פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי היה מאמין: על הדרבי של לונדון ב-1971

        תיקו ללא שערים נגד טוטנהאם היה מעניק לארסנל אליפות, תיקו עם שערים היה לוקח אותה ממנה. לקראת הדרבי, מדור "היה היה" חוזר ל-1971, למפגש הטעון של צפון לונדון ולדאבל המדהים של התותחנים, שהושג בזכות ברטי מי, מנג'ר שקריירת המשחק שלו מסתכמת במכבי נתניה

        צ'רלי ג'ורג' חוגג עם ג'ורג' גרהאם גביע של ארסנל (GettyImages , Hulton Archive)
        איזו קבוצה זו הייתה. צ'רלי ג'ורג' (במרכז) וג'ורג' גרהאם (משמאל) חוגגים את הדאבל של ארסנל (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        גם בחלוף 43 שנה, היום בו חגגה ארסנל בווייט הארט ליין עדיין מכאיב מאוד לאוהדי טוטנהאם. אמנם החגיגה הזו שוחזרה ב-2004, כאשר התותחנים הבטיחו אליפות בעונה הפנומנלית, בזכות תיקו 2:2 בחוץ מול היריבה המושבעת, אך זה היה פחות משמעותי. התואר ההוא היה ידוע מראש, וגם אם התרנגולים היו מצליחים להרוס את החגיגה ואת המאזן הנדיר ללא הפסד, הם לא היו מונעים את הזכייה. ב-3 במאי 1971 היתה להם אפשרות אמתית לקלקל לאורחת השנואה את התהילה, ועל הדרך גם להגן על ההישג ההיסטורי של המועדון שלהם. הם כשלו בכך, ואיבדו את צפון לונדון, אולי לתמיד.

        הסיום של עונת 1970/71 היה הזוי וביזארי, ותסריט כזה לא יכול להיות משוחזר במציאות העכשווית. תאמינו או לא, אבל ארסנל קיימה את משחקה האחרון יומיים אחרי שרוב הקבוצות כבר סיימו את העונה. היא פיגרה בנקודה אחרי לידס שכבר השלימה את הופעותיה, ולכן ידעה בדיוק מה היה עליה לעשות כדי להקדים את הקבוצה של דון רווי. הסיבה לכך נשמעת כיום אבסורדית – הדרבי הלונדוני היה אמור להיערך ב-27 במרץ, אבל ארסנל העפילה לחצי גמר הגביע, ולכן ההתאחדות פשוט דחתה אותו עד אחרי סיום העונה הסדירה. בשנים ההן היה זה עניין שבשגרה.

        שחקן לידס פיטר לורימר (GettyImages , Hulton Archive)
        כבר הרגיש שהתואר מתקרב אליו. פיטר לורימר, הסמל הגדול של לידס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages

        פארסת יחס השערים

        גם התוצאה הרצויה מבחינת ארסנל היתה אבסורדית. ניצחון העלה אותה, כמובן, למקום הראשון על חשבון לידס, בעוד הפסד הותירה במקום השני. עם זאת, במקרה של תיקו מספר הנקודות של השתיים היה זהה, ושובר השוויון היה יחס השערים, כלומר חלוקה של מספרי שערי הזכות במספר שערי החובה. השיטה שונתה מזמן, אבל הביטוי השתרש בשפה העברית, ועיתונאים רבים עדיין משתמשים בו בטעות במקום לכתוב "הפרש שערים". ההבדל אולי לא נראה משמעותי ממבט ראשון, אבל הוא עצום.

        יחס שערים מעניק משקל גדול יותר לפרמטר הקטן יותר. לפיכך, הוא מתמרץ כיבוש שערים אצל קבוצות עם הפרש שערים שלילי, בדרך כלל בקרבות תחתית. מנגד, הוא נותן עדיפות למספר שערי חובה נמוך יותר אצל קבוצות עם הפרש שערים חיובי. במקרה הספציפי של עונת 1970/71, האבסורד הגיע לשיאו – תיקו מאופס נגד טוטנהאם העניק לארסנל יתרון ביחס שערים על פני לידס, אבל תוצאת שוויון עם שערים העניקה את התואר ללידס דווקא. כלומר, כדי לסיים במקום הראשון היו התותחנים צריכים לשמור על שער נקי.

