פרשת הקריאות הגזעניות של אוהדי גרמיו כלפי שוער סנטוס אראניה (צפו בסרטון למטה, באדיבות ספורט2) דווקא עשויה להיות מועילה, כי הרי לאורך שנים ארוכות הדעה המקובלת במדינה היתה כי גזענות כלל לא קיימת. כפי שאמרה לאחרונה אליסה נסימנטו, מנהלת מכון לחקר נושאים אפרו-ברזילאים: "הגרסה הברזילאית של גזענות גרועה מאפרטהייד כי היא מוסתרת. יש הכחשה, ואנשים רבים טוענים כי אין גזענות בברזיל. החברה צריכה להכיר בבעיה ולהתחיל לדבר עליה". עכשיו מדברים על זה, אבל כיצד הגיעו דווקא אוהדי גרמיו לשפל שכזה? האנשים שביזו את המועדון צריכים להסתכל על הדגל שלו, לראות את הכוכב בצבע זהב שמופיע עליו ולהתבייש.
בהרכב הנבחרת המופלאה של 1970
הכוכב הזה נוסף לדגל התכלת-לבן-שחור של גרמיו ב-1970, לכבודו של אבראלדו, הנציג הראשון בתולדות מדינת ריו גראנדה דו סול שזכה בגביע העולם. המדינה הדרומית ביותר של ברזיל, שבירתה פורטו אלגרה, לא שלחה שחקנים לסלסאו שזכו במונדיאלים ב-1958 וב-1962. לקראת מקסיקו 1970 ההתרגשות בקרב תושבי האזור, המכונים גאושוס, היתה אדירה. אבראלדו, המגן השמאלי של גרמיו, בוגר האקדמיה של המועדון, לא רק נכלל בסגל של המאמן הצעיר מריו זגאלו, אלא גם תפס מקום קבוע בהרכב לקראת הטורניר. הוא היה שחור, אבל למה זה היה צריך להפריע? אחרי הכול, מועדונים בדרום ברזיל החלו לשתף שחקנים שחורים הרבה לפני יתר המדינה, וכבר באליפות גאושו הראשונה ב-1919 זכתה קבוצה בשם ברזיל דה פלוטאס כשבשורותיה שחורים לא מעטים.
כשצילו של נילטון סנטוס האגדי עדיין מרחף מעל העמדה שלו, השתלב אבראלדו בן ה-25 נהדר במערך הברזילאי. הוא לא היה מפורסם כמו הקפטן המיתולוגי קרלוס אלברטו שחרש את האגף הימני, וגם לא דהר להתקפות בכל הזדמנות כמו מגנים ברזילאים רבים. הגאושו הצנוע התמקד בעיקר במשימות בעורף, ועשה זאת על הצד הטוב ביותר. הוא נטל חלק בכל המשחקים במקסיקו פרט לרבע הגמר מול פרו, הצטיין בניצחון 1:4 על איטליה בגמר וחזר הביתה כגיבור לאומי.
הקרנבל הגדול בפורטו אלגרה
ב-24 ביוני 1970, שלושה ימים אחרי הגמר באצטדיון אצטקה, נחת אבראלדו בפורטו אלגרה, וירד מהמטוס לבוש כמו כוכב הוליווד. "איפה הרכב שלי?" הוא שאל על המכונית שהובטחה לו על ידי השלטונות, ואכן קיבל דודג' מפוארת בצבע צהוב. העיר כולה נעצרה כדי לפתוח בחגיגות. הלימודים בבתי הספר הסתיימו מוקדם, החנויות נסגרו בצהריים, דגלים נתלו בכל הרחובות, ואפילו אוהדי אינטרנסיונל, היריבה העירונית המושבעת של גרמיו, הצטרפו לקרנבל.
אבראלדו נישא על הכתפיים, והתהלוכה ברחובות המרכזיים נמשכה שעות ארוכות. זה היה אחד הרגעים השמחים בתולדות ריו גראנדה דה סול, והנהלת גרמיו קיבלה באופן מיידי את ההחלטה להוסיף את כוכב הזהב לדגל. גאושוס נוספים זכו מאז בגביע העולם דונגה, טפארל, רונאלדיניו אבל איש מהם לא זכה לכבוד של אבראלדו.
