בדרכם מטורקיה לקפריסין, לשחקני ואנשי קבוצת הכדורגל האמריקאית דאלאס טורנדו, המתינה עצירת ביניים באתונה. הם יצאו לסיור באקרופוליס, התעכבו ופספסו את טיסת ההמשך, טיסה 284 של חברת התעופה Cyprus Airways. כ-45 דקות אחרי שהמטוס המריא מבירת יוון לכיוון ניקוסיה, אבד הקשר עם הקברניט וצוותו. כל 66 האנשים שהיו במטוס נהרגו בעקבות פיצוץ של מטען חבלה שהוצמד לאחד מהכיסאות בשורה הראשונה. המטרה הייתה ככל הנראה הרמטכ"ל של צבא קפריסין, שבעצמו החמיץ את הטיסה.
יש מי שמפקפק בסיפור הזה בטענה שעל פי לוח הזמנים שלהם, לשחקני דאלאס בכל מקרה לא היה סיכוי להגיע לטיסת ההמשך, אבל מבחינת הכדורגלנים ואנשי הצוות שליוו אותם, באותו יום, ה-12 באוקטובר 1967, חייהם ניצלו. וזה רק סיפור אחד מהמסע חוצה היבשות שלהם באותם חודשים. הרי היו גם נהג אוטובוס פרוע בטהראן, יידוי אבנים בסינגפור, מכונות ירייה בוייטנאם וחום בלתי נסבל באיי פיג'י.
***
למאר האנט היה אחד מאנשי הספורט החשובים בארה"ב במאה ה-20. הוא היה ממקימי ליגת ה-NFL בצורה שאנו מכירים כיום, שימש כבעלים של קנזס סיטי צ'יפס, החזיק במניות בשיקגו בולס, היה מעורב בליגת ההוקי, ארגן טורנירי טניס נוצצים וגם היה "חולה כדורגל", בשנים בהן לא היו הרבה כאלו בארה"ב. שנים לפני ששימש כאחד מהאבות המייסדים של ליגת ה-MLS, האנט הקים ביחד עם ביל מקנאט את קבוצת הכדורגל דאלאס טורנדו ובמהלך המחצית השנייה של שנת 1967, שלח אותה למסע המשחקים הארוך בהיסטוריה של הענף.
דאלאס טורנדו הוקמה ב-1967 ושיחקה בליגת USA (united Soccer Association). מנהלי הליגה רצו כוכבים גדולים והצלחה מהירה, והעונה התקיימה בחודשי הפגרה האירופאית. קבוצות שלמות הגיעו מהאי הבריטי לארה"ב ובעצם ייצגו את קבוצות ה-USA. לוס אנג'לס וולבס הייתה למעשה וולבס האנגלית וקליבלנד סטוקרס הורכבה משחקני סטוק סיטי, כולל גורדון בנקס האגדי. את דאלאס הרכיבו שחקני דנדי יונייטד הסקוטית. אחרי כמה חודשים התקיים בארצות הברית איחוד וקמה ליגה חדשה: NASL. דאלאס שהצטרפה, לא הייתה יכולה להמשיך להסתמך על שחקני דנדי יונייטד שחזרו לסקוטלנד, והייתה צריכה לבנות את עצמה מחדש.
על משימת ההרכבה הופקד בוב קאפ. אדם שנולד ביוגוסלביה בשם בוז'ידאר קאפושטו, היגר עם משפחתו לקנדה בשנות ה-50 והחזיק בקשרים מסוימים עם אנשי כדורגל ביבשת הישנה. בתמיכתו של הבעלים האנט, קאפ חיפש לקבוצה כדורגלנים מחו"ל, ובמימונו של הבוס, הוא פרסם בכמה מדינות באירופה מודעות בזו הלשון: "דרושים כדורגלנים חובבים ברמה גבוהה". בהמשך המריא לסבב של פגישות עם השחקנים שהחזירו תשובה באמצעות מכתבים.
