לאחר המשחק השני בין סן אנטוניו לאוקלהומה סיטי תהיתי מה OKC יכולה לעשות כדי לחזור לעניינים בסדרה. על האפשרות של להחזיר את סרג' איבקה מהמתים לא חשבתי. הדיווחים על הפציעה שלו אמנם היו מעט מעורפלים, אבל המסר הכללי היה שמדובר בפציעה חמורה שלא תאפשר לו לשחק בפלייאוף. האם הת'אנדר הטעו את כולם או שאכן מדובר בהתאוששות מופלאה? זה פחות חשוב עכשיו.
לסיפורי התאוששות מופלאה מפציעה שמור מקום של כבוד באתוס של הספורט האמריקאי. ב-NBA, השם הראשון שתמיד יוזכר בהקשר זה הוא וויליס ריד, הסנטר של הניקס שנפצע במשחק החמישי של הגמר מול הלייקרס ב-1970. במשחק השביעי הוא לא לקח חלק בחימום, אבל להפתעת כולם עלה בחמישייה והכניס את הקהל הביתי לאקסטזה שסללה את הדרך לניצחון.
המקרה של איבקה פחות דרמטי, דיווחים על החזרה שלו החלו כבר בימים האחרונים, אבל גם כאן האפקט הפסיכולוגי חשוב במיוחד. אוקלהומה סיטי הייתה זקוקה לשינוי מהסוג הזה, למשהו שיגרום לה להאמין מחדש שיש לה סיכוי בסדרה הזאת. הקהל היה צריך סיבה להיכנס לטירוף אחרי ההפסד ב-35 הפרש במשחק השני. השחקנים היו צריכים משהו להאמין בו, קצת כמו בוסטון והחמישייה שמעולם לא הפסידה סדרה (קנדריק פרקינס יכול לספר להם על זה, הוא לקח חלק בחמישייה הזאת). אז עכשיו ל-OKC שוב יש את השחקן שסן אנטוניו לא יודעת להתמודד איתו, את הסגל האתלטי שמצליח להטריד את המכונה של גרג פופוביץ'. עכשיו הם יכולים לשכוח משני ההפסדים הראשונים, לא לראות בהם ייצוג של פערי רמות אמיתיים. לא חשוב מה נכון בפועל, חשוב מה השחקנים בשתי הקבוצות מאמינים.
איבקה לא סתם חזר, הוא היה השחקן הטוב על הפרקט. הוא התחיל עם יד חמה בהתקפה שהזכירה את משחק ה-11 מ-11 מהשדה לפני שנתיים והמשיך עם ארבעה גגות ושינוי זריקות, בדיוק מה שהיה חסר. לפעמים זה כן כזה פשוט, לפעמים כל ההבדל הוא שחקן אחד גדול. איבקה הוא לא סקורר או מוסר גדול, לא שחקן שיוצר לעצמו מצבי קליעה, אבל התרומה שלו בכל דרך אחרת הופכת אותו לשחקן בכיר בליגה, לאחד מ-30 השחקנים הכי טובים ב-NBA. איתו זאת סדרה אחרת.
השאלה הגדולה עכשיו היא אם הוא אכן כשיר לחלוטין, אם לא מדובר פה במתיחת קצה גבול היכולת של שחקן שעדיין פצוע ויכול להחמיר את הפציעה בכל רגע. גם קובי בריאנט שיחק נהדר בסוף העונה שעברה עד שהעקב כמעט השתחררה לחלוטין מהרגל שלו, פציעה שממנה לא לגמרי התאושש עדיין. הפציעה של איבקה היא בשריר התאומים, שריר פעיל מאוד במהלך משחק. נקווה שלא יהיו טוויסטים נוספים בכל הקשור אליו ושהוא ימשיך לשחק, כי איתו גמר המערב הרבה יותר מעניין.
תוצאה נוספת של החזרה של איבקה היא שסן אנטוניו הגיעה למשחק השלישי במצב של חוסר ודאות. אף אחד לא ידע האם החזרה היא סמלית (סטייל דייגו קוסטה) או שאיבקה אכן מסוגל לשחק ולתרום, אנשי הצוות המקצועי של הספרס לא ידעו בימים האחרונים אם להתכונן אחרת או לנסות להמשיך כרגיל, השחקנים לא ידעו אם לפחד או לא כשהם חודרים. הסיטואציה הייחודית אמנם הקלה מאוד על שני משחקי הבית הראשונים של הספרס, אך עכשיו פופוביץ' צריך לבצע הערכה מחדש ובעצם להתכונן לקבוצה אחרת במשחק הבא.
כאשר פופ נשאל בסוף הרבע הראשון איך השחקנים שלו הגיבו למצב הוא ענה במילה אחת: בסדר. סן אנטוניו באמת נראתה טוב התקפית ברבע הראשון, המשחק זרם למרות הנוכחות של איבקה, אבל ככל שהמשחק התקדם ו-OKC המשיכה לשחק בהתלהבות ונחישות האנרגיות של שחקני הספרס אזלו, ככל שאיבקה חסם יותר זריקות החשש בצבע חלחל בחזרה, בעיקר לשחקני הפנים. עד המחצית הם נשארו בעניינים בעיקר בזכות ארבע שלשות של מאנו ג'ינובילי (מתוך חמש במחצית) שהגיעו מחדירה והוצאה של בוריס דיאו, מסוג הדברים שבאמת רק השניים האלה מסוגלים לעשות. יכול להיות שפופ מצטער שהם לא שמרו את זה למשחק הבא.
במחצית השנייה סן אנטוניו יצאה מאיזון וזה בא לידי ביטוי בשני דברים שכמעט לא קורים לקבוצה של פופוביץ' - ריבוי עבירות וקריסה בריבאונד הגנה. ברבע השלישי שחקני OKC הגיעו לקו העונשין כמעט כל פעם שהתחשק להם. היו שם כמה שריקות ביתיות אבל לא משהו מוגזם, הנקודה המרכזית היא ששחקני הספרס באמת ביצעו הרבה יותר עבירות מבדרך כלל. הריבאונד היה במצב עוד יותר גרוע ודקות ארוכות נדמה היה שהת'אנדר לוקחים כל ריבאונד בשני הצדדים וההתקפות היחידות שלא נגמרות בסל הן אלה שנגמרות באיבוד.
לפני שנתיים הספרס הורידו הילוך במשחק השלישי ועזרו ל-OKC להיכנס לעניינים. הפעם זה לא היה המצב, הפעם פופוביץ' מאוד רצה לנצח את המשחק ולהימנע מיומיים של דיבורים על הסדרה ההיא. הוא אמנם ויתר והכניס את הרכב הגרבג' טיים בשלב יחסית מוקדם, כפי שהוא תמיד עושה במצבים כאלה, אבל שפת הגוף שלו ושל השחקנים לא הייתה נינוחה, הפעם הם לא מזלזלים באפשרות שהסדרה תתהפך.
האם היא באמת יכולה להתהפך אחרי החזרה של איבקה? הסיכוי גדל באופן משמעותי, אבל סן אנטוניו עדיין הפייבוריטית בסדרה. ברוקס ביצע כמה שינויים שעבדו (רג'י ג'קסון בחמישייה, ג'רמי לאמב מקבל דקות, תאבו ספולושה וניק קוליסון מחוץ לרוטציה), אבל עדיין לא מצא פתרון לבעיה הגדולה ביותר שלו - ההגנה של הספרס מצליחה להקשות גם על קווין דוראנט וגם על ראסל ווסטברוק. ה-MVP קלע בשלושת המשחקים ב-44.4 אחוזים ויש לו יותר איבודים מאסיסטים, ווסטברוק קלע ב37.5 אחוזים ואיבד ארבעה כדורים למשחק.
כאשר דוראנט קלע שלשה לקראת סוף המחצית הראשונה פופ ממש התעצבן, למרות שזאת הייתה שלשה עם יד על הפנים והשלשה היחידה של KD בשני המשחקים האחרונים. גם כאשר ווסטברוק קלע שלשה לקראת סוף המחצית הוא הגיב כך. אלה היו דוגמאות לרמת הירידה לפרטים שהוא מצפה לה מהשחקנים שלו בהגנה על השניים ובדרך כלל מקבל שחקני הספרס יודעים מה המשבצות שכל אחד מהם אוהב לזרוק מהן, באילו דקות הם יעילים יותר, איך להגיב לתרגילים שאמורים לשחרר אותם ואיך למשוך אותם למקומות שהם לא אוהבים. זאת עבודה קבוצתית נפלאה שנסמכת על היכולת האישית של קאווי לאונרד בהגנה על דוראנט. בשורה התחתונה, למרות ניצחון מרשים במשחק קבוצתי נהדר, אם שני הכוכבים של OKC לא ימצאו דרך להתייעל (לבד או בעזרת ברוקס) יהיה לת'אנדר קשה עד בלתי אפשרי לקחת את הסדרה.
