סן פרנסיסקו פורטי ניירס

עד תחילת שנות ה-80' היו הניינרס קבוצה די עלובה, שאיש לא ציפה ממנה לדבר. ואז הגיע מאמן בשם ביל וולש, שעיצב לו קבוצה בצלמו ובדמותו, ולצלם הזה קראו גדו?לה.

השנתיים הראשונות של קווטרבק ממכללת נוטר דיים בשם ג'ו מונטנה לא היו מלהיבות, אבל אז הגיעה עונת 82' ו"ג'ו קול" קטף תואר ראשון.

אחרי שוולש ביצע את אחת מעיסקאות הדראפט הגאוניות בהיסטוריה והביא לו תופס בשם ג'רי רייס, שעתיד היה לשכתב את כל שיאי התפיסה החשובים, התווספו עוד שלושה תארים עד סוף העשור, והניינרס של שנות ה-80' היו מן הסתם הקבוצה הגדולה בכל הזמנים.

גם בשנות ה-90' נמשכה המסורת. יש אוהדי ניינרס שעד היום לא ממש אוהבים את סטיב יאנג, מפני שלטעמם חתר תחת המנהיג הנערץ מונטנה, אבל בסוף עונת 94' הגיע גם תורו להפקיד קצת מתכת בארון הגביעים, עם שישה טאצ'דאונים בסופרבול שכולו הצגת תכלית.

אחרי פרישתו של יאנג (עקב זעזועי מוח חוזרים ונשנים) דעכו קצת הניינרס, וקבוצות בבית שלהם שלא ניצחו אותם במשך עשור החלו להרים ראש. ואז הביא ביל וולש, שחזר בתור יועץ מיוחד, קווטרבק מהליגה הקנדית בשם ג'ף גארסיה.

העונה הראשונה לא הייתה משהו, אבל השתיים שעברו מאז הבהירו שמדובר בתותח-על, שיכול לעשות נקודות עם הזרוע והרגליים כאחד. גם לג'רי קם יורש ראוי (אם כי עדיין לא שווה). טרל אואנס הוא אחד משני התופסים הטובים בליגה, והעימותים שלו עם המאמן סטיב מריוצ'י לא מפריעים לו לתת תוצרת.

הניינרס שוקדים בעיקר על שיפור ההגנה, והשנה הם מאמינים שיש להם מספיק כדי לקרוא תגר על שלטון הראמס בבית. מכיוון שהם פותחים את העונה, הרי שכבר ביום חמישי הקרוב נתחיל לראות אם יש ליומרות האלה רגליים.

הניינרס שוב התמקדו בקו ההגנה האחורי, בדראפט ובשוק החופשי כאחד. כשמשחקים פעמיים בשנה לפחות נגד הראמס, אין הרבה ברירות. אלה השחקנים שהגיעו השנה לפריסקו (עם או בלי פרחים בשיער):

טוני פאריש (סייפטי, משיקגו)
רון סטון (קו התקפה, מהג'ייאנטס)
ג'ים פלאניגן (קיצוני הגנתי, גרין ביי)
צ'אד קוטה (סייפטי, מהקולטס)
מייק ראמפ (מגן פינה, רוקי ממכללת מיאמי)
ראשיד סאלאם (ליינבקר, רוקי ממכללת אלאבאמה)

באולם היוצאים אין שמות משמעותיים, מלבד שולטרס שעזיבתו תוקנה בהבאתם של קוטה ופאריש. אבל בכל זאת נציין שלושה שמות:

ריי בראון (קו התקפה, חתם בדיטרויוט)
גרג קלארק (טייט אנד, שוחרר)
לאנס שולטרס (סייפטי, חתם בטנסי)

טרל אואנס, תופס: אואנס הוא טיפוס חם מזג, אולי אפילו חמום מוח. לפני שנתיים ספג קנס והרחקה לאחר שהתגרה באוהדי ושחקני הקאובויס כשדפק את הכדור באמצע הכוכב שבמרכז מגרשם הביתי לאחר טאצ'דאון. גם העימותים שלו עם מאמנו סטיב מריוצ'י לא מוסיפים לו כבוד. אבל מה לעשות שהוא תותח? האיש מסוגל להשאיר עשן למגיני פינה, הטעיות הגוף שלו הן ברמה של ברישניקוב, והוא עושה את זה בהתמדה, כל משחק.

ג'ף גארסיה מוכיח שלא סתם זכה באליפות הליגה הקנדית. הוא כמו מרגמה במסירה, כמו צלופח בריצה וכמו הטובים ביותר מבחינת ניהול משחק.

גאריסון הרסט הוא אחד הספורטאים הקשוחים ביותר עלי אדמות, והוא הוכיח את זה כשחזר משתי פציעות ברך, שכל אחת אמורה הייתה לסיים את הקריירה שלו. הוא לא סתם חזר, אלא נתן מעל 1,200 יארד ונתן לניינרס אופציית ריצה, שפינתה מקום למסירה.

יהיה בעיקר טוב בפריסקו העונה, המשך ההתקדמות בהגנה חיוני עבור הניינרס כדי להמשיך ולהתקדם בפלייאוף. ההגנה הצעירה מאשתקד צברה המון ניסיון בעמדות מפתח, ואמורה להיות אחת החוליות החזקות בליגה העונה. בחירתו של מייק ראמפ, רוקי מבטיח ממיאמי, נועדה בראש ובראשונה להתמודדת עם היריבה לבית, הראמס, ומערכי ההתקפה מרובי תופסים.

בצד השני של הכדור, הניינרס שוב יציגו את אחת מחוליות ההתקפה הפוריות של הליגה, אך המריבה בין מריוצ'י לכוכב הגדול של הקבוצה טרל אואנס עלולה להשפיעה רעות על ההתקפה.

אואנס שם בצד את הריב עם המאמן, הרסט נשאר בריא, גארסיה נשאר בריא, הראמס לא נשארים בריאים.

נו ואז? 3:13, גמר ה-NFC ומעבר.

רואים שחור: הריבים של מריוצ'י ואואנס הורסים את הכימיה בקבוצה, גארסיה נפצע, הרסט נפצע, הראמס נשארים בריאים.

כל זה מביא ל-7:9 ופלייאוף מול המסך.

דעתנו? יהיה בסדר, אוהדי ניינרס יקרים ורבים. 3:13, עמוק בפלייאוף, עוד לא סופרבול, אבל זה מתקרב.