ביל קרוסבי, צעיר ממרסיסייד שהשיב למודעה ב"ליברפול אקו" וגויס לסגל כשבועיים אחרי שמסע המשחקים התחיל, סיפר ל"גרדיאן": "בוב שאל אותי כמה זמן מראש אני צריך להודיע למקום העבודה שלי שאני עוזב. עניתי לו: 'שבועיים, אבל אם מדובר במשהו דחוף, גם שבוע זה בסדר'. הוא אמר לי שאם אני רוצה להיות חלק מהקבוצה, אני צריך להמריא מחר בבוקר לצרפת ושכדאי מאוד שעד הפעם הבאה שהוא יראה אותי, אני אסתפר".
תנאי הקבלה הראשוניים היו מחמירים ולא היה להם שום קשר ליכולת. קאפ החליט שבקבוצה שלו יהיו רק שחקני בני 23 או פחות, רווקים, דוברי אנגלית, פרו-אמריקאים שחויבו לשכנע אותו שהם גם רוצים להפוך לאזרחי ארה"ב. כשכמה שחקנים מדנמרק התייחסו בזלזול לכובעי הבוקרים שהם קיבלו ושפכו לתוכם קרח, הם נזרקו ממחנה האימונים שבו נסגר הסגל.
היו שם שבעה אנגלים, ארבעה נורבגים, שני שבדים, שני הולנדים ואמריקאי אחד, ג'יי מור שמו. אף אחד מהם מעולם לא דרך בדאלאס, אבל הבעלים האנט היה נחוש: "לא רק שניתן לשחקנים הצעירים שלנו אפשרות לטעום כדורגל בינלאומי, הם גם ישמשו שגרירים הן של דאלאס והן של ארה"ב". השחקנים, כמעט כולם ללא ניסיון קודם בקבוצה מקצוענית, קיבלו שכר חודשי של 150 דולר וכמובן כיסוי הוצאות לאורך כל המסע. התלבושת הייצוגית שלהם כללה כובעי בוקרים, והם עטו לראשם תספורת קצרה ואחידה.
מסע המשחקים הארוך בהיסטוריה התחיל ב-22 באוגוסט, באנדלוסיה. דאלאס טורנדו הובסה 4:0 על ידי קורדובה ומשם המשיכה לכמה התמודדויות נוספות בספרד ובמרוקו. בסוף ספטמבר התקיים מחנה אימון מקוצר בניס, ובו החל להיסגר הסגל הסופי. בתחילת אוקטובר 1967, הקבוצה האמריקאית נפרדה מפנרבחצ'ה ב-2:2 לעיני כ-25 אלף צופים ומשם היא המשיכה לקפריסין ולאיראן.
הכדורגל היה ענף זניח למדי בארצות הברית באותה תקופה, אבל מערכת יח"צ משומנת דאגה שהמסע של דאלאס יסוקר ובין כה וכה היא שיחקה בלא מעט מדינות בהן היה מדובר בענף פופולרי למדי. בטהראן השחקנים פגשו בנהג אוטובוס שהפחיד אותם עד מוות. באחת מהנסיעות ברחבי העיר, הנהג הפזיז עלה על אי תנועה, פגע בשתי מוניות ונעצר מול הכניסה לבית המלון. כששוטרים מקומיים הגיעו בתוך שניות כדי לעצור אותו, הוא אמר להם שלוש מילים: "דאלאס טורנדו פוטבול". לובשי המדים מיד ויתרו לו.
באותה תקופה, הסיפורים החלו להיערם וכמעט כל מדינה, לוותה בחוויה בלתי נשכחת. ביל קרוסבי מליברפול לא הגשים את החלום להפוך לכדורגלן מפורסם, אבל היכולת שלו להעביר סיפורים בצורה מרתקת ולזכור אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים לפרטי פרטים, הזניקה אותו למדורי הספורט בעיתונים ובאתרי האינטרנט.
מאיראן, בוב קאפ ושחקניו המשיכו לפקיסטן ולמזרח פקיסטן, שהיום נקראת בנגלדש. אחרי כמה משחקים, הקבוצה התכוננה להמשיך להודו, אבל במעבר הגבול התעוררו בעיות קשות. ההודים אפשרו לאנשים לעבור ללא כל בעיה, אבל האחרים לא קיבלו אישורים ועוכבו במשך קרוב לשתי יממות.
הסקנדינבים וההולנדים האומללים נסגרו בחדר קטן בבית מלון סמוך למעבר הגבול, עם מיטה אחת וללא אוכל. עד היום מסופר על כך שהם הצליחו לקנות מילד מקומי תרנגולת קטנה במחיר של 12 דולר. אחרי שהם בישלו ואכלו אותה, כמה מהם קיבלו קלקול קיבה. כשהתקשורת העולמית החלה להפנות את תשומת ליבה לשחקנים המעוכבים במעבר הגבול, ההודים נבהלו ואפשרו לסקנדינבים להיכנס למדינה.
אחרי שבעה משחקים בהודו, מול ממוצע צופים של למעלה מ-20 אלף למשחק, שחקני דאלאס המשיכו לסיילון (היום סרי לנקה) ומשם לראנגון. בדרך לבירת בורמה, חיכו לקבוצה שתי עצירות ביניים; הראשונה במדראס והשנייה בקולקטה. התפרעויות עממיות על רקע פוליטי בקולקטה, הביאו לביטולן של טיסות יוצאות ונכנסות ובמשך יומיים השחקנים ואנשי הצוות התחבאו בבית המלון. "ב-28 בנובמבר, ב-4:00 לפנות בוקר, התחמקנו מהודו", סיפר ביל קרוסבי על הרגע בו הם סוף סוף הצליחו להמריא.
כמה חודשים אחרי שמסע המשחקים הסתיים, העיתונאי סטיב פרקינס פרסם כתבה שנשאה את הכותרת הדרמטית "עמוק בליבה של ראנגון". מעט מאוד אזרחים אמריקאים קיבלו ויזות לבורמה מזה יותר משנה וחצי, אבל דאלאס טורנדו קיבלה בראנגון יחס חם, והשחקנים החזירו באותו מטבע ואף נשאו את דגל בורמה אחרי המשחק. העיתונאי פרקינס סיפר שאחרי המשחק, שגריר ארה"ב בבורמה מיהר לשלוח מכתב תודה ללמאר האנט וביל מקנאט, בעלי הקבוצה. "לא האמנתי שהביקור הזה יעשה כל כך טוב", הוא כתב להם, "הכדורגל פתח פה דלתות שהיו סגורות במשך שנים".
התחנה הבאה אחרי בורמה הייתה סינגפור. ושם, היחס לקבוצה שייצגה את ארצות הברית, היה שונה לחלוטין.
ביחס העוין כלפיהם בסינגפור, שחקני דאלאס נתקלו כבר באוטובוס שהסיע אותם לאצטדיון. אלפי בני אדם השמיעו קריאות אנטי-אמריקאיות ובמשחק נגד הנבחרת המקומית, האווירה הייתה דומה. השחקנים הסינגפורים נסחפו על גל העוינות ולאורך המשחק ביצעו שורה של עבירות גסות, ורגע אחרי שריקת הסיום (2:4 לסינגפור), הצופים החלו לזרוק אבנים. כ-20 מקומיים גם פרצו לכר הדשא בניסיון לפגוע ב"אימפריאליסטים האמריקאים", אבל נהדפו על ידי כוחות הביטחון. משחק נוסף שהיה אמור להתקיים בסינגפור יומיים לאחר מכן בוטל מסיבות ביטחוניות.
אחרי שני הפסדים באינדונזיה, דאלאס נחתה בבירת דרום וייטנאם, סייגון. חמשת הימים שם לא כללו רק שני משחקי ידידות לעיני 35 אלף צופים, אלא ביקורים במחנות של הצבא האמריקאי, שהיה עסוק במלחמה עם הקומוניסטים מהצפון. "היה מוזר להיות על אותה סירה עם חיילים אמריקאים ומכונות ירייה", סיפר החלוץ ההולנדי פונס סטופלס, "והם מראים לנו איך הם יורים עשרות קליעים על המים בנהר סייגון... 20 מייל מהמקום בו היינו, התפוצצו רימונים ואנשים נלחמו. זה היה ממש מוזר".
ביל קרוסבי סיפר ש"הופתענו מאוד כשנאמר לנו שאנחנו נוסעים לוייטנאם. היה לנו ליווי משטרתי רוב הזמן, אבל אפשרו לנו לטייל ברחובות. יום אחד אדי הול ואני עמדנו ברחוב ושוחחנו, כשג'יפ צבאי הגיע אלינו במהירות. החיילים שאלו 'מה לעזאזל אתם עושים?'. כשביקשנו להבין למה הם לחוצים, הם סיפרו לנו שבאזור הזה יש בחורה שנוסעת על קטנוע ומחפשת אמריקאים. כשהיא רואה כאלו, היא מאטה וזורקת לכיוונם רימוני יד. 'לפני שיש לך זמן להגיב, אתה כבר בגן עדן', הם אמרו. זו הייתה הפעם האחרונה בה יצאנו לרחוב בסייגון".
45 ימים אחרי המשחק השני והאחרון של דאלאס בוייטנאם - תיקו 2:2 נגד קלאב סייגון - החלה מתקפת טט של ה-וייטקונג, ששינתה את פני המלחמה.
הזמן עבר, העונות התחלפו. דאלאס המשיכה למשחקים בטייוואן, יפן והפיליפינים, לפני שהדרימה לאוסטרליה וניו זילנד. בהמשך נחתה באיי פיג'י, שם קיימה שני משחקים בני 60 דקות כל אחד נגד הנבחרת המקומית. בחום של קרוב ל-40 מעלות, אף אחד לא רצה לשחק יותר משעה. הפסד 2:1 לטהיטי ב-11 בפברואר, היה המשחק האחרון לפני ההמראה לדאלאס.
אחרי עצירות ביניים במקסיקו ובסן אנטוניו, הטורנדוס סוף סוף נחתו בדאלאס. לאורך החודשים הארוכים, חלק מהשחקנים נפצעו וחזרו לארצותיהם. אלו שסיימו את המסע, נחתו בטקסס עייפים ורצוצים. הבוסים האנט ומקנאט נתנו להם שבועיים, לפני ששלחו אותם לסיבוב קצר במרכז אמריקה; שלושה משחקים בקוסטה ריקה ואחד בהונדורס. ושם זה זה נגמר.
הם שיחקו בסביליה, מדריד וטנג'יר. רצו בלימאסול ובעטו באיסטנבול, עצרו בביירות והמריאו לטהראן. חרשו את הודו, מקולקטה למדראס, דרך בומביי וניו דלהי. עשו עצירות ביניים בביירות ובנגקוק, עברו מסע של 18 שעות ממנילה לבריסביין, שיחקו מול עשרות אלפים בג'קארטה וטוקיו ומול 3,000 בפיג'י. זה היה מסע משחקים שלא היה כמוהו מעולם. מה-22 באוגוסט 1967 עד ה-12 במרץ 1968. חמש יבשות, 28 מדינות, 48 משחקים משחקים ומאות סיפורים.
דבר אחד היה בטוח, זו לא הייתה הכנה ראויה לעונה הקרבה ובאה. הטורנדוס סיימו את השנה הראשונה ב-NASL כקבוצה הגרועה מכולן. ב-32 משחקים הם רשמו שני ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו ולא פחות מ-26 הפסדים. הפרש השערים היה 109:28. היכולת לא הספיקה, ההתרגשות דעכה ופתאום במקום לשחק מול עשרות אלפי צופים משולהבים, הקבוצה הטקסנית שיחקה במגרשים כמעט ריקים.
המאמן ביל קאפ עזב את הקבוצה זמן קצר לאחר מכן וכמוהו גם כל השחקנים מלבד שניים או שלושה. חלק מהם התפזרו לקבוצות אחרות בארצות הברית, אחרים חזרו הביתה. ב-1981 הקבוצה התפוגגה. ביל קרוסבי מליברפול, שמיהר להתפטר מהעבודה גם בלי לתת התראה של שבוע, לא הפך לכדורגלן מפורסם, אבל שמר תמונות, מזכרות ובעיקר זיכרונות מאותה הרפתקה חד פעמית. פעם הגדיר אותה כ"מסע מדהים שלעולם לא ישוחזר". והוא צודק.
מדור "סיפורי הפרברים" יוצא לחופשה של כמה שבועות
תמונות וסיפורים נוספים אודות המסע של דאלאס טורנדו באתר nasljerseys.com