כיוון שאליפות העולם בכדורסל באינדיאנפוליס מדברת בעד עצמה (חוץ מ: מה ניו זילנד עושה בחצי גמר? האם מישהו יכול להסביר את הפיזיקה של מספר 11 של הנבחרת הניו זילנדית? למה השחקנים הבכירים באמת של הנבחרת האמריקאית מסרבים לשרת בה, והאם יש רמז למשהו בעובדה שהנבחרת האמריקאית ניגפה על ידי שתי נבחרות שאת הכלכלה של אחת מהן היא הרסה ואת השניה היא הפציצה להנאתה?), הרי שראוי להסתכל גם על הצדדים החבויים של האליפות הזו ובמקרה זה ציטוט של שחקן מהנבחרת האמריקאית מיד בתום ההפסד לארגנטינה בידיעה שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות "אסושיאייטד פרס" (איי.פי).
בכל בית ספר לעיתונות שמכבד את עצמו מלמדים את הסטודנטים על חשיבותו של ה"נאט גרף", פיסקה שמגיעה מיד לאחר הפיסקה הפותחת של הכתבה ותפקידה לתת סיכום קצר על מה שהכתבה עומדת להתעסק ואמורה לתת פיתויים כדי לגרום לקורא להמשיך לקרוא אותה. "רג'י מילר אסף אותנו ואמר לנו שהעולם נגדנו, הקהל נגדנו, השופטים נגדנו, כולם נגדנו", ציטט כתב האסושיאייטד פרס את דבריו של פול פירס ב"נאט גרף". "ואחר כך הוא אמר לנו שאנחנו אמורים להמשיך לשחק, לדרוך על כולם ולזכות במדלית הזהב".
רג'י מילר הוא רק שחקן כדורסל. למרות שהוא הובא לנבחרת הזאת בעיקר כדי לתת מנהיגות לקבוצה וכבוד לעצמו, הוא עדיין רק שחקן כדורסל. אבל אסור לקחת את דבריו על פניהם, בטח שלא את העובדה שהכתב בחר שלא להרים גבה ולשאול שאלות אלא לצטט את הדברים כדברם. "העולם באמת נגדנו, לא?" סיים פירס את דבריו.
לא הכתב ולא מילר הם הרשעים בסיפור הזה. היה זה לאקאן שאמר שלא אנחנו דוברים את השפה, אלא זו השפה שדוברת אותנו. מילר והכתב רק ממשיכים מסע של תירוצים שעובד כבר זמן ארוך, מאז שג'ורג' בוש הכריז על מלחמה נגד הרשע. מאז זה אנחנו והם. רג'י מילר היה יכול לצאת הרבה יותר מכובד אם הוא רק היה לוקח את האחריות על ההפסד. אבל למה לו אם הוא יכול לחלק את האחריות גם על היציעים שמלאים בצופים לטיניים רעשניים, ביוגוסלבים מטורפים, או בניו זילנדים עם שמחת חיים? למה לו להתחבט בשאלות יותר רציניות כמו: למה אין צופים אמריקאיים ביציע? יכול להיות שהם לא שמים זין על נבחרת החלומות?
אבל, שוב, אסור להפיל את האשמה על רג'י מילר. הוא רק נגרר אחרי הרטוריקה של בוש. רטוריקה שמוזנת על ידי עיתונות אמריקאית, שהחליטה להתחבא מאחורי גבו של הנשיא ולתמוך בו באיוושת הקלדה מבאישה. אל תאשימו את רג'י, הוא רק נגרר אחרי ההסברים של נשיא שגורר את הכלכלה הראשונה בעולם לסבב שני של רגרסיה ולמלחמה שניה תוך פחות משנה, זאת בטרם הפצעים של ספטמבר 11 הספיקו להגליד. הדרך הכי טובה למנוע שריפת יער היא לגדום את העצים.
חוץ מזה, כמו באליפות העולם בכדורגל - אם אנחנו לא שם, זה לא קיים. מאז ההדחה, אליפות העולם כמעט ולא קיימת בתקשורת האמריקאית (אלא כדי להסביר איך הליגה האמריקאית כל כך שיפרה את משחקם של סטויאקוביץ ודיבאץ', עד שהיא לימדה אותם להביס את אמריקה עצמה. לכו ספרו את זה לנבחרת הארגנטינאית).
היתרון של סרינה הוא מנטלי בלבד
סרינה וויליאמס היא לא, למרות מה שאביה אומר, טניסאית מוכשרת יותר מאחותה ונוס. היא אולי מכה בכדור חזק ומדויק יותר נכון לעכשיו ומכת ההגשה הראשונה שלה בטורניר הזה היתה הרבה יותר מדוייקת מזו של אחותה, אבל הסיבה האמיתית לעליונות של סרינה היא מנטלית. היא פשוט למדה לא לרחם על אחותה, או לא לערב שום שיקול רגשי במשחקים ביניהן. סרינה באה למשחק נגד ונוס ומדמיינת הינגיס. ונוס עדיין משחקת נגד האחות שלה. כשהיא תעבור את המכשול הזה, חובבי הטניס יתחילו לראות גם קצת מתח במשחקים ביניהן.
גמר כל אמריקאי גם בגברים. המסע של אגאסי וסמפראס לגמר אליפות ארצות הברית הפתוחה הזכיר לי, בצורה מעוותת קמעה, את המסע של הנפלד ושפר לקוניטקט לפני כחודש. בשני המקרים היה מדובר במסע של דור שלם שגדל על השמות הללו. במקרה הישראלי היה מדובר בסיומו של חלום אמריקאי שטיפחנו על גבם של שני הכדורסלנים הללו. חלום שהסתיים, לפחות עבורנו כצופים, בריחה החמוץ של האכזבה. המסע של אגאסי וסמפראס שונה לחלוטין: מדובר בשיר הלל, אפילו אם שיר סיום, לקריירה המפואת של שניהם.
ואם צריך לקחת צד, אז הקול הולך לאגאסי. לא רק בגלל שהוא טניסאי מוכשר יותר (זה שסמפראס אלוף מספר רב יותר של פעמים זו עובדה אחרת לגמרי; אנחנו מדברים על יכולות כטניסאי, יכולות שהביאו את אגאסי להיות אחד הטניסאים היחידים בהיסטוריה לזכות בכל תחרויות הגרנד סלאם), אלא בעיקר כלפי מה שהם מייצגים: המטרה מול הדרך, האישה בבלונד המזוייף שנדחפת דרך בעלה לאור הזרקורים, לעומת זאת שהרוויחה את התהילה בעצמה ועדיין מעדיפה להתחבא מאור הזרקורים ולא לשבת במקומות שמיועדים למשפחות הטניסאים (מעולם לא היתה שטפי גראף מרגשת כל כך).
ולסיום, פוטבול: אם היה אפשר ללמוד משהו בשנות הפוטבול האחרונות, הרי שזה החיפוש אחרי חוסר הלוגיקה שבקביעת האלופה: אף אחד לא הימר על סט.לואיס, בולטימור וניו אינגלנד כאלופות בשלוש השנים האחרונות. אילולא הפציעה של ג'אמיר מילר, קליבלנד היתה יכולה להיות הקבוצה הזו. הימור של הבטן מנבא שהקבוצה הזו תהיה הניו יורק ג'טס.