        שוער ארסנל בוב וילסון (GettyImages , Hulton Archive)
        ארסנל ידעה שהיא צריכה לשמור על רשת נקייה, ובוב ווילסון הגן על השער בחירוף נפש (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        עשרות אלפים נותרו ללא כרטיס

        רמת העניין במשחק היתה כבירה. 52 אלף צופים נדחסו לווייט הארט ליין, רובם אוהדי טוטנהאם, בעוד מעריצי ארסנל המתוסכלים נותרו בחוץ. עשרות אלפי אוהדים המתינו ליד האצטדיון החל משעות הבוקר המוקדמות ביותר בתקווה לקבל כרטיס. הם נותרו מאוכזבים, האווירה היתה נפיצה והמשטרה נערכה בכוחות מתוגברים.

        מבחינת טוטנהאם, לא היה אתגר חשוב יותר. 10 שנים קודם לכן זכו התרנגולים באליפות ובגביע האנגלי. בתקופה האחרונה לא מדובר באירוע חריג במיוחד, אבל אז זו היתה היסטוריה של ממש – טוטנהאם היתה הקבוצה היחידה במאה ה-20 שעשתה זאת. היה זה מקור של גאווה לאוהדיה, סימן כמעט יחיד לעליונות על פני ארסנל ויריבות לונדוניות אחרות. כעת ידעו כולם שהסטטיסטיקה הייחודית הזו היתה בסכנה. ארסנל שיחקה בגמר הגביע מול ליברפול חמישה ימים אחרי הדרבי הגורלי, ויכולה היתה לזכות בדאבל בעצמה. המשימה של המארחת, שהפסידה 2:0 בהייבורי בספטמבר, היתה לנקום ולעצור אותה כאן ועכשיו.

        שחקן ארסנל ג'ורג' גרהאם נוגח במשחק מול טוטנהאם (GettyImages , Hulton Archive)
        משחק טעון ועצבני. ג'ורג' גרהאם מנסה לנגוח לשער טוטנהאם (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        "חבל שלא החמצתי"

        ספק אם אנגליה ראתה אי פעם דרבי כה טעון. ארסנל היתה מותשת אחרי הניצחון הדחוק על סטוק, בו עמלה קשה כדי להכניע את גורדון בנקס, יומיים בלבד לפני הקרב הגדול. היא שלטה במגרש במשך רוב הדקות, אבל פט ג'נינגס, השוער הצפון אירי שיחצה לימים את הקווים ויעבור לשורות ארסנל, היה נפלא בין הקורות של טוטנהאם ומנע שערים של ג'ורג' גרהאם וצ'רלי ג'ורג'. כל עוד נותרה התוצאה מאופסת, שמרה טוטנהאם על התקווה לגנוב שער ולא לאפשר לחבורה באדום לחגוג על חשבונה בביתה.

        בדקה ה-87 גם ג'נינגס נותר חסר אונים. ג'ורג' ארמסטרונג הגביה ברגלו השמאלית החלשה, וריי קנדי, נער בן 19 שהפך באופן סנסציוני לכובש המצטיין של התותחנים, נגח פנימה. הוא קפץ משמחה, אבל כעבור מספר שניות הבין לפתע שזו היתה עלולה להיות טעות. באופן טבעי, השער הרגיז מאוד את שחקני טוטנהאם והוסיף להם מוטיבציה נוספת לכבוש, בעוד מבחינת ארסנל תיקו 1:1 היה שווה ערך להפסד, בעוד תיקו 0:0 היה שווה ערך לניצחון. אז בשביל מה הוא היה צריך להבקיע? "אלה היו שלוש הדקות הארוכות בחיי. הם תקפו, ואני רק חשבתי כמה חבל שלא החמצתי", סיפר קנדי על הזמן שחלף בין השער לשריקת הסיום. ב-1974 הוא עבר לליברפול, שם הפך אותו בוב פייזלי מחלוץ לאחד הקשרים הטובים בתולדות המועדון, אבל אצל אוהדי ארסנל שמור לו מקום מיוחד מאוד של כבוד.

