הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו מהקדנציה של אבי לוזון כיו"ר ההתאחדות לכדורגל הוא שנתגעגע אליו. ככה זה עם כל יו"ר התאחדות גרוע שהיה לנו. תמיד הבא אחריו עורר געגוע לקודמו, לא משנה כמה חסר טקט וכישרון הוא היה. ובמקרה של אבי לוזון, הסיכוי לכך הוא רב. לא ברור כיצד הקומבינה שתנחית כנראה את עופר עיני על הכיסא של לוזון עברה, אבל דבר אחד בטוח: לעיני אין קשר לכדורגל והוא האיש הלא מתאים במקום הלא נכון. בעידן שבו יש לנו מנהלת ליגה, יו"ר ההתאחדות צריך להיות קודם כל איש כדורגל. שיקום האיש שראה את עיני אי פעם במגרש כדורגל או שמע ממנו משפט בעל ערך על המשחק.
וכך, עם כניסתו של המשבר הראשון בעידן עיני, אנחנו נהיה עדים לשורה של פרשנים שיזכירו לנו את הישגי לוזון, ויביעו געגוע לימים בהם יו"ר ההתאחדות היה איש כדורגל. לא משנה שבעידן לוזון הם ביקרו את היו"ר היוצא, כולם בסוף מתגעגעים. ובשורת ההישגים שהם יציגו יהיו לא מעט פנינים. לא בציניות. היורו המצוין שלוזון הביא לכאן, בית הנבחרות שקם, תנופת בניית האצטדיונים (אפילו שהאחריות שלו לנושא היא שילוחית) ועוד לא מעט פעולות וקשרים חשובים מול אופ"א והכדורגל האירופי.
ב-16:30: עופר עיני ייבחר לתפקיד יו"ר ההתאחדות
אלא שכל אלו, וחשוב לזכור את זה לפני שמתחילים להתרפק, היו פעולות נקודתיות. יו"ר נמדד בדרך, בטיפול מקיף, ולא בהישגים חד פעמיים, כמו קבוצה קטנה שגונבת ניצחון אצל המוליכה, אבל יורדת ליגה חודשיים אחר כך. וכאן יש לבחון את עידן לוזון לפי שני תחומי האחריות המרכזיים שלו: הליגה והנבחרת. הליגה בתקופתו רק הלכה והידרדרה. הקבוצות הגדולות איבדו מכוחן ואיכותן, רמת הכדורגל הלכה ופחתה, האמון של הצופה בענף הגיע לשפל חסר תקדים, ואיתו גם מעמד המאמן ומוסר התשלומים. מתחת לצמרת הניהולית של יעקב שחר, מיטש גולדהאר, איזי שירצקי ואלונה ברקת, תרבות הבעלים הבעייתית הפכה למכת מדינה. מטביב ועד גל יוסף. מהאין בעלים בהפועל פתח תקוה ועד לאין משכורות במכבי פתח תקוה. ואום אל פאחם, ופרוספר אזגי. פעם הם היו עשבים שוטים. בתקופת לוזון הם הפכו לחזות הכל, כי המלחמה בהם היתה בדיחה.
תחום האחריות המרכזי השני של לוזון הוא נבחרת ישראל. גם כאן מיותר לציין שהכישלון הוא מחפיר. מה שמדהים הוא שהדברים כמעט חוזרים על עצמם, כמו במקרה של הטיפול בליגה: היחס המשפיל למאמנים (הביקורת על קשטן, המינוי המביך של גוטמן), הקשר הנורא עם הקהל (יותר מדי משחקים מול יותר מדי כיסאות ריקים), רמת הכדורגל המדרדרת, והתרבות. אוי התרבות. מנבחרת שלא מודעת לבעיות שלה ולמגבלות שלה, ישראל הפכה בעידן לוזון לנבחרת שחיה בללה לנד. ההצהרות על עלייה עוד לפני ששיחקנו משחק אחד הפכו לחזות הכל ולמכשול האמיתי.
הסיכוי הקלוש של ישראל להעפיל ליורו 2016 גדל עם עזיבתו של האיש שחבט בנבחרת ישראל ללא הפסקה. כשלוזון נבחר אמרו שמגיע לכיסא היו"ר אדם מבריק שהפך את מכבי פתח תקוה לאימפריה בכסף קטן ותחבולות של חכם גדול. היום, כשרואים את מכבי פתח תקוה, מבינים שהלוזונים לא באמת עשו נסים שם זו קבוצה שהיתה שם דבר גם לפניהם. גם מ.ס. אשדוד שורדת שנים בליגה המצחיקה הזו, זה לא אומר שהיא מופת שצריך ללמוד ממנו. היינו צריכים לדעת את זה לפני שלוזון נכנס לחדר היו"ר. אבל שלפחות נזכור זאת אחרי שיוצא. גם כשקצת נתגעגע.