זגאלו גורם לשבר
שנתיים חלפו, והשמחה על הזכייה בגביע העולם התחלפה בזעם עצום כלפי הנבחרת. היה זה בקיץ 1972, כאשר שלטונות ברזיל ארגנו את מה שנקרא גביע העצמאות, לציון 150 שנות עצמאותה של ברזיל. זה היה סוג של מונדיאל קטן, בהשתתפות הנבחרות החזקות מרחבי תבל שהתייצבו בהרכבים החזקים ביותר. חשיבות המפעל בעיני הברזילאים היתה עצומה, אבל בדרום המדינה כולם ייחלו דווקא לפיאסקו של הסלסאו. הסיבה זגאלו לא זימן אף גאושו לסגל, וההחלטה התמוהה ביותר היתה ניפויו של אבראלדו, ללא כל סיבה מוצדקת. גאושוס תפסו זאת כעלבון לאומי של ממש, והרוחות התלהטו.
עד היום מתקשים בברזיל להפנים את ממדי המשבר החברתי והפוליטי במבט מבחוץ. קריאות לעצמאות החבל נשמעו מכל עבר, והדבר לא התיישב עם הכוונה של ההתאחדות הברזילאית לקיים משחק אימון בפורטו אלגרה לפני גביע העצמאות. היריבה לא נקבעה מראש, ורובנס הופמייסטר, נשיא ההתאחדות של גאושו, החליט לנצל את המצב כדי להציע את נבחרת ארצו כיריבה, ב-17 ביוני 1972. ז'ואאו האבלאנז', נשיא ההתאחדות הברזילאית הסכים, והיתה זו טעות מרה.
שריקות הבוז שהשתיקו המנון לאומי
מעולם לא התקיים על אדמת ברזיל משחק מתוח יותר. ספק אם היה בתולדות הכדורגל כולו משחק רעים כלשהו עם שנאה כה חזקה באוויר. העוינות שחשו גאושוס כלפי הסלסאו וברזיל כולה היתה עצומה, והיא תודלקה היטב על ידי התקשורת המקומית. מרקו אאורליו, מאייר ברזילאי מפורסם, צייר קריקטורה בה נראה אדם המחזיק בדגל ברזיל נאלץ לטפס על עמוד חשמל כדי לברוח מגאושוס זועמים. זו לא היתה הגזמה. "אם מישהו היה מגיע עם דגל ברזיל לאצטדיון, הוא לא היה יוצא משם חי", הוא נזכר.
110 אלף אוהדים נדחסו באותו יום לאצטדיון ביירה ריו בפורטו אלגרה המספר הגבוה ביותר בתולדותיו. כולם באו עם דגלי ריו גראנדה דו סול, לבושים בצבעי הדגל המקומי. כאשר הנבחרות עלו לכר הדשא עם דגל ברזיל ענק, בהוראת השלטונות, הם זכו לקללות מכל עבר. את המנון ברזיל שנוגן לפני שריקת הפתיחה אי אפשר היה לשמוע בגלל שריקות הבוז מחרישות האוזניים.
נבחרת גאושוס עלתה למשחק עם אש בעיניים, במטרה להשיב את הכבוד הלאומי האבוד. למאמנה נבחר העיתונאי המקומי אפריסיו ויאנה, המבקר החריף ביותר של זגאלו על סירובו לזמן את אבראלדו. הוא הרכיב את הקבוצה על טהרת שחקני גרמיו ואינטרנסיונל, וכך הצליח לאחד את המחנות של מועדונים שסולדים זה מזה בדרך כלל. לצד שמונה גאושוס, שלח ויאנה למגרש גם צ'יליאני, אורוגוואי וארגנטינאי. בברזיל חששו שהמארחים הזועמים, במיוחד הזרים שבהם, ינסו לפצוע מספר רב ככל הניתן של שחקני הסלסאו על מנת לפגוע בהם לפני הטורניר היוקרתי. אבראלדו פתח, כמובן, בעמדת המגן השמאלי, והקהל הריע לו על כל נגיעה בכדור.
