מסביב לעולם בחצי מאה: סיפורו של רודי גוטנדורף

חוס הידינק מתחיל הערב סגירת מעגל, עם שובו לנבחרת הכתומה, אחרי מסע ברחבי תבל – דרום קוריאה, אוסטרליה, רוסיה וטורקיה. נדמה לכם שהוא טייל המון? רוצים להזכיר את בורה מילוטינוביץ' האגדי שאימן חמש נבחרות שונות במונדיאלים? אז בואו להכיר את האיש ששם את שניהם ביחד בכיס הקטן. את הרקורד של רודי גוטנדורף הגרמני, שגריר הכדורגל האולטימטיבי שנכנס לספר השיאים של גינס, יהיה קשה מאוד לשבור.

55 תחנות היו בקריירה הנדירה של גוטנדורף לאורך חצי מאה, בין 1955 ל-2003, ובמהלכן הוא אימן לא פחות מ-23 נבחרות שונות. להלן הרשימה המלאה – ברמודה, צ'ילה, בולוביה, ונצואלה, טרינידד וטובאגו, גרנדה, אנטיגואה, בוטסואנה, אוסטרליה, פיליפינים, קלדוניה החדשה, פיג'י, נפאל, טונגה, טנזניה, סאו טומה ופרינסיפה, גאנה, סין, איראן, זימבאבווה, מאוריציוס, רואנדה וסמואה. אם זה לא מספיק, עבד גוטנדורף עם מועדונים בשווייץ, טוניסיה, גרמניה, ארצות הברית, פרו, ספרד ויפן. בארץ השמש העולה הוא נכנס להיסטוריה כמאמן הזר הראשון שזכה באליפות, עם יומיורי ב-1984. לא היה ולא יהיה מאמן שצבר חוויות רבות יותר לאורך חייו המקצועיים.

מבט על הרשימה המטורפת הזו עלול להוביל את הקורא למסקנה כי מדובר במאמן לא רציני במיוחד, ותהיה זו טעות קשה. גוטנדורף היה ונשאר איש מקצוע מוערך במולדתו, גם אם שיטותיו לא תמיד זכו להבנה, ואופיו הססגוני יצר לעתים אווירה משעשעת למדי סביבו. רשימת הקבוצות הגרמניות בהן עבד כוללת את דואיסבורג, שטוטגרט, שאלקה, אופנבאך, מינכן 1860, המבורג והרטה ברלין, וכדאי להתחיל את המסע עם רודי בתחנה הגרמנית הראשונה שלו.

היה זה ב-1963, שנת הקמתה של הבונדסליגה. גוטנדורף, מאמן אלמוני בן 37, שעבד עד אז בעיקר בליגה השניה בשווייץ, קיבל לידיו במפתיע את דואיסבורג הצנועה. התוצאה היתה פנומנלית – הזברות הפסידו ארבע פעמים בלבד ב-30 מחזורים, נהנו מהמאזן ההגנתי הטוב ביותר בליגה, וסיימו באופן סנסציוני במקום השני, כאשר רק קלן מקדימה אותן. הכוכב הגדול של הקבוצה, הלמוט ראן שזכה בגביע העולם עם גרמניה ב-1954, היה צעיר מגוטנדורף בשלוש שנים בלבד.

אחרי שהיה שותף לתחילת ליגה אחת, התלהב גוטנדורף ליטול ב-1968 חלק גם בפתיחת הליגה האמריקאית המקצוענית המפורסמת, NASL, חצה את האוקיאנוס כדי לעבוד סנט לואיס סטארס, וניצח את סנטוס של פלה במשחק ידידות. בדרך חזרה הביתה הוא קפץ לאמן את נבחרת ברמודה, ואז הגיע לג'וב מתוקשר למדי בשאלקה. מתקופה זו זוכרים לו השחקנים בעיקר את משטר האימונים הביזארי. גוטנדורף החליט להוכיח לאוהדי הקבוצה הנאמנים, כורי הפחם מחבל רוהר, שכדורגלנים עובדים לא פחות קשה מהם, ולכן הכריח את חניכיו לקיים ריצות בשש בבוקר ליד המכרות, בדיוק כאשר הם היו בדרך לעבודה. הוא גם הדהים את שחקני הקבוצה כאשר הכריח אותם ללמוד אנגלית בשיעורים מרוכזים.

לדרום אמריקה נדד גוטנדורף לראשונה ב-1971, כאשר קיבל הזמנה מספורטינג קריסטל הפרואנית, אשר שחקניה סבלו מבעיית שתיית אלכוהול מופרזת. לא בטוח שמינוי מאמן גרמני היה הגיוני על הנייר במצב כזה, אבל זה עבד, והקבוצה זכתה בגביע. שמועות על עבודתו המצוינת של רודי עשו כנפיים, וההתאחדות הצ'יליאנית ביקשה ממנו להתמנות למאמן הלאומי.

היו אלה חודשים מרתקים עבוד גוטנדורף שהפך לסלבריטי של ממש בצ'ילה, תוך שהוא יוצר מערכת יחסים חברית עם נשיא המדינה סלבאדור איינדה. לא פעם הוקפץ מסוק מיוחד כדי להביא את המאמן לאחוזתו של איינדה, על מנת שהשניים יוכלו לחלוק בקבוק וויסקי ביחד על המרפסת. הפופולריות של גוטנדורף הביאה לו כבוד להעניק את התואר למיס צ'ילה בתחרות היופי השנתית, ויש הטוענים כי השניים אף ניהלו רומן סוער לאחר מכן. לא לחינם נקרא הסרט אודותיו שצולם לאחרונה: "תחמי ענייני היו כדורגל ונשים".

צ'ילה קיוותה להעפיל למונדיאל שנערך במערב גרמניה, והיה זה חלומו הגדול של גוטנדורף להשתתף בטורניר שנערך במולדתו. הוא גבר על צ'ילה, ובסתיו 1973 היה אמור להתמודד עם ברית המועצות על הכרטיס לגביע העולם. אלא שאז התבצעה ההפיכה הצבאית בראשותו של אאוגוסטה פינושה, והמאמן ידע שקרבתו לאיינדה מסכנת את חייו. גוטנדורף נאלץ להימלט מצ'ילה ביחד עם השגריר הגרמני במטוס האחרון בהחלט של לופטהנזה, ושמע מגרמניה על כך שידידו שם קץ לחייו בספטמבר.

כוחותיו של פינושה הפכו את האצטדיון הלאומי למחנה ריכוז עבור מתנגדי המשטר החדש, וגוטנדורף נזכר עד היום בצמרמורת כיצד שמע על השימוש שמצאו החיילים לאביזרי האימון שלו. הגרמני ביקש בזמנו לייצר חומות עם חורים קטנים, אליהם בעטו שחקני צ'ילה כדורים במהלך חימום. בזמן ההפיכה הועמדו מול החומות האלה האנשים שהוצאו להורג על ידי כיתות יורים. ברית המועצות סירבה להתייצב למשחק הגומלין בסנטיאגו בתנאים פוליטיים אלה, ופיפ"א העניקה לצ'ילה ניצחון טכני.

כך פספס גוטנדורף השתתפות במונדיאל בצל טרגדיה. ההזדמנות השנייה הלכה לאיבוד דווקא בנסיבות ביזאריות במיוחד. לקראת גביע העולם בספרד ב-1982 חיפשה קמרון מאמן חדש, ופנתה לגוטנדורף שעבד אז בטנזניה. ההתאחדות העבירה אליו מסמכים וביקשה להחזיר תשובה במהירות. הגרמני מילא את הניירת ושלח מכתב לקמרון מכתב בדואר אקספרס בעלות 72 דולרים. לתדהמתו, כאן נגמרו המגעים, ורק בדיעבד התברר לו שהקמרונים כלל לא קיבלו את המכתב. הדוור בטנזניה גנב את הכסף ולא שלח אותו, ולכן ז'אן וינסאן הצרפתי אימן את רוז'ה מילה וחבריו באותו קיץ.

עוד קודם לכן, ב-1977, עבר המאמן את אחת האכזבות הגדולות בחייו, כאשר לא החזיק מעמד בקבוצה הגדולה ביותר שאימן. המבורג הייתה אז אחד המועדונים העשירים באירופה, ומינויו של גוטנדורף התרחש במקביל לרכישה החשובה ביותר בהיסטוריה שלו – קווין קיגן הוחתם מליברפול תמורת שני מיליון מארק. שחקני המפתח המקומיים, שזכו זה עתה בגביע המחזיקות, קינאו בשכרו של הסופרסטאר, והאווירה בחדר ההלבשה היתה עגומה ומתוחה במיוחד. בכירי השחקנים הגיעו לחדרו של גוטנדורף והודיעו לו: "אנחנו לא אוהבים את האנגלי הזה. אם תשים אותו בהרכב, לא נרצה לעבוד אתך". השביתה האיטלקית החלה בהפסד 5:2 לדואיסבורג במחזור הפתיחה, וכבר באוקטובר פוטר גוטנדורף, ביחד עם חברו, המנהל הספורטיבי פטר קרון, אחרי תבוסה 4:0 בבראונשווייג.

"השחקנים שלי הם שפיטרו אותי. הייתי כה מתוסכל שרציתי לנסוע רחוק ככל הניתן", נזכר גוטנדורף, והוא אכן ארז מזוודות ונדד לקצה השני של העולם – לאוסטרליה, שם הכיר את אשתו השניה, והמסע רק המשיך והמשיך. עזאזל יודע כיצד, אבל בשליחות ממשלת גרמניה הספיק גוטנדורף לאמן במהלך 1981 את פיג'י, נפאל, טונגה וטנזניה. וקיגן? הוא הפך ליקיר המבורג, הביא לה אליפות ב-1979 וזכה פעמיים בכדור הזהב.

הסיפורים שאסף גוטנדורף ברחבי העולם יכולים למלא ספרים עבי כרס. מלך טונגה, למשל, אפשר לו להפוך את השדה הפרטי שלו למגרש אימונים עבור הנבחרת. בקדנציה השניה של גונטדורף בנפאל, פרץ גשם חזק מאוד במהלך המשחק מול הודו, והמגרש הפך לסוג של אגם. השופט רצה להפסיקו במחצית, אבל גוטנדורף ידע שנעלי שחקניו מתאימות יותר למזג האוויר מאשר אלה של יריביו. הוא הלך לחדר השופטים והעניק להם בקבוק וויסקי יוקרתי במתנה. המשחק נמשך – ונפאל ניצחה 0:1.

לבוטסואנה הוא הגיע ב-1976 כאשר הממשל החליט להקים נבחרת לאומית לרגל חגיגות עשור לקבלת העצמאות. 40 מועמדים לסגל הוצגו בפניו, וגוטנדורף היה צריך לבחור 25 מהם. אחרי שאירגן את השורות, אמר הגרמני לחניכיו: "אם תילחמו כמו גדולים, אי אפשר יהיה לנצח אתכם". ואכן, בוטסואנה הצליחה לסיים בתיקו 1:1 מול זמביה במשחק החגיגי. השלטונות רצו להעניק במתנה למאמן רישיונות ציד מיוחדים, וסורבו בנימוס. הוא עזב את המדינה בתחושות מעורבות, וריחם על 15 הנערים שניפה מהסגל: "הם חזרו לכפרים שלהם, וזה כמעט כמו גזר דין מוות".

במדינות רבות קיבל הגרמני כבוד של מלכים, והוא אוהב לספר במיוחד כיצד זכה ל"מעמד של אלוהים" ביפן, אבל לעתים היחס כלפיו היה לא היה הוגן. את העלבון הגדול ביותר הוא ספג באיראן בשלהי שנות ה-80' – הוא בנה נבחרת לתפארת שזכתה בסופו של דבר במשחקי אסיה, אבל פוטר לפני הטורניר כאשר האייטולות החליטו לפתע כי אינם מעוניינים במאמן שאינו מוסלמי.

את התפקיד החשוב ביותר שלו קיבל גוטנדורף דווקא ב-1999, כאשר כבר היה בן 73. הממשלה הגרמנית ביקשה ממנו להגיע לרואנדה כדי לתרום לשיקום ההריסות אחרי מלחמת האזרחים האכזרית, במהלכה ביצע שבט הוטו רצח עם בבני שבט טוטסי. "מעולם לא ראיתי שנאה כזו", סיפר לימים גוטנדורף, אבל הוא ניגש למלאכה והצליח מעבר לציפיות. אחרי כל אימון ערכו השחקנים ישיבות ליד מדורה, והמאמן הקפיד על איזון בין השבטים – מחציתם הוטו ומחציתם טוטסי. הרצאותיו של הבוס הזקן על היכולת לסלוח ולוותר על נקמה הניבו פרי, ורואנדה שיחקה כמו נבחרת מאוחדת. "כאשר ראיתי את בני שני השבטים מתחבקים אחרי כיבוש שערים, דמעות חנקו את גרוני", אמר גוטנדורף.

המשרה האחרונה של גוטנדורף היתה ב-2003, כאשר הרחיק עד סמואה באוקיאנוס השקט בגיל 77. בשבוע שעבר הוא חגג את יום הולדתו ה-88, אך טרם ויתר על השאיפה לחזור יום אחד לעבודה. "אני יכול לעבוד בבונדסליגה, אבל נשיאי המועדונים מתביישים לתת לי הזדמנות. הם חושבים שאני זקן מדי, גם אם אני לא פחות טוב מרוב המאמנים שעובדים היום", הוא אומר. זה לא אומר שהוא מוכן לקפוץ לכל הזדמנות. לפני שנה ניסתה דואיסבורג, שהתדרדרה לליגה השלישית, להחזירו לספסל, ובכך לקבוע שיא מטורף באמת – לאמן את אותה הקבוצה בהפרש של 50 שנה. גוטנדורף העדיף לוותר.

על ג'וב אחר הוא היה קופץ באופן מיידי. לפני שנתיים בדיוק, בראיון לעיתון "שוואבישס טאגבלאט", הצהיר גוטנדורף: "החלום הגדול שלי יהיה לאמן קבוצה מעורבת של ישראלים ופלסטינים. ראיתי מה כדורגל יכול לעשות כדי לאחד אנשים במקומות רבים על הגלובוס. הייתי עולה על המטוס הראשון כדי לקחת את המשרה הזו". מי יודע, אולי האיש שאיחד את רואנדה אחרי הזוועה היה מצליח לעשות כאן משהו גם במזרח התיכון, אבל את החלום הזה הוא לא יגשים. קצת חבל.