דנבר ברונקוס

הדנבר ברונקוס נחשבה פעם ללוזרית האולטימטיבית. היא הגיעה לארבעה סופרבולים והפסידה בכולם. בתחילת שנות ה-90' לקחה הבאפאלו בילס את כתר הקקוצים הזה כשעשתה את אותו הדבר, רק ברציפות, אבל הסטיגמה של הלוזריות - פשע חמור ביותר בתרבות ה-NFL והספורט האמריקאי בכלל - המשיכה לדבוק בדנבר ובקווטרבק הגדול שלה, ג'ון אלוויי.

ואז נבחר בסיבוב השישי של הדראפט שחקן ממכללת ג'ורג'יה בשם טרל דייויס. תוך שנתיים הוא הפך לאחד הרצים הבכירים בליגה, ותוך ארבע שנים מרגע הגעתו לליגה היו למר אלוויי שתי טבעות, שאפשרו לו לפרוש בראש זקוף.

העונה הגיעה הקריירה המפוארת של דייויס לקצה המוקדם והלא רשמי, באשמת ברך שמרבת להתרפא. השנתיים האחרונות, במהלכן שיחק דייויס רק קומץ משחקים, נתנו את אותותיהן גם בברונקוס. לפני שנתיים הם הגיעו לפלייאוף, אשתקד גם זה לא.

השנה, עם רוקי מלהיב (קלינטון פורטיס) בעמדת הרץ, עם סוללת התופסים העמוקה בליגה (שגם היא כוללת רוקי מבטיח בשם אשלי ללי), עם הגנה משופרת (בשאיפה) ועם קווטרבק (בריאן גריסי) שמבחינת פוטנציאל יש לו כל מה שצריך, הייתה דרכה של דנבר לסופרבול אמורה להיות סלולה.

אם הקווטרבק גריסי יתאפס על עצמו ואם ההגנה תפתור את סימני השאלה שלה, דנבר תוכל לטעון לכתר.

שפצורים קלים ותופסת נכבדה לסוללת התופסים העמוקה בליגה:

הטייט אנד המעולה שאנון שארפ חוזר הביתה, לאחר שהות עטורת אליפות בבולטימור.
התופס הוותיק (מאד) רוב מור מגיע מאריזונה.
התאקל ההתקפי בלייק ברוקמאייר הגיע מדטרויט.

לא רבים, אבל נכבדים:

הליינבקר הוותיק ביל רומאנובסקי (הלך לאוקלנד)
הקווטרבק המחליף גאס פרוט (הלך לסינסי)
מגן הפינה אריק דייויס (הלך לדטרויט)
הפולבק הווארד גריפית' (פרש)

הרבה אנשים. מתוכם נזכיר רק כמה:

רוד סמית' הוא אחד משלושת התופסים הטובים בליגה, והוא רשם 100 תפיסות או יותר בכל אחת משתי העונות האחרונות. אין סיבה ממשית להאמין שזה לא יקרה שוב.

לפני שנתיים הוכיח בריאן גריסי שיש לו את מה שצריך כדי להיות קווטרבק כוכב, כשמסר 19 טאצ'דאונים ורק ארבע חטיפות. מאז מנעו ממנו בעיות בריאות (כתף בעייתית) לשחזר את אותה יכולת. בפגרה האחרונה, כאמור, צצו גם בעיות אישיות. אם יצליח להתגבר על שתי הבעיות הללו, גריסי יכול להיות אחד משלושת הקווטרבקים הטובים בליגה.

אד מק'קאפרי נמנה על אותו זן נדיר - תופס לבן. לא סתם, אלא לבן ומשובח. פציעתו במחזור הראשון אשתקד הוותה מהלומה לתקוותיה של דנבר, והחלמתו היא סיבה לאופטימיות. מק'קאפרי הוא לא מהתופסים שמשאירים עשן, הוא מאלה שרצים בין שלושה שחקני יריב ומתמתחים בידיעה ברורה שהם חושפים את גופם לכניסה אכזרית. כישרון הוא עניין של מזל. אומץ והקרבה הם עניין של בחירה, וזו הסיבה שמק'קאפרי הוא אחד השחקנים המוערכים בליגה.

דלתא אוניל הוא אחד ממגיני הפינה המעולים בליגה, וכל מסירה לכיוון השחקן שלו היא חטיפה שמחכה לקרות.

אם הקווטרבק בריאן גריסי עוד מתכוון להוכיח שהוא מסוגל לחבר עונה שלמה ולקחת את הקבוצה שלו גם לתוך הפלייאוף, העונה הקרובה תהיה זמן טוב לעשות את זה. בינתיים דווקא מתרבים הדיבורים על חיבה יתרה לטיפה המרה ויחס שלילי לחברים ולמאמן. לא זו הדרך.

יש לדנבר חוליית תופסים מעולה, ועם הבן האובד שאנון שארפ והרוקי אשלי ללי היא תהיה אולי הטובה בליגה אחרי סט. לואיס, ומה יהיה בעמדת הרץ? טרל דייויס הגדול פרש, אבל הרוקי קלינטון פורטיס אמור להלהיב – אולי יותר מכל רוקי התקפי בליגה.

וההגנה מה יהיה עליה? זהו, שלא ברור. גם כך זה יספיק כדי לקחת את הבית, במיוחד לאור פקיעת תוקפה של המתחרה העיקרית (אוקלנד), אבל לא בטוח שזה יספיק כדי להגיע לארץ המובטחת.

רואים ורוד: גריסי מפסיק עם השטויות, הכתף שלו בסדר והוא שוב מוסר יותר מארבעה טאצ'דאונים על כל חטיפה. הרוקי קלינטון פורטיס ממלא את נעליו של טרל דייויס ולא גדול עליו. ההגנה, תחת הדרכתו של ריי רודס, מתגבשת לכדי יחידת חיסול. ונגיד שכל זה קורה? 3:13, אולי אפילו 2:14 וכל הדרך למשחק הגדול.

רואים שחור: גריסי מוסר לעצמו בקבוקי ג'וני ווקר בקצב שיא וממאיס את עצמו ללא תקנה על כל הסובבים, הרוקי פורטיס שומט כדורים ללא הפסקה, רוד סמית' נפצע וההגנה לוקחת צעד אחורה. כל זה מוביל להתפרקות במחצית השנייה של העונה, למאזן 9:7 ולהתפטרותו של המאמן מייק שאנהאן.

דעתנו? גריסי יצליח לתפקד, דנבר יהיו בסדר, אבל איכשהו זה לא לגמרי זה. 6:10, מקום ראשון בבית, סיבוב שני בפלייאוף.