יש בה גם משהו מרתק של סוציאליזציה מקומית, מעין אחוות מילואימניקים עטוית טקסים קדמוניים, שיעור חברה בלי השיעור ובעיקר, מרוץ חימוש ברביקיוני ענק וחוצה גבולות לוגיקה; מסביב למגרשי החניה הענקיים ובעיקר בתוכם, אפשר למצוא אינספור מנגלים מסורתיים. אבל את העין צדות כמובן משאיות הענק, גרילים מטיטניום, מעשנות מעוצבות בטכנולוגיית חלל ושולחנות פיקניק רובוטריקים, שמשנים צורה לנושאת מטוסים בגודל בינוני. הכול מתנקז לשאלה הרגילה "למי יש יותר גדול". לנו יש רק שקית במבה קטנה. אף אחד לא משתף אותנו ולפיכך אנחנו מביטים מבחוץ על המסיבה ההמונית במשקפיים אנתרופולוגים מתנשאים ככל האפשר. קנאה קלה בכל זאת מתגנבת מתחת לבוז המובנה. קנאה קטנה ורעב גדול. רק שאוכל לא הבאנו כי... טוב, כאן אנחנו מגיעים לנקודה כואבת נוספת – מדיניות התיקים.

        את כללי הבידוק של האצטדיונים בשנתיים האחרונות אפשר לסכם במשפט אחד קצר: "אל תביאו כלום". אם תוכלו לוותר גם על עצמכם, זה בכלל מצוין. רשימת הפריטים האסורים להכנסה לאצטדיון עולה גם על זו של מחסום ארז. בקושי סלולארי ובקבוק שתייה קטנטן ערוף פקק. אוכל רק בשקית שקופה ותיק רק בגודל של כף יד. לא מחפפים, לא מעגלים פינות. הכול ל"רווחת האוהדים" כדברי הקומישינר. פתרונות קולינריים לא חסרים בתוך האצטדיון. מטבע הדברים, אני פונה ישירות אל הבופה של תא העיתונאים. מפואר, מרשים, מפתה. חלונות שקופים, מסכי ענק, מושבים מסתובבים וצמד מאבטחים חמור סבר בכניסה. "דוד שלח אותי", אמרתי למאבטח הקטנטן באופן מפתיע שניצב בפתח. איכשהו, הוא לא ממש מתרשם מהמשפט ואנחנו נאלצנו לראות את המשחק ממרומי המפלס השלישי, עם קהל פרוע של חמישה ילדים בני 11, שבכלל מעדיפים בייסבול ושתי אמהות כדורגל, שמדברות ביניהן כל המשחק ושותקות רק במחצית.

        אוהדי ניו יורק ג'טס (AP)
        קהל פרוע ביציע, בלי תיקים ובלי כלום (צילום: AP)

        המשחק מתחיל כרגיל בהמנון ובשלל הטקסים הלאומיים. הפטריוטיות האמריקאית גולשת לכל עבר, חוצה את הדשא, מטפסת מעבר לגדר ומציפה את מרומי המפלס שלנו בדביקות ורדרדה מתקתקת ובצמרמורות קטנות במורד הגב. אפשר ללעוג לאמריקאים על כל עודף הלאומיות הגדושה שהם משדרים ואני אכן משתדל לעשות זאת, ובכל זאת משהו בציניות נסדק כשאני נזכר שאצלנו השדרנים המקומיים מעדיפים להקדיש את משחקי הנבחרת לאסירים ביטחוניים. אולי בכל זאת כדאי להפגין פה ושם טיפה של כבוד לאומי. קמצוץ, לא יותר. קצת פחות שירי אנטיוכוס בחנוכה אם אפשר. זהו, עבר לי ואפשר להתחיל לשחק.

        "אין מקומות גרועים", זה אחד הסלוגנים השיווקים הפופולאריים של האצטדיון. כמובן שקל לכתוב משפט כזה כשאתה בולס סושי בתא הבעלים, אבל ברמת העיקרון, כנראה שיש אמת בפרסום. גם ממרומי היציע שלנו, הצפייה בכלל לא רעה וביום בהיר אפשר אפילו לקרוא את השפתיים של אריק דקר, כשהוא חולף נואשות שוב ושוב ליד הספסל של דנבר ("בבקשה קחו אותי חזרה... למה שלחתם אותי לקבוצה המחרידה הזאת... מסירה אחת אני לא מקבל ואני אפילו לא יודע מי משחק קוורטרבק... יכול להיות שזה אורטון?").

        המשחק עצמו מתחיל לא משהו. ג'ינו סמית עדיין פותח ומדביק גם את פייטון ב"ג'טסת" חריפה. רבע שלם שלא קורה כלום. הסילונים אפילו מובילים בטעות, בזכות המגבת על שם "רפי דה-פסר", שהשליכה זברה מקומית, אבל חוץ מזה כלום. ע. יושב לידי בנימוס ומזייף התלהבות מהמתרחש על המסך ליד ובמגרש מתחת (נער אינטליגנטי. יודע שלא אומרים לאבא דברים רעים על המשחק הזה). אני מסביר לו קצת על ההיסטוריה המפוארת של הקוורטרבקים של הג'טס, שפעם היה להם את ג'ו ניימת', אבל מאז כבר מאתיים שנה שהם מחזיקים בכוונה רק קוורטרבקים שסיימו את הקריירה או כאלה שבאו כדי לסיים למאמן את הקריירה. אני סוקר את כולם, כולל ויני, פנינגטון והבאט-פאמבל. "מאיפה אתם", שואל אותי החבית הירוקה בשורה מאחורינו. ה"באט פאמבל" הדליק אותו והשפה הזרה לא הפריעה לו להבין שאומרים כנראה משהו רע על הקבוצה שלו.

        מארק סאנצ'ז ניו יורק ג'טס (AP)
        "הבאט פאמבל" ועוד. סאנצ'ז (צילום: AP)

        "אלבניה", אני עונה. מה אכפת לי שיחשוב עליהם דברים רעים. רק שלא יגיד פתאום שיש לו שם דודה. מסתבר שהחשש היה מופרז והבחור המדובר חושב על מארק סאנצ'ז דברים יותר גרועים ממה שאני חושב עליו וגם את ג'ינו הוא לא ממש אוהב. הוא פותח במונולוג סוער ורווי ברכות על הסגל הנוכחי, השופטים, המגבות הצהובות, ההנהלה ומזג האוויר ורק אדם אחד זוכה אצלו לחיבה בלתי מוסברת – רקס ריאן. שאלוהים יעזור לי, לא הצלחתי לפצח את הקסם שמהלך העילג גס הרוח השמנמן על קהל האוהדים של הג'טס. לא ברור לי איך הג'נרל מנג'ר עדיין לא פיטר אותו ולא ברור למה בכלל קוראים לו מאמן, אבל בפועל רוב האוהדים מהז'אנר הירוק שנמצאים סביבנו דווקא תומכים בשמנמן ובטוחים שזה רק עניין של חוסר מזל.

        בעוד אני מהרהר, פייטון מצליח להשיג עוד שני טאצ'דאונים והמשחק מתחיל להראות כמו שהג'טס אוהבים: תבוסה בדרך וקריאות בוז דומיננטיות. היחידים שעולזים הם הכתומים, שגודשים באלפיהם את כל היציעים. משחק בית ולקבוצה האורחת יש לא פחות קהל מאשר למקומית. לא קל בימינו לאוהדי הג'טס ניישן. הכרוז מנסה נואשות להפוך את הבוז להתלהבות תומכת ושואג משמחה על דאון ראשון מזדמן, אבל על הדשא מתחיל להסתמן צורך בהתערבות המחלקה לבריאות הציבור. עוד כמה סאקים של ההגנה הכתומה, ומייקל ויק כבר מתחיל לזוז באי נוחות על הספסל ממול.

        פתאום, משהו משתנה ברבע הרביעי. לא להאמין ולנגד העיניים מתחוללת סדרה שלמה של מהלכים מוצלחים לסמית' ולהגנה שלו. אפילו טאצ'דאון של דקר, שניצל את העובדה שאף אחד לא יודע שהוא משחק ומכאן לשם, זה רק שבע הפרש. יש תקווה, הקהל משתולל, חיבוקים ביציע, זיקוקים באצטדיון, ג'ינו מוסר לטאליב, דנבר מנצחת, רקס ריאן מתנצל שוב, כל הירוקים עוזבים הביתה.

        רקס ריאן מאמן ניו יורק ג'טס (AP)
        שוב מתנצל, שוב שומר על המשרה שלו. רקס ריאן (צילום: AP)

        אני ממהר לרדת אל הדשא, בתקווה לשאול משהו את פייטון מאנינג. כל כך הרבה שאלות מקצועיות חשובות יש לי אליו. כמו למשל, מה הקטע עם 3,712 הפרסומות שהוא עושה בכל שנה? מי בכלל מצליח לזכור איזה פירמה הוא מייצג? ואיזה אוהד פוטבול ירצה לראות "פוטבול און יור פון" אם הפון שלו הוא לא בגודל של 20 אינץ' לפחות? אבל על הדשא כבר אין אף אחד (וגם הענק שעומד בדרך לשם לא ממש מתחשב בשאלות המקצועיות שלי ומגרש אותי בנהימה קצרה בחזרה ליציע). פייטון בוודאי שמח ברגעים אלה לענות לשאלות מתוחכמות אחרות המקובלות בז'אנר (כמו "איך אתה מרגיש?") ואני לעומת זאת, אוסף את ע. ומחפש את הסעת ה-VIP חזרה לאי, יחד עם עוד כמה עשרות אלפים.

        עדר של 70 אלף יאש מתנקז בקלילות אל מחוץ לאצטדיון ותוך שעה נשארת מאחור רק סגסוגת טיטניום ורוטב רדיואקטיבי, שהותירו אחריהם המנגליסטים של מגרש החניה, שחלקם הגדול אפילו לא נכנס לראות את המשחק. בשבוע הבא אני לוקח אותו לבולטימור. געגועי לעומאר ולקימה. כנראה נאלץ להסתפק בפלאקו. רק בבקשה בלי השפם, שיעבור לטרנד המטופש של הזקנים, הכול עדיף.

        הברונקוס חגגו בניו יורק, דאלאס ניצחה בסיאטל