הגברת השמנה שרה

ספורטאי חכם בשם יוגי ברה אמר פעם ש"זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה", תוך שימוש בדימוי מתחום האופרה. (אופרה תמיד נגמרת בסולו של הזמרת הראשית ורוב הזמרות הן, איך להגיד, לא בדיוק דוגמניות).

באופרה "עלייתה ונפילתה של הליגה האיטלקית", הגברת השמנה היא בעצם כדורגלן אלוהי וכפוי טובה, שבגידתו שמה את החותמת על החלפת השלטון בכדורגל העולמי.

עד לפני כמה שנים, בשום סרט בלהות לא היו שתי קבוצות איטלקיות בכירות מאבדות את מיטב כוכביהן שנה אחרי שנה. לטובת יריבה מבית אולי כן, אבל בשום אופן לא לטובת ליגה אחרת. הן תמיד עמדו מהצד הנוח של המשוואה הזו.

עכשיו הספרדיה היא הבריון של השכונה, זה שלוקח לכולם את הסנדביצ'ים הטעימים. האיטלקיה, אם תהיה ילדה טובה, תוכל אולי לשמור על מעמדה החדש כ"התחנה שלפני היעד האמיתי".

האיטלקיה מגיעה למצב הזה משתי סיבות: אחת היא הגרסה המקומית (והחריפה למדי) למשבר הכלכלי שעובד כל הכדורגל האירופי. במקרה של איטליה זה קורה מהסתבכותה של חברת כבלים בשם טלפי, שהבטיחה להמון קבוצות ימבה כסף על שידורי משחקים בשיטת צפייה בתשלום.

למרות שענף הכדורגל כשלעצמו אינו נכשל כלכלית בשום אופן, הרי שההיבט הזה של צפייה בתשלום נכשל ובגדול. הסתבר שאוהדים פשוט לא מוכנים (עדיין, בכל אופן) שיקרעו להם את הרקטום במידה כזו. הרבה חברות הימרו שהם כן, והבטיחו לקבוצות כסף על בסיס ההימור הזה. הרבה קבוצות בנו תקציבים על בסיס ההבטחות האלה, ועכשיו הן צריכות לקצץ באופן חד בהוצאות.

הסיבה השנייה לירידת קרנה של הסריה א' היא כישלון מקצועי מהדהד. פעם שלטו המועדונים האיטלקיים ללא מצרים, ושחקן שעבר לקבוצה איטלקית בכירה ידע שיש לו סיכוי סביר מאד להניף גביע אירופי כלשהו.

מאז 1999 לא הגיעה קבוצה איטלקית לגמר אירופי. גרוע מזה, כבר שנתיים לפחות שאף קבוצה איטלקית לא נראית כהימור נבון להגיע אפילו לחצי גמר ליגת האלופות, לא כל שכן לזכות בתואר.

חלק מהבעיה נעוץ בגישתם של אוהדי קבוצות הצמרת האיטלקיות. אלה, במלים פשוטות, תפסו תחת. ליבם היהיר כבר גס בזוטות כמו גביע אופ"א, וכשקבוצותיהם זוכות לארח משחקים כאלה הם רואים בכך כישלון - שהרי מקומן הטבעי הוא בליגת האלופות כמובן – והם נוהרים בהמוניהם לכל מקום מלבד האיצטדיון.

גם בליגת האלופות כשלעצמה הם לא מסתפקים. אם קבוצתם כבר איבדה סיכוי לעלות שלב, או אם היא מארחת יריבה נחותה בעליל, לא תמיד יטריחו האיטלקים האנינים לסחוב את עכוזיהם שבעי הריגושים למגרש, וכבר ראינו את הדלה אלפי והסן סירו עם 5,000 צופים בערך במשחקים אירופיים.

עוד מרכיב, שפוגע בליגה האיטלקית ויפגע גם בספרדית, הוא גובה המשכורות. אני הראשון שיזעק שהשחקנים הם שיוצרים את ההכנסה ומגיע להם לתת ביס גדול בעוגה, אבל בכל זאת יש למועדון כדורגל עוד הרבה הוצאות מלבד משכורות שחקנים, ולא ייתכן שמשכורות השחקנים יאכלו 60, 70 ואפילו 80 אחוז מכלל ההכנסות, כמו שקורה בקבוצות מסוימות בשתי הארצות.