        קורעים את המנג'ר, תרתי משמע

        הלחץ של טוטנהאם לא הניב דבר, וארסנל חגגה בווייט הארט ליין. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות אנגליה בה זכתה קבוצה באליפות במגרשה של היריבה בדרבי, ועוד איזו אליפות. היא שברה בצורת של 18 שנה ללא תואר מקומי, והאוהדים יצאו לגמרי מדעתם מרוב אושר. השחקנים ברחו לחדר ההלבשה, אבל בשלב מסוים הגיע מנהל האיצטדיון והודיע למנג'ר ברטי מי שהקהל דורש לראות אותו. קן פריארס, המנהל המסור של ארסנל, הזהיר אותו: "לא הייתי מתקרב אליהם", אבל מי היה נחוש. "יש רגעים בהם אתה צריך לחשוב על אחרים", הוא אמר ויצא אל ההמון. 20 דקות חלפו, והוא זחל פנימה, ללא חליפה, ללא שעון, עם חליפה קרועה לחלוטין. "הם פשוט מטורפים לגמרי!" צרח מי.

        הטירוף הזה רק התעצם אחרי גמר הגביע, משחק מיתולוגי בפני עצמו, בו חזרה ארסנל מפיגור בהארכה דרמטית באופן יוצא דופן והכניעה את ליברפול 1:2 בזכות שער מרהיב של צ'רלי ג'ורג' בן ה-20, הגיבור הבלתי מעורער ואליל הבנות. כך שחזרה ארסנל את הדאבל של טוטנהאם מ-1961 והכניסה את אוהדי היריבה לדיכאון, אשר סימניו ניכרים מאוד עד היום. ברטי מי (Mee, לא מיי, כפי שהוא נהגה בישראל בטעות) הפך לעילוי, ושמו נרשם באותיות זהב בתולדות המועדון.

        פיזיותרפיה למתקדמים

        ברטי מי, בעצם? סיפורו של המנג'ר המצליח חריג באופן קיצוני, כי לא היה לו ניסיון של ממש בכדורגל – לא כשחקן ולא כמאמן. הקריירה שלו על הדשא היתה בינונית, והיא הסתיימה מהר מאוד בכל מקרה בגלל פציעה. במלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא בסגל הרפואי, למד פיזיותרפיה, ובמסגרת תפקידו אף שירת בארץ ישראל בתחילת שנות ה-40'. לפי עדויות מסוימות, הוא אפילו שמר על הכושר כאשר שיחק במדי מכבי נתניה בתקופה זו. אחרי המלחמה, עבד מי כפיזיותרפיסט בתחום הספורט, ובמשרה זו הצטרף לארסנל ב-1960. כעבור שש שנים הוא קיבל לפתע הצעה מדהימה להתמנות למנג'ר.

        היתה זו אחת ההחלטות המדהימות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. האיש שקדם לו בתפקיד היה בילי רייט, שם ענק בכדורגל הבריטי, אחד הבלמים הטובים ביותר בתולדותיו, השחקן הראשון בעולם שרשם 100 הופעות בינלאומיות במדי נבחרתו. רייט, שבילה את כל הקריירה כשחקן בוולבס, אימן את ארסנל במשך ארבע עונות ללא הצלחה ודרדר את הקבוצה לחלק התחתון של הטבלה. האוהדים הצביעו ברגליים, והשפל נרשם ב-1966, כאשר 4,554 צופים בלבד הגיעו לחזות במשחק מול לידס בהייבורי – כל היתר העדיפו לראות בטלוויזיה את ליברפול מול דורטמונד בגמר גביע המחזיקות. הנתון הזה נותר עד היום שיא שלילי של קהל בליגה האנגלית הבכירה מאז מלחמת העולם השניה. רייט הועזב, הפיזיותרפיסט קודם במקומו.

