4: חלומות
בהפועל תל אביב מונחים כמו טוב או רע לא ממש תופסים. הכול שם קיצוני. אופוריה או קטסטרופה. אין אמצע. יולי 2012, האופוריה בשיאה. חיים רמון ומשה תאומים שחררו את המועדון מידיו של אלי טביב והכריזו על עידן חדש. רמון פיזר הבטחות, הוציא צו 8 לאוהדים ושלח אותם לקנות מנויים בהמוניהם: "באוגוסט יש לנו שני משחקים לפני שלב הבתים בליגה האירופית ואם נעבור נהיה חזקים ונרוץ לאליפות". ינואר 2014, רמון המיואש, המושמץ והמותקף זימן שורה של כתבים לתדרוך וירה נאום הגנה ארוך. המילה "אירופה" נאמרה בו קרוב ל-20 פעם: "אם היה את אירופה, הדברים היו הרבה יותר טובים. זה שילוב של מזל, יכולת וגיבוש קבוצה, אבל בשורה תחתונה אנחנו לא באירופה". מאי 2014, הפועל תל אביב על שלל בעיותיה הכלכליות והמקצועיות רחוקה משחק אחד מהכרטיס למוקדמות הליגה האירופית.
אירופה היא עקב אכילס של הפועל תל אביב. מאז עונת 2006/7 האדומים לא החמיצו קמפיין אירופי. חמש פעמים שיחקה הקבוצה בשלב הבתים של גביע אופ"א/הליגה האירופית ופעם אחת בשלב הבתים של ליגת האלופות. יותר מכל קבוצה ישראלית אחרת. למעשה, הנתון הזה יכול ללמד על האובססיה של המועדון להעפלה למפעלים האירופיים. בניגוד למכבי חיפה או מכבי תל אביב, אצל האדומים אירופה היא מטרה מוצהרת גם בעונה בינונית. כשמריחים שם סיכוