הפלייאוף ב-AL נפתח: העוצמות מול היציבות

רוטציה בבולטימור: כריס טילמן (6:13, 3.34 ERA), ווי יין צ'ן (6:16, 3.54), מיגל גונסאלס (9:10, 3.23), באד נוריס (8:15, 3.65)

קלוזר: זאק בריטון (37 שמירות, 1.65)

רוטציה בדטרויט: מקס שרצר (5:18, 3.15), ג'סטין ורלאנדר (12:15, 4.54), דייויד פרייס (4:4, 3.59), ריק פורסלו (13:15, 3.43)

קלוזר: ג'ו ניית'ן (35 שמירות, 4.81)

למרות שמדובר במפגש בין שתיים מהקבוצות הוותיקות בליגה, זו תהיה הפעם הראשונה בה הן נפגשות בפלייאוף. המשותף לשתיהן הוא מורשת עשירה של חוסר הצלחה בפלייאוף מאז תחילת שנות ה-80', אך העונה מדובר בשני סיפורים שונים לגמרי. על פי רוב המומחים בתחילת העונה, דטרויט הייתה אמורה לזכות בבית המרכז בהליכה, בעוד האוריולס היו רק חלק מהדיון במזרח החזק, אלא שההפך המוחלט התרחש. אחרי פתיחה צולעת, בולטימור טיילה לזכייה בבית מבלי שאף קבוצה מהווה לה תחרות ראויה. הטייגרס לעומת זאת, לא הצליחו להדוף סופית את קנזס סיטי עד למשחק ה- 162. הסגל של דטרויט מורכב מאוסף של כוכבים ושמות גדולים, בעוד זה של בולטימור מבוסס על פיזור של תפוקה יציבה. ההגשה של דטרויט מתבססת לחלוטין על הפותחים ומציגה בולפן מחריד, בעוד שכוחה של בוליטימור מגיע מבולפן אימתני ועמוק, שמנוהל בשיטת "מאצ'-אפים"- שיבוץ מגישים מול חובטים נגדם יש להם יתרון. לדטרויט יש מנג'ר טירון בדמות בראד אוסמוס, בעוד שבאק שואוולטר הוא אחד השועלים הוותיקים בסביבה.

ליינאפ והגשה בבולטימור:

כאמור, האוריולס מאמינים ביציבות לצד "השענות" על ההומראנים ולאורך כל הליינאפ, קשה למצוא חור בולט, אולי רק בעמדות התופס והבסיס שלישי (לאור פציעותיהם של מאט וויטרס ומני מצ'אדו). במרכז הליינאפ מרוכזים הכוכבים. נלסון קרוז הפך אולי להחתמה הטובה של הקיץ לאחר שהגיע לקבוצה בהנחה לא הגיונית, כנראה לאור גילו המתקדם וההשעיה על שימוש קודם בחומרים אסורים. הוא תגמל את מעסיקו ב-40 הומראנים, הכי הרבה בליגה. לצדו נמצא מנהיג הקבוצה אדם ג'ונס, שסיפק עונה סולידית נוספת עם 29 כדורים מעבר לגדר, אחוזי חבטה טובים והגנה חלומית בסנטר פילד. סטיב פירס צץ משום מקום ואלחנדרו דה אזה גילה את עצמו מחדש מאז שהגיע בטרייד. מי שיהיה חסר הוא מלך ההומראנס אשתקד, כריס דייויס, שמושעה בשל לקיחת חומרים אסורים ויפסיד את הסדרה.

הרוטציה מבוססת גם היא על יציבות ואין "אס" כוכב. מספר אחת הבלתי מעורער שלה הוא כריס טילמן, שאחרי שנים רבות של אכזבה, סופסוף קיים את ההבטחה. עם זאת, כמות הסטרייקאאוטים שלו לא משתווה לאלה של אסים בקבוצות אחרות. מאחוריו, ווי יין צ'ן נתן עונה נהדרת, שעברה מתחת לרדאר של כולם, עם 16 ניצחונות. באד נוריס היה סולידי ומיגל גונסאלס הפציע. הכוח האמיתי נמצא בבולפן, שבזכותו שואוולטר לא צריך יותר מחמישה אינינגים סולידים מהרוטציה כדי לסגור משחק. דארן אודיי, בראד בראץ', בריאן מאטוס, טומי האנטר, אנדרו מילר והקלוזר זאק בריטון (ועכשיו גם קווין גאוסמן), הפכו לנשק מפחיד שמתעצם עוד יותר במשחקי פלייאוף צמודים.

למי לשים לב בבולטימור:

הנטייה בבייסבול המודרני היא שאי אפשר לכמת או להעריך את התרומה של המאמן לקבוצה, אבל ייתכן שמצאנו את החריג. כל העיניים צריכות להיות על שואוולטר, שמנהל את ההצגה. מהאינינג השישי והלאה כדאי לראות את המאסטר בפעולה. שתיים או שלוש ריצות עד לאותו רגע יכולות להספיק לו ולבולטימור בכל משחק נתון. כמו כן, אדם ג'ונס הוא הדם שזורם בעורקים של הקבוצה הזאת, הוא החשמל והאדרנלין שמניע את כולם. הוא האיש שיכריע על המגרש לאן בולטימור תלך.

ליינאפ והגשה בדטרויט:

ההתקפה נשענת בעיקר על מפלצת תלת ראשית בדמות מיגל קבררה, ויקטור מרטינס וג'יי די מרטינס. הראשון נתן עונה מאכזבת במדדים של עצמו לאחר שתי עונות MVP, אבל עדיין נשאר בין חובטים המפחידים בליגה. ויקטור נתן עונת קריירה בגיל 35 והיה אולי החובט הטוב במייג'ורס ואילו וג'יי די, פרוספקט כושל ביוסטון, הפתיע את כולם עם עונה נהדרת של 23 הומראנים ו-31.5 אחוזי חבטה. הרכש החם של העונה, איאן קינסלר, סיפק יציבות בראש הליינאפ והשאלה הגדולה היא מה אוסמוס יקבל משאר החובטים, שהציגו במהלך העונה אחוזי עלייה נוראיים לבסיס.

הרוטציה היא שם המשחק עבור דטרויט, שלא הסתפקה בשני זוכי סיי יאנג והוסיפה בדד-ליין את דייויד פרייס מטפמה ביי. מקס שרצר הוכיח אשתקד שהוא לא מפחד מהבמה הגדולה של אוקטובר ומתכנן לתת פוש אחרון לאליפות לפני שיחתום על חוזה עתק בפגרה. ההפתעה הגדולה הייתה ההחלטה לפתוח כבר במשחק השני עם אכזבת העונה ג'סטין ורלאנדר, שלא הזכיר כלל את האס שהתרגלנו לראות ולא ניצל את המומנטום מהסיום החזק של 2013. לפחות גם את העונה הזו הוא סיים עם תקופה חיובית. ריק פורסלו, שכיכב לאורך רוב העונה, אך רשם ERA של יותר מ-6.00 בספטמבר, יפתח במשחק הרביעי, אחרי פרייס. נקודת התורפה הבולטת ביותר בפלייאוף היא הבולפן של הקבוצה. אם בבולטימור צריכים רק חמישה אינינגים מהפותחים, בדטרויט לא בהכרח יצליחו לשמור על יתרון גם אחרי האינינג השמיני. ג'ו ניית'ן הראה במהלך העונה שהקריירה הנהדרת שלו מתקרבת לסיום, אך גם האופציות האחרות לא מספקות במיוחד ומלבד יואקים סורייה, אין אפילו מועמד בינוני להחליף את ניית'ן אם ייכשל.

למי לשים לב בדטרויט:

הבריאות של מיגי תמיד מהווה נקודת מפתח לכל משחק\סדרה. מי שצפה בו משחק העונה ראה שכואב לו ושהוא פצוע, אולם הוא סיים את העונה באגרסיביות עם 38 אחוזי חבטה ושמונה הומראנים בספטמבר. התפוקה שלו באינינגים המאוחרים ומצבו הפיזי עשויים להכריע. גם השאלה לגבי איזה ורלאנדר נראה במשחק השני יכולה להכריע הרבה.

התחזית: שני המריכיבים החשובים בפלייאוף הם רוטציה ובולפן. לדטרויט יש את הראשון ולבולטימור את השני. אבל הבולפן של דטרויט כל כך נוראי, ששרצר ופרייס לא בהכרח יצליחו להעביר את הקבוצה לשלב הבא. זה בהחלט יכול ללכת לכאן ולכאן, אך ההימור הוא על בולטימור בחמישה משחקים.