        מאמן ארסנל ברטי מי עם שחקניו ב-1970 (GettyImages , HULTON ARCHIVE)
        אתה הפיזיותרפיסט? יאללה, בוא תהיה מנג'ר. ברטי מי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        חשוב להגיד האו

        מעטים הבינו את המהלך, אבל הוא הוכיח את עצמו בהדרגה. מי התברר כמנג'ר קפדן מאוד שהחזיר את המשמעת למועדון, ומנהל עם חושים מפותחים שידע להאציל סמכויות. הוא מינה מאמן נהדר בדמותו של דייב סקסטון, וכאשר הוא עזב לצ'לסי ב-1967 הביא במקומו של דון האו. ארסנל השתדרגה בזכות המומחיות של האו וההובלה של מי, והצמד הזרים דם חדש במועדון. מי החתים מצ'לסי את ג'ורג' גרהאם, לימים מנג'ר מפורסם בעצמו. הוא הפך את פרנק מקלינטוק הסקוטי למנהיג ולקפטן, וגם קיבל אשראי מההנהלה כאשר הקבוצה חוותה משברים. בסופו של דבר, זכו התותחנים בגביע ערי הירידים ב-1970, ואז הגיעה עונת הדאבל החלומית שהרסה את טוטנהאם.

        ייתכן שהיתה צומחת כאן שושלת אמיתית, אבל היו"ר דניס היל ווד עשה שגיאה איומה ביחסי אנוש וחיסל את האפשרות. בארוחה החגיגית שנערכה אחרי הניצחון בגמר הגביע, הוא הודה לצוות המנצח מבלי להזכיר את האו. המאמן ההמום הבין שזה הסוף מבחינתו, ובחר לעזוב בטריקת דלת כאשר הוצעה לו משרת מנג'ר ווסט ברומיץ'. בלעדיו, דעכה ההצלחה של מי, ובאמצע שנות ה-70' ארסנל צנחה שוב למעמקים. היא סיימה במקום ה-16 ב-1975 ובמקום ה-17 ב-1976. בדומה לארסן ונגר כיום, מי איבד את תמיכת הקהל שהחל לקרוא לפיטוריו, והמנג'ר עזב לבסוף אחרי שהשלים עשור בתפקיד. את האליפות הבאה שלה היא חוותה רק ב-1989, עם ג'ורג' גרהאם על הקווים, במשחק הבלתי נשכח ההוא של מייקל תומאס באנפילד, אבל זה כבר סיפור אחר.

        שחקן ארסנל ג'ורג' גרהאם (GettyImages , Hulton Archive)
        רק לאחר שעבר לעמוד על הקווים שוחזרה האליפות של 1971. ג'ורג' גרהאם כשחקן על ספסל ארסנל (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
        ריי קנדי, פרנק מקלינטוק, ריי בראדפורד חוגגים דאבל של ארסנל (GettyImages , Hulton Archive)
        חגיגה היסטורית. פרנק מקלינטוק, ריי בראדפורד וריי קנדי חוגגים אליפות (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
        אוהדי ארסנל בהייבורי (GettyImages , Evening Standard)
        האוהדים בהייבורי נהנו לקרוא את עיתוני היום שלמחרת (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
        צ'רלי ג'ורג' שחקן ארסנל (GettyImages , Hulton Archive)
        אליל הבנות. צ'רלי ג'ורג' (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
        מנג'ר ארסנל ברטי מי בנאום ניצחון אחרי זכייה באליפות (GettyImages , Evening News)
        המנצח הגדול. ברטי מי בנאום האליפות (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)