גודל הציפייה: סיפורה של נבחרת הפיליפינים בכדורסל

בספרד משתוממים לנוכח תופעה חדשה ששטפה את מחוז אנדלוסיה: מאז נחתו אנשי נבחרת הפיליפינים בסביליה לפני כמה ימים, שובל של מאות ולעיתים אלפי אנשים מלווה אותם לכל מקום שובל של מאות ולעיתים אלפי אנשים. המחזה הסוריאליסטי הזה חוזר על עצמו שוב ושוב: שיירה ארוכה של אוהדים נלהבים צמודה לחבורה אלמונית של שחקני כדורסל, שלפתע נדמים ככוכבי רוק. הם נמצאים שם בכל אימון, מכפילים את עצמם בכל משחק הכנה. לפעמים, כך מספרים, הם עוקבים אחרי אליליהם אל תוך מסעדות ומקומות בילוי. "רק בשירותים השחקנים האלה יכולים למצוא קצת פרטיות, וגם זה בקושי", מתלוצצים בסביליה.

את המדינות שכבר נכנסו לכוננות מונדובאסקט ניתן לספור על יד אחת. הרוב המכריע של המדינות המשתתפות באליפות מעכלות את האירוע באדישות. מעטים יוצאים מגדרם לקראת פתיחת המשחקים. ספרד אמנם מתמרקת ומפנטזת על זכייה מרגשת לעיני הקהל הביתי. ארה"ב מושכת אש כהרגלה אפילו בסגל חסר במיוחד. ליטא, שמאז ומתמיד הייתה מדינת כדורסל, עוקבת באדיקות. כך גם פינלנד, שעושה היסטוריה ורושמת הופעה ראשונה אי פעם במעמד זה. אבל רק אחת, ועל זה מעידים כולם, עוצרת את נשימתה.

כי בפיליפינים רואים במאורע הזה הגשמת פנטזיה לאומית. רציתם אווירה של מונדיאל? חיפשתם את הטירוף המוכר מהכדורגל? ניסיתם למצוא סיבה להתרגש מהאליפות? לכו למנילה, עיר הבירה, וראו כיצד כולם מתכוננים ליום הדין. שלטי חוצות עם דיוקניהם של גיבורי האומה פרוסים ברחבי העיר. בכפרים שסביב לה כולם כבר הכינו את מקלטי הטלוויזיה מראש. חלקם התקינו אנטנות מבעוד מועד כדי לצפות במשחקים ללא הפרעות, ממש כמו שאנחנו הישראלים עשינו במקסיקו 70. קחו את כל מה שרומנטי בספורט, ותמצאו אותו בנבחרת הפיליפינים בכדורסל 2014.

ככה זה כש"מעצמת הכדורסל השנייה בגודלה בעולם" חוזרת לבמה המרכזית אחרי היעדרות של לא פחות מ-36 שנה.

כדי להבין את התופעה החריגה יש לחזור יותר ממאה שנה אחורה. שורשיה, לטענת הפיליפינים, נעוצים בשלטון האמריקני באיים הפיליפינים בין 1898 ל-1946, אז אנשי ימק"א, מתלמידיו של ג'יימס נייסמית', הגיעו מספרינגפילד והכירו לנייתיב'ז את משחק הכדור החדש. הכדור הכתום הפך ללהיט באופן מיידי, והחל לשטוף את הרחובות. מאז ועד היום הפיליפינים בכפרים נוהגים לייצר סלים מאולתרים תוך שימוש בעץ מגולף ובקשירתו לעצי הקוקוס הרבים באזור. בשנות ה-50 הוקמה בפיליפינים הליגה המקצוענית הראשונה. רבים מחשיבים אותה עד היום לליגה המקצוענית השנייה שהוקמה בעולם כולו. אך מה שהפך את הספורט החדש לנחלת הכלל וקיבע אותו כעניין תרבותי של ממש היה ללא ספק היה הזכייה במדליית הארד באליפות העולם ב-1954, מאורע שעד היום נחשב על ידי רבים לאחד הרגעים המכוננים ביותר בהיסטוריה של הפיליפינים.

מאז הפך הכדורסל לנדבך חשוב ביותר של הפיליפיני הממוצע. מאמן הנבחרת וינסנט רייס הסביר לא מכבר כי "כדורסל הוא לא רק ענף הספורט הכי פופולארי כאן, הוא ענף הספורט היחיד. אנחנו המדינה היחידה בעולם שכדורסל הוא לא רק ענף ספורט, אלא דרך חיים".

העיתונאי האמריקאי רייף ברתולומאו פרסם ב-2010 את ספרו, "סיפור האהבה הבלתי הגיוני של הפיליפינים עם הכדורסל", בו חקר במשך ארבע שנים תמימות את שורשי האהדה הפיליפינית לכדור הכתום. "עד היום, ברוב המדינות כדורגל נחשב לספורט של העם", כתב. "הוא היה הכי נגיש, לא נדרשו אמצעים מיוחדים כדי לשחק בו ברחוב. כדורסל תמיד נחשב ספורט למספר אנשים מוגבל. חלק טענו שמעוטי יכולת מתקשים להתחבר לזה כי עלות המתקנים גבוהה. חלק טענו שהמשחק תלוי לחלוטין בפיסיות ולכן מרבית האוכלוסייה לא נהנית ממנו. מה שקורה בפיליפינים מוכיח אחרת. לא רק שהם לא עשירים, הם גם מאוד נמוכים ביחס לשאר האוכלוסייה בעולם. ולמרות תנאי הפתיחה גרועים, הם הפכו למעצמה שבמשך שנים התחרתה ברמות גבוהות".

"אצל הגברים הפיליפינים הכדורסל מלווה ומסמל את תהליך ההתבגרות", מספר ברתולומאו. "דרכו הם מקבלים מעין אישור על הפיכתם לגברים. כשאתה עובר את גיל 18, אתה מתחיל לשחק עם המבוגרים. זה מה שמגדיר את ההתבגרות שלך". הוא מספר כי "לפני כמה שנים יצאו בקמפיין פרסומי לסירופ לילדים שכביכול עשוי להגביה אותם ולהגביר את סיכוייהם להפוך לכדורסלנים. זה נמכר בקצב מסחרר, בדיוק מהסיבות שהוזכרו קודם לכן. זו רק דוגמא אחת שמראה איך כדורסל שווה בפיליפינים הרבה מאוד כסף".

הספורט האהוב, אגב, איננו משמש רק למטרות רווח. אסון הטייפון שפקד את המדינה ב-2013, אשר גבה את חייהם של אלפים וגרם להיעדרותם של עשרות אלפים, הביא את הפיליפינים לעשות שימוש נוסף בכדורסל, כאמצעי ריפוי לניצולים. לעיתים הכדורסל מתועל אפילו לטובת מחאה חברתית. לפני מספר שנים המדינה סערה כאשר מאות אנשי שוליים בחברה – טרנסג'נדרים, הומואים, לסביות ואפילו גמדים – התקבצו למשחק כדורסל המוני במנילה, שהחליף את ההפגנות המסורתיות המתקיימות מדי שנה וגרם לעימותים רבים. כן, עד כדי כך הכדורסל חשוב בפיליפינים. אפילו ג'יימס נייסמית' לא היה מאמין.

כאמור, הטירוף סביב הכדורסל משונה עוד יותר בהתחשב בגנום הפיליפיני הרעוע, שהופך אותו לאחד העמים הנמוכים בעולם כולו. על פי נתונים מ-2013, הגובה הממוצע לגבר בן עשרים ומעלה בפיליפינים עומד על 1.62 מטר בלבד – נתון שמעמיד אותם גלובלית במקום הרביעי מלמטה. רק לשם השוואה, בעשור האחרון הגובה הממוצע בקרב שחקני NBA עומד פחות או יותר על 1.99 מטר. אם כן, במילים אחרות וקצת פחות תקינות-פוליטית – הפיליפינים הם ננסים בקנה מידה עולמי. אז מה עושים?

לאורך השנים מצאו בפיליפינים דרכים מקוריות כדי להתמודד עם פערי הגובה במסגרות המקומיות. בליגה הפיליפינית, לדוגמא, הוחלו חוקים שמטרתם למנוע מתנאים פיסיים עדיפים לחרוץ גורלות. בחלק מהמסגרות נאסר על קבוצות להחתים שחקנים זרים שגובהם למעלה מ-2.05 מטר. עד תחילת שנות ה-2000 האיסור היה חמור יותר, וחל על כל שחקן מעל גובה 1.96 מטר. בערך באותה תקופה נאסר על שחקני פנים לבצע מהלכי פוסט-אפ בצבע. היה ושחקן קלע סל כזה – מיד נשרקה עבירה לחובתו.

תחת הנסיבות המקלות הללו, הצליחו נמוכי הקומה הפיליפינים להתבלט. הכוכב המקומי הגדול ביותר בסגל הנוכחי של הנבחרת הוא ג'ייסון קסטרו, "הטשטוש" בפי הפיליפינים, על שום זריזותו שגורמת למסך הטלוויזיה להיראות מטושטש. 1.76 מטר של תעוזה ומהירות סילונית. לצידו משחקים בנבחרת שני רכזים נוספים מתחת ל-1.80. בשנים האחרונות, בחסות ההיתר להחתים בליגה המקומית מספק מצומצם של שחקנים זרים גבוהים (ברונו שונדוב, אקס מכבי תל אביב, בילה חצי שנה בליגה והפך לאטרקציה של ממש בזכות גובהו), למד קסטרו להתמודד גם מול שחקני פנים שגבוהים ממנו בראש וחצי. הוא הלב והנשמה של הנבחרת, אבל עדיין מעולם לא התמודד ברמות הגבוהות. תרתי משמע.

"הידיים שלו זעירות, הן בגודל של מרשמלו", מתואר קסטרו בספרו של רייף ברתולומאו, "כשהוא חודר, מניף את הכדור מהמותן וזורק לסל, הוא נראה כמו נמלה שמנסה להרים חמישים פעמים את משקל הגוף שלה".

לקראת האליפות הנוכחית הנבחרת הצליחה לצמצם נזקים. הגובה הממוצע של 12 השחקנים ששרדו את הניפוי הסופי הוא 1.91 – הרבה יותר מהגובה הממוצע בפיליפינים, אך עדיין הרבה פחות מהגובה הממוצע של כל שאר הנבחרות באליפות. שישה שחקנים בסגל נמוכים מ-1.90. יש לה פאוור פורוורד בגובה 1.92 וסמול פורוורד 1.85, אך גם שני שחקנים מתוצרת בית שבאופן מפתיע ונדיר ביותר מתנשאים לגובה 2.06.

ובעיקר יש לה את אנדריי בלאץ', סנטר ברוקלין נטס, שגויס לטובת המשימה הלאומית אף שעד לפני חודש כף רגלו לא דרכה באיים הפיליפינים מעולם. על 210 סנטימטריו, בלאץ' לא רק פותר לפיליפינים את בעיית הגובה, אלא הופך לראשונה בקריירה למושא להערצה. מי ששמו נקשר בעבר בעיקר בפציעות ועבירות משמעת הפך בין רגע לאליל של ממש עבור לא פחות ממאה מיליון תושבים בפיליפינים, שתולים בו את התקוות הלאומיות. אחרי שאוזרח במהירות הבזק ונשבע אמונים למדינה החדשה במעמד נשיאה, בנינו אקינו השלישי, הוא הצטרף לנבחרת שבועות ספורים לפני תחילת האליפות. הוא מגיע על תקן כוכב ה-NBA הנוצץ שלה, ואמור לספק מענה לגבוהים המוכשרים של קרואטיה, ארגנטינה, יוון, סנגל ופורטו ריקו, היריבות אותן הפיליפינים ייפגשו במסגרת המשחקים בבית ב'.

במשחק ההעפלה לאליפות העולם, בו הפיליפינים גברו על דרום קוריאה לעיני 20 אלף צופים משולהבים במנילה בקיץ שעבר, בלאץ' צפה מהבית בניו ג'רזי. את הטירוף הוא הצליח לחוש דרך הטלוויזיה, ומאז נדבק בחיידק. "זו הייתה חוויה מדהימה ועכשיו, כשאני פה, אני מרגיש עוד יותר מחובר. אני מרגיש בבית – כולן פה מטורפים על כדורסל, ממש כמוני", אמר לאחר אחד האימונים הראשונים עם הנבחרת.

"אם ננצח בשני משחקים, נוכל להעפיל לשלב הבא ולהעניק אושר לעשרות מיליוני איש בבית", אמר לפני מספר ימים מאמן הנבחרת וינסנט רייס. גם הוא מקווה שהמסורת והטירוף יגברו על כל המכשולים. שבזכות האהבה השורשית לכדורסל, ניתן יהיה למחוק את פערי הגובה, הנסיון והכישרון. שהפנטזיה תגבור על ההגיון.