ב-11 באוגוסט 1994, יום חמישי, נערכו תשעה משחקים ברחבי ארצות הברית במסגרת ה-MLB. למרות שזו הייתה, ממש כמו עכשיו, אמצע העונה, לקראת המאני טיים והפלייאוף, אותם תשעה משחקים התגלו במהרה בתור המשחקים האחרונים והכי עצובים של העונה. יממה לאחר מכן, בדיוק היום (שלישי) לפני 20 שנה, החלה השביתה הגדולה בבייסבול, שביתה שנמשכה מה-12 באוגוסט 1994 ועד ל-2 באפריל 1995.
זו הייתה הפעם השמינית בתולדות הבייסבול בה הליגה נעצרה בשל סכסוך עבודה והפעם הרביעית ב-22 שנים וזו הייתה הפעם החמורה מכולן, כזו שמנעה את קיומו של הוורלד סירייס, שלא שוחק בפעם הראשונה מאז 1904.
הכול החל כאשר הבעלים של הקבוצות השונות הפסידו כספים רבים בשל ירידת קרנה של הליגה. הם הציעו תקרת שכר כללית ועוד מספר הצעות נוספות, אותן השחקנים סירבו לקבל. הבעיה המרכזית הייתה חסרונו של קומישינר, שכן שנתיים קודם לכן אילצו הבעלים את פיי וינסנט להתפטר מתפקידו וכך, לא היה מי שיגשר בין הצדדים והליגה הופסקה.
השביתה נמשכה ונמשכה, בשלב מסוים גם נקראו לדגל שחקנים מחליפים ועונת 1995 קוצרה ל-144 משחקים, במקום 162. מי שהשביתה פגעה בו בין היתר היה מייקל ג'ורדן, שהחליט לוותר על חלומו לשחק ב-MLB ולבסוף, הודיע על חזרה ל-NBA. הקבוצה שנפגעה יותר מכל הייתה מונטריאול אקספוס. היא הובילה את הליגה לפני השביתה עם מאזן 40:74 והייתה בעונה הטובה בתולדותיה. לאחר השביתה, בשבוע האחרון של אימוני האביב ובשל חוקי הפיירול החדשים, היא נאלצה למכור את ארבעת השחקנים המובילים שלה. הקבוצה הלכה ודעכה, עד שב-2004 עברה לוושינגטון והפכה לנשיונאלס.
לבסוף, השביתה הסתיימה רשמית ב-28 במרץ, בתיווכו של הקומישינר הזמני, שמאז הפך לקבוע, באד זליג. ארבעה ימים לאחר מכן, החלה הליגה עם השחקנים הבכירים, במקום עם המחליפים. השביתה פגעה קשות בתדמית הליגה והאוהדים הביעו את זעמם ובין היתר הצביעו ברגליים ומיעטו להגיע למשחקים, אבל בעזרת כוכבים כמו בארי בונדס, ששבר את שיא ההומראנים בכל הזמנים (ותודה לחומרים משפרי הביצועים), העניין חזר וכיום הליגה רווחית מאי פעם.
בכתבה של בוב נייטנגייל ב-USA Today היום הוא כתב: "השביתה הייתה הרגע הכי מביך בתולדות ה-MLB. היא קטעה את קריירת הבייסבול של מייקל ג'ורדן, הרבה את האקספוס, עצרה את הריצה של טוני גווין בדרכו להיות אגדת בייסבול. היא שינתה לעד את ההיסטוריה של המשחק".