"תחזירו לי את הדרכון"
שחקני ברזיל, שנחרדו מקבלת הפנים לה זכו על לא עוול בכפם, היו מזועזעים. פאולו סזאר קאז'ו, אחד הכוכבים החשובים של ברזיל בשנות ה-70', הצהיר: "זו היתה פשוט מלחמה. 110 אלף דגלי גאושו, ואפילו לא דגל ברזיל אחד". אחרי המשחק, שחרר קאז'ו אמירה סרקסטית שהפכה מפורסמת. "תחזירו לי את הדרכון, אני רוצה לחזור לברזיל" הוא דרש. גם ריבלינו, גאון הכדורים הנייחים, הסכים: "חשבתי לעצמי אנחנו לא משחקים בברזיל". ואולם, הוא הוסיף בדיעבד: "זה היה אחד המשחקים הטובים ביותר שלנו אי פעם. אווירת המלחמה תרמה לכך, אך בלי קשר היו שם שתי נבחרות מעולות על הדשא".
זה באמת היה משחק ענק. גאושוס הובילו שלוש פעמים, אבל הסלסאו דאגו תמיד להשוות, והקרב נגמר בתיקו 3:3. ברזיל נשמה לרווחה כשכל שחקניה יצאו בריאים ושלמים, וזו היתה הכנה מצוינת לגביע העצמאות המרתק. אברהם קליין היה השופט הבכיר ביותר במפעל, ושפט בשישה משחקים כולל הגמר במרקאנה בו גברה ברזיל על פורטוגל של אוזביו, 0:1. ז'אירזיניו נגח את שער הניצחון בדקה ה-89 מבישול אמנותי של ריבלינו.
השופט מקבל אגרוף
ומה עם אבראלדו? הוא לא לבש יותר את המדים הלאומיים למרות המחאה, אבל במהלך 1972 זכה להוקרה מיוחדת וקיבל את פרס השחקן ההוגן מטעם ההתאחדות הברזילאית, על כך שלא ספג אף כרטיס אדום במהלך הקריירה. באופן ביזארי במיוחד, היתה זו החלטה נמהרת מאוד. שבועות ספורים מאוחר יותר, התרגז המגן על פנדל שנשרק לחובת גרמיו במשחק מול קרוזיירו, והפיל את השופט ז'וזה פאבילי נטו עם סנוקרת הישר לתוך הלסת אתם מוזמנים לצפות באירוע בסרטון למטה. השופט סבל מדימום קשה מאפו והגיש תלונה במשטרה נגד השחקן. רגע אחד של חוסר שפיות הפך אותו מגיבור לנבל, ההתאחדות השעתה את הכוכב לשנה, ומאז הוחלט להעניק פרסי הגינות אך ורק לשחקנים שתלו את הנעליים.
משאית האורז הגורלית
ההשעיה הזו קוצרה בהמשך לחצי שנה, אבל הקריירה של אבראלדו כבר נהרסה. הוא איבד את המומנטום, פרש מכדורגל וניסה לפתח קריירה בפוליטיקה ולהתמודד לפרלמנט המקומי. ב-27 באוקטובר 1974, בדרכו הביתה ממשחק ותיקים במהלכו ניסה גם לקדם את מועמדותו, הוא איבד את חייו. ביציאה מתחנת דלק, התנגשה משאית מלאה באורז בדודג' הצהובה ההיא. שחקן העבר בן ה-30, אשתו ובתו נהרגו. הוא היה אלוף העולם הברזילאי הראשון שהלך לעולמו.
היום, 11 בספטמבר, יציינו אוהדי גרמיו וכל תושבי ריו גראנדה דו סול את יום הולדתו ה-70 של המגן. כמעט 40 שנה חלפו מאז מותו הטרגי, אבל הוא עדיין נותר האליל הבלתי מעורער של דרום ברזיל, וכוכב הזהב שלו עדיין מעטר את דגל מועדונו האהוב. מזל טוב, אבראלדו! אולי היום, כאשר כל אוהדי גרמיו ייזכרו בך, בגביע העולמי בו זכית ובמחאה החברתית העצומה שהתחוללה למענך, גם אלה שהרשו לעצמם להפגין גזענות שפלה ביציעים יפנימו את טעותם.