רוטציה באיינג'לס: ג'ראד וויבר (9:18, 3.59), סי ג'יי ווילסון (10:13, 4.51), הקטור סנטיאגו (9:6, 3.75), מאט שומאכר (4:16, 3.04)

קלוזר: יוסטון סטריט (17 שמירות, 1.71)

רוטציה בקנזס סיטי: דני דאפי (12:9, 2.53), יורדנו ונטורה (10:14, 3.20), ג'יימס שילדס (8:14, 3.21), ג'ייסון ורגאס (10:11, 3.71)

קלוזר: גרג הולנד (46 שמירות, 1.44)

זה יהיה מפגש בין שתי קבוצות שכבר כמה שנים כולם מחכים שהן תגענה לאוקטובר. אצל הרויאלס מדובר בצפייה ממושכת במיוחד והם בפלייאוף לראשונה מאז 1985. כבר הרבה זמן שיש באזז על החווה של קנזס סיטי ואכן, רוב שחקני הקבוצה הגיעו מתוך המועדון. האיינג'לס העשירים והחזקים איכשהו לא הגיעו לפלייאוף מאז 2009, למרות סגל חזק מאוד בעונות האחרונות. העובדה שהם ניצחו הכי הרבה משחקים העונה לא הפתיעה יותר מדי ונתפסה כ"איזון סטטיסטי", אחרי שלוש שנים בהן כל המומחים חזו להם הצלחות שלא הגיעו. הרויאלס מתמחים במהירות, הגנה והגשה, במיוחד מהבולפן. הם קבוצת "סמול בול" של פעם. האיינג'לס לעומת זאת, הם קבוצה התקפית, שהשיגה הכי הרבה ריצות בליגה העונה. מבין כל העולות לפלייאוף, לקנזס סיטי יש את הפרש הנקודות השני הכי חלש ואילו ללוס אנג'לס, השני הכי חזק. על הנייר מדובר במיס-מאצ' לטובת המלאכים, שמחזיקים בשחקנים ומאמן עם ניסיון עשיר בפלייאוף מול קבוצת פריפריה חסרת ניסיון כמעט לחלוטין.

ליינאפ והגשה בלוס אנג'לס:

אין קבוצה שמסתמכת יותר על ההתקפה שלה מאשר המלאכים, שהובילו את הליגה לאורך העונה הסדירה בהנהגת השחקן הטוב במשחק, מייק טראוט. הכוכב של האיינג'לס היה האיש של הקבוצה כמעט בכל הקטגוריות ההתקפיות החשובות, בעוד אלברט פוחולס עדיין מסתמן כאחד החוזים הגרועים שנראו לאחרונה, אבל לפחות נותן תפוקה סבירה אם מתעלמים מתג המחיר שהוצמד לו. גם האווי קנדריק סיפק אחוזי חבטה ועלייה לבסיס טובים ואילו קול קלהון הפתיע את כולם כאופציה סולידית בשדה הימני. כרגיל, השחקן המעניין יהיה ג'וש המילטון, שפתח את העונה בסערה עד שנפצע לאחר שמונה משחקים (בעודו מחזיק באחוזי חבטה של 44) ולא ממש חזר לעצמו. גם לקראת הסדרה מול הרויאלס, בהנחה שישחק, לא ברור אם מצב הכתף שלו יאפשר לו להעיף כדורים מעבר לגדר.

הרוטציה חטפה מכה אימתנית ב-20 באוגוסט, כאשר האס הבלתי מעורער השנה, גארט ריצ'רדס, גמר את העונה עם פציעה אכזרית בברכו השמאלית. למרות זאת, גם עם רוטציה בינונית, האיינג'לס המשיכו לנצח בקצב מסחרר. ג'ראד וויבר לקח בחזרה את עמדת המגיש מספר 1 ומאט שומאכר, שחקן שבזמנו אפילו לא נבחר בדראפט, נתן עונת פריצה מפתיעה בגיל 27 וצפוי להיות מספר 2, אם הפציעה שלו לא תמנע זאת. סי ג'יי וילסון היה דומיננטי לעיתים וזוועתי לעיתים, אך צפוי לפתוח באחד המשחקים והקטור סנטיאגו הוא עוד שחקן שהחייה את ההבטחה שהייתה לו ומסתמן כפותח רביעי סולידי.

הדבר הכי חשוב שהאיינג'לס עשו לאורך העונה הוא יצירת בולפן יש מאין על ידי ה-GM ארטי מורנו, בכיכובו של יוסטון סטריט שהגיע בטרייד מסן דייגו. מהלך זה סימן את היפוכה של העונה, ממאבק על הווילד קארד לטיול לזכייה בבית. נכון שהרבה מזה קשור גם לנפילה של אוקלנד, אבל הבולפן הפך מנקודת תורפה לנקודת עוצמה. מעבר לסטריט, קווין ג'פסן, ג'ו סמית' וג'ייסון גרילי הם מכונות סטרייקאאוטים וכל אחד מהם יכול לסגור את המשחק בשלבים המוקדמים יחסית.

למי לשים לב בלוס אנג'לס:

איך אפשר שלא להתרגש מהופעת הפלייאוף הראשונה של טראוט? השחקן הכי טוב ואולי גם הכי מחשמל בליגה יקבל את טעימה ראשונה מבייסבול באוקטובר. מדובר בשחקן שיכול להשתלט על משחק לבדו באמצעות המחבט, הרגליים או הכפפה ואם גם ג'וש המילטון יתחמם כמו שהוא מסוגל, ולו לשבוע אחד בלבד, ההתקפה הרצחנית של האיינג'לס תספיק כדי להתגבר על רוטציה בינונית.

ליינאפ והגשה בקנזס סיטי:

לרויאלס יש את אחת ההתקפות ההזויות בליגה, שמורכת כמעט כולה משחקנים בעלי אותם מאפיינים. לכל הקבוצה יש יכולת להשיג אחוזי חבטה לא רעים (מקום רביעי בליגה), אבל אחוזי העלייה לבסיס ממוצעים לכל היותר. יש הרבה מהירות, אבל כמות ההומראנים מזערית ומי שהוביל העונה היה אלכס גורדון, עם 19 בלבד. גורדון הוא הדבר הכי קרוב שיש לחובט אמצע הליינאפ בקבוצה הזו והדבר הבא שמתקרב לכך זה שחקנים שהפגינו יכולת בעבר כמו בילי באטלר, או פוטנציאל עתידי דוגמת אריק הוסמר. הבעיה היא ששניהם מגיעים אחרי עונה מאכזבת. מה שנשאר זו היכולת לפגוע בכדור ולרוץ. ואת זה אלסידיס אסקובר, לורנזו קיין ונורי איוקי עושים מצוין, כאשר גם ג'ראד דייסון, שכנראה יעלה מהספסל ברוב המשחקים, הופך לנשק קטלני באינינגים המאוחרים, כפי שראינו בווילד קארד. גם סלבדור פרז יכול להעניש אם מגישים לו כדור מעל הצלחת.

אחת הסיבות לכך שמשחק הווילד קארד הנוסף פוגע כל כך בסיכויים להגיע רחוק בפלייאוף היא שקבוצה נאלצת "לשרוף" את הזורק הכי טוב שלה ובכך לא מתאפשר לו לפתוח את המשחק הראשון בסדרה. האס "ביג גיים" ג'יימס שילדס (שדווקא לא היה גדול במיוחד מול אוקלנד) כנראה לא יפתח עד המשחק השלישי, מה שהשאיר על הנייר את שני הצעירים דני דאפי ויורדנו ונטורה כאופציות הטובות ביותר עד לשם. אלא שנד יוסט החליט שוב ללכת נגד הזרם ואת המשחק הראשון יפתח בכלל ג'ייסון ורגאס הוותיק. הכח האמיתי נמצא בשלישייה המפחידה בבולפן, שיכולה לסיים כל משחק החל מהאינינג השישי. מדובר בקלווין הררה, וייד דייויס וגרג הולנד, כאשר האחרון, שמשמש כקלוזר, סיים את העונה עם ה-ERA הגבוה מבין כולם וגם זה היה רק 1.44.

למי לשים לב בקנזס סיטי:

מבחינת נתונים אישיים, זו כנראה עונה שאריק הוסמר רוצה לשכוח. הוא הפך מאחד החובטים הצעירים המבטיחים בליגה לבאסט תוך 12 חודשים בודדים. עם זאת, הוא סיים את העונה עם שבועיים מצוינים והמשיך עם המומנטום במשחק הווילד קארד עם קלאצ' טריפל באינינג ה-12. קנזס סיטי חייבת שהוסמר, באטלר ו-ווליניגאהם יהוו איזשהו איום לצד אלכס גורדון. "סמול בול" זה נחמד, אבל קשה לנצח ככה סדרה שלמה, במיוחד כשהמנג'ר שלך, יוסט, נחשב לאחד המאמנים הגרועים בליגה, כזה שטרם התאקלם לעידן החדש של הבייסבול בשנות האלפיים.


התחזית: לא פעם ולא פעמיים קבוצות הבנויות מראש לנצח משחקים בתוצאות נמוכות הלכו עד הסוף, אלא שהדבר הפך לפחות נפוץ כיום. הרוטציה של קנזס סיטי יותר מדי בינונית אל מול ההתקפה המפחידה של האיינג'לס כדי שהמשחק יהיה צמוד באינינג השביעי ועד ששילדס יספיק לזרוק, זה כנראה יהיה מאוחר מדי. סוויפ ללוס אנג'לס.