פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יולי השחור: מצוקת הערבים בכדורגל הישראלי בשל המצב הביטחוני

        הזעם, התסכול, הבלבול ואיך הכול יראה כשנחזור לשבת יחד ביציע. הכדורגל הישראלי הפך בשנים האחרונות לסמל לחיבור מוצלח בין יהודים לערבים במדינה וקליטה נכונה של בני המגזר. אלא שהמתח הביטחוני ותחושת הקרע בחודש האחרון לא פסחו גם על קבוצות הכדורגל. הבכירים מדברים

        אוהדי בני סכנין (אדריאן הרבשטיין)
        רק הכדורגל יכול לספק דו-קיום בישראל בימינו. אוהדי בני סכנין (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        "להיות ערבי במדינת ישראל זה לא רק קשה ולעיתים נמאס לי, אלא גם בלתי אפשרי. ממשיכים לראות בנו גיס חמישי, אויב ועוכר ישראל ומתעלמים מן העובדה שערבים, ברובם המכריע, שמרו על התנהלות אזרחית נבונה ואף פעם לא פגעו בביטחון של המדינה. גם בעת הזו, למעט הפגנות ומחאות שהן זכות דמוקרטית בסיסית, הערבים לא עלו על גגות, לא הפרו את החוק, לא בזזו ונשארו נאמנים", כך מסביר העיתונאי הוותיק, זוהיר בהלול את סוגיית הקרע המעמיק לכאורה בין יהודים וערבים בישראל בעת הזו. "הציבור הערבי מתנגד למלחמה שתוצאותיה על האוכלוסייה האזרחית ועל חפים מפשע הן הרסניות. מה אשמים האזרחים?".

        אין אדם שיכול לתאר טוב יותר את השסע החדש בין יהודים לערבים מאשר בהלול, השדר שנטמע בחברה הישראלית טוב יותר מכל ערבי. למד את שפתה, שדרג אותה, הפך לאגדת רדיו, לסמל לדו קיום, לחיבור אחר בין העמים שחיים יחד במדינת ישראל. בהלול מעולם לא התבטא כך, אך המלחמה האחרונה, שהורידה מסכות מהרבה מאוד אנשים, גרמה לו לשנות גישה. התחושות שלו עוברות ללא מעט אנשי ספורט ערבים בישראל.

        "פעילים בציבור הערבי, המשכיל בעיקרו, המעוניינים להשתלב בחיי המדינה, 'זוכים' במקרה הטוב לקרירות ובמקרה הפחות טוב, נתקלים בבוז והתנשאות", אומר בהלול, "כן, במקור אנחנו ממוצא פלסטיני, אבל באותה נשימה אנחנו גם אזרחי ישראל. אנחנו חיים ומתנהלים כל העת תחת איומים ותחת תנאים. צריכים להתנצל על דברים שלא עשינו, לגנות את מה שלא ביצענו ולהוקיע את מה שלא פשענו. אלו תנאי סף בלתי קבילים וגם בלתי אפשריים".

        זוהיר בהלול - בהתכנסות מחוץ לאיצטדיון טדי, לקראת המשחק של בית"ר ירושלים נגד סכנין (מור שאולי)
        קשה להיות ערבי כאן. בהלול (צילום: מור שאולי)

        את המתח הזה חיים עוד אנשי ספורט ערביים בכלל וכדורגל בפרט. אם בשנים האחרונות היינו עדים לשיפור מאסיבי במצבו של הכדורגלן הערבי, כשליגת העל והליגות לנוער כללו כמויות רבות של שחקנים מהמגזר, הגיעה המלחמה האחרונה וטרפה את הקלפים. ליגות הכדורגל קלטו ערבים מצטיינים יותר מכל סקטור אחר, אבל בימים אלו התחושות הקשות הפכו לחזות הכל. "זו תקופה רגישה מאוד עכשיו בין ערבים ליהודים בארץ", מודה יו"ר בני סכנין, מוחמד אבו יונס, "מצד אחד, כואב לנו על עם שנמצא בקופסה של סרדינים וסוגרים לו את הים, היבשה והשמיים. מצד שני, אנחנו גרים פה ורואים את החיילים שנהרגים. הייתי בתל אביב, הרגשתי טילים על הראש, זה לא קל ואני לא מנותק. עם זאת, מה שקורה שם, זה כואב. הייתי בעזה וראיתי שאנשים בקושי חיים שם. יש שם כמעט שני מיליון תושבים ואני מבטיח לך שלא כולם טרוריסטים. אנשים רוצים לחיות".

        מצוקת הזהות והמתח הביטחוני לא פוסחים גם על אנשי כדורגל ערבים: "אני ערבי פלסטיני, תושב המדינה, עם תעודת זהות כחולה", מסביר אבו יונס, "אני מרגיש שייכות למדינת ישראל, אבל מצד שני אני חלק מהעם הפלסטיני. כאזרחי המדינה, אנחנו נאלצים להילחם למען השוויון שלנו בכל רגע ובסופו של תהליך גם להשלים עם זה שאנחנו תושבי המקום. אנחנו חצויים".

        יו"ר בני סכנין מוחמד אבו יונס (אדריאן הרבשטיין)
        גם ישראלי, גם פלסטיני. אבו יונס (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        התסיסה קיימת, זה ברור, אך מהי עוצמתה? אבו יונס סבור: "אם בסכנין התושבים יוצאים להפגנה נגד הכיבוש, זה לא אומר שמדובר בצעד נגד הממסד או המדינה. ההתפרצות הזו בקרב הציבור הערבי בארץ לא מתרחשת רק בגלל מה שקורה בעזה, אלא גם מהקיפוח. אין תשתיות, יש אבטלה, עוני והמון אנשים שחיים באופן לא ראוי. כשאני נוסע לכרמיאל ואני רואה את היופי של העיר וההשקעה, אני נדהם. לנו בסכנין יש בקושי את הבניין של 'מפעל הפיס' שמשתמשים בו לכל מה שאתה רוצה בערך. וזו עיר של 30,000 תושבים".

        יו"ר מכבי אום אל פאחם, מחמוד אבו רג'ה, לא מכחיש את הפצע שנפתח לאיטו: "קשה לנתק את המלחמה בעזה ממה שקורה בתוך הגבולות. צריך להפגין נגד הכיבוש ונגד המלחמה, החלום שלי הוא מדינה אחת לשני עמים, עדיף משתי מדינות נפרדות. אנחנו כועסים עליכם ואתם כועסים עלינו וזה בסדר. המלחמה כואבת לכולנו באותה מידה. אני גר באום אל פאחם, עיר שיש בה המון התרחשויות. כאן זה כמו מעוז של התנועה האסלאמית, כך שאנחנו מרגישים כל תזוזה".

        מבעד לעולם הפוליטי, החברתי, הדתי, הלאומני ובעיקר האנושי, יש עולם אחד שעשוי להתגלות, בסופו של יום, כגשר הישועה שיעלים את המתח והתסיסה בקרב החברה הערבית בארץ כלפי המדינה. עולם הכדורגל הישראלי. על אף הדעות החריפות שהושמעו כאן, אין אצל ראשי הכדורגל במגזר הערבי חשש מהתלקחות גם ביציעים, אלא להיפך. "איך נשחק כאן כדורגל במצב הזה אחד עם השני?", צוחק עלי סלאם, ראש עיריית נצרת. "אתה תראה ולא תקלוט. אני מאמין גדול בדו-קיום, אני לא צבוע. הכדורגל הוא זה שימנע את האלימות ואת העימותים, הוא זה שיקרב את הלבבות וכולם יחזרו למגרשים, יהודים וערבים ביחד".

        "הרבה שואלים אותי למה נכנסתי לעולם הזה אם יש לי כבר עסק פרטי גדול ואני מסודר ואני תמיד עונה, שאם יש מקום שהוא גשר לשלום בין העמים, זה רק הכדורגל", אומר אבו יונס, "באמונה שלמה אני אומר שפה אפשר להמיס את השנאה ואשמח מאוד אם נצליח לעשות את זה ביחד. בנוסף, יש לנו במחלקת הנוער 300 ילדים ואני מרגיש שאם מצאתי עבורם מסגרת, טורנירים, תחרויות, משחקים ושייכות לבני סכנין, זה כאילו הוצאתי אותם מהרחוב. קיצוניים יש בשני הצדדים ואסור לתת להם לנהל לנו את החיים, אוי ואבוי אם אנשים כאלה יהיו ברוב שיביא אותנו למצב של קצר ועימותים".

        בהלול מסכים: "ראיתי את מה שחוו שחקני מכבי חיפה באוסטריה, הזדעזעתי. המועדון הזה מגלם בעיניי את הפורטרט הנפלא של דו-קיום, שילוב שחקנים ערבים במועדון מתוך אידיאולוגיה. אני לא מתעלם, הספורט הוא קו עימות לאומי בשנים האחרונות, אבל הוא גם שדה נקי וזך שחייבים לשמר אותו. אני נזכר מה היה כאן באירועי אוקטובר 2000. היהודים היחידים שפקדו את היישוב הערבי אז היו הכדורגלנים. הם היו הזיק של התקווה, האור בתוך העלטה. הם איפשרו לנו לנשום ערוצים פתוחים בינינו לבין היהודים. הם אפילו הלכו וניחמו אבלים אצלנו באותה התקופה".

        שחקן מכבי חיפה אייל משומר מול מפגינים פרו פלסטינים (אתר רשמי)
        רגעים מפחידים. שחקני מכבי חיפה מתעמתים עם פרו פלסטינים (צילום: האתר הרשמי של מכבי חיפה)

        למרות המילים מפיחות האופטימיות שלו, בהלול יודע שהשסע יכול להידלק בגפרור אחד: "בשל ההקצנה כלפי הציבור הערבי, אני חרד שהדברים הללו יזלגו למקום הספורטיבי, לחלקת האלוהים שלנו. אם חלילה זה יקרה, צריך לסגור את הבסטה. אין זכות קיום לכדורגל בישראל אם לא תהיה תקווה של שיתוף פעולה בין הצדדים. התרחישים הנוראיים שמדברים עליהם לפעמים עלולים להביא אותנו לנקודת אל-חזור. אם הקו הזה יימשך גם בכדורגל, אני חושש שבישראל מתפתחים להם תסמינים של הפרדה גזעית שיזכירו לי ימים חשוכים מדרום אפריקה ומאירועים נוספים שהתרחשו באירופה של שנות ה-40". סלאם לא מבין באיזו תסיסה מדובר: "אני יודע שיש אחוז לא קטן של אנשים שלא רוצים לחיות כאן בשקט עם הצד השני, אבל אנחנו עושים הכול כדי למנוע את זה".

        "אנשים לא מבינים דבר מאוד פשוט", אומר אבו רג'ה, "המלחמה אולי תסתיים בקרוב, אבל אנחנו ואתם נישאר כאן באותו המקום, באותה קבוצת כדורגל ובאותו בית קפה. גם אני מפחד שיפול לי טיל על הראש, בדיוק כמוכם. אם נחריף את היחסים בינינו, מה יקרה אחרי זה? איך נשב כמו חברים ביציעים של אצטדיון 'השלום' או בכל אצטדיון אחר? בעונה שעברה היו לי במכבי אום אל פאחם יהודים, נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים. אל תדברו איתי על פוליטיקה, כי פוליטיקאים הם ממזרים וכל אחד מחפש את האינטרס שיכול למלא לו את הכיס. עברנו גם את הדברים האלה בכדורגל, זה בסדר".

        "אנשים לפעמים מתבלבלים ולוקחים את הדברים בצורה לא נכונה", מציין אבו יונס, "כשסכנין מנצחת את בית"ר ירושלים, אז הקהל שמח. חוץ מהזכייה בשלוש נקודות, יש פה גם תוצאה של רגשות מעורבים שנובעים מאותו קיפוח שהזכרתי מקודם, יש התפרצות מהניצחון שלפעמים מתבטאת בצורה פחות חיובית ונראה אולי שאנשים מחפשים להתגרות. נקווה שהסחף הזה לא ייקח אותנו לכיוונים שליליים, אנשים צריכים להיות יותר מאופקים. אני לא יכול להסתכל על היהודים אצלנו (הצוות המקצועי בראשות גיא לוי והשחקן אלירן דנין) ולומר לך בביטחון שהכל בסדר איתם. להיפך, אני מאמין ובטוח שגם הם לא מרגישים בנוח בימים האלה. זה קשה כי אנחנו חיים כאן, שומעים, קוראים ורואים. אני מזכיר לכם שבשנה שעברה, אני הראשון שיצאתי נגד הסיפור של הנפת דגלי פלסטין ביציעים של 'דוחא'. הרבה אנשים תקפו אותי בעניין, אבל זה כבר מאחורינו. עלינו לייצג את המגזר בכבוד, אסור לנו להיגרר אחרי כל מיני פרובוקציות".

        "מתפלל שתהיה הפסקת אש"

        ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, ניסה להסביר את המצב המורכב: "במקור אני פלסטיני, אבל אזרח ישראלי. כל המשפחה שלי נולדה בישראל, אבל ב-1948 חצי נוסף של המשפחה עבר לסוריה. הלב שלי חצוי, נמצא בשני הצדדים. אכפת לי מכל אחד שנהרג והוא חף מפשע, בישראל או בעזה. בשורה התחתונה אני מודאג, גם כמי שעומד בראש העיר הערבית הכי גדולה בישראל, מכך שהמצב מידרדר מיום ליום. אני מתפלל שתהיה הפסקת אש, זה טוב לשני הצדדים. שתי מדינות לשני עמים זו הדרך היחידה לשלום ולא תהיה דרך אחרת".

        הסיבות לפערים הגדולים בתפיסת הסכסוך היהודי-ערבי טמונות גם בדרך שבה צורכים שני הצדדים את תכני התקשורת. הציבור הערבי צופה בטלוויזיה במהדורות החדשות הישראליות ובאותה הנשימה גם בשידורי אל ג'זירה. בהלול מסביר את הצורך בצפייה ההדדית: "התקשורת הישראלית הופכת להיות לאומית, מדברת בשפת הצבא ומתעלמת לחלוטין ממה שקורה בצד השני, בעזה". אבו יונס רואה בכך בחירה אישית: "כשאתה שומע את מגוון הדעות משני הצדדים, אתה מגבש דעה אחת שלך, שהיא יותר שקולה ונכונה. כל אחד דוחף לכיוון שלו, בסוף רק אתה מחליט. האיש הזה לא מייצג אותי, אני לא מסתכל עליו כמנהיג (ברקע, חאלד משעל נואם באל ג'זירה וקורא לפרק את צה"ל מנשקו). הכי קל היה לי בתקופה הזו לא להתראיין ולא לדבר, אבל אני אומר את הדברים איך שהם".