אבל העניין האמיתי הוא כמובן כסף, ומפגני הפינוק האלה של האוהדים האיטלקיים הם לא מה שעושה את ההבדל. בעוד שלאור המצב הכואב, הבינו ברוני הכדורגל באיטליה להבין שעדיף ללחוץ קצת על הברקס, בריאל החינגה עודנה בעיצומה.

בכוונה הדגשתי את ריאל ולא כלל הליגה הספרדית. רוב קבוצות הליגה הבכירה בספרד חייבות עשרות מיליוני דולרים לבנקים, וגם אצלם מרגישים סימני האטה. ריאל הובילה את כולן בתחום הצרות הכלכליות עם חוב של 180 מיליון דולר, אבל יצאה מזה לאחר שמכרה את מגרש האימונים שלה, ששכב כמו קוץ בלב אזור העסקים של מדריד, תמורת 300 מיליון (כן, העודף הקטן זה מאיפה היה להם כסף לפיגו, זיזו ועכשיו גם רונאלדו). זה נחמד, אבל זה טריק שאפשר לשלוף רק פעם אחת.

אבל באופן כללי המשבר מורגש יותר באיטליה מאשר בספרד, ואי אפשר להתווכח עם כך שספרד היא היום ליגה טובה ומלהיבה יותר. אז היום ריאל, בשם הליגה הספרדית, מבהירה את מעמדה כמלכת השכונה החדשה בכך שהיא קוטפת בזה אחר זה את מיטב יהלומי הכתר של קודמתה. אבל בקרוב מאד יגיע דין וחשבון גם בספרד ובמועדון המלכותי שלה, וגם הם יצטרכו לראות את מיטב השחקנים נוטשים ועוברים לפרח הבא.

התחנה הבאה תהיה כמובן אנגליה, שעליונותה הפינאנסית על פני שאר הליגות ביבשת באה לידי ביטוי בדו"ח דלויט טוש האחרון. הקבוצות האנגליות נשענות פחות על כספי טלוויזיה ועושות יותר כסף ממוצרים נלווים מאשר עמיתותיהן הלטיניות. אבל גם לאנגליה בעיות משלה, וגם אצלה מתקרבות משכורות השחקנים לאחוז לא בריא מכלל הכנסות הקבוצות. גם אצלה תיגמר יום אחד המסיבה, ואז לא תהיה לברוני הכדורגל ברירה אלא לתקן את העסק.

למרבה המזל, בראש אופ"א לא עומד מושחת גמור כמו ספ בלאטר (שלא מספיק טיפש כדי לעשות את הטעות של גברי, וחבל), אלא אדם בשם לנארט יוהנסן, שנראה שאינו מתבייש להיות קשוב לרחשי עולם הכדורגל ולקבל החלטות על בסיס ההתפתחויות בשטח.

רק השבוע הודיעו ראשי ה-G14 (מועדון הקבוצות הכי עשירות וחזקות באירופה) שהם מקבלים את הגזירה הבריאה של יוהנסן בנוגע לקיצור ליגת האלופות – למרות שזה אומר אובדן של מיליונים מכרטיסים בלבד – ואחרי שהם הודיעו על התנגדות נחרצת. הם ניסו לרדת בכבוד מהעץ ולטעון שמה שהפריע להם זה לא מה שנעשה אלא איך, אבל מה שחשוב הוא שנרשם עוד ניצחון לדרך הניהול הבריאה של לנארט יוהנסן – קומישינר שהוכיח שהוא מסוגל לקבל החלטות כואבות כשצריך.

אז אולי שיאו של המשבר הכלכלי (שיגיע רק בתחילת העונה הבאה) יצליח להביא שידוד מערכות בכללי המשחק האירופי. שידוד מערכות כזה לא ישנה את העובדה שבסוף העשיר תמיד ייהנה מיתרון, אבל הוא יעזור להפוך את המשחק לבריא, יציב ותחרותי יותר. מעבר לזה אי אפשר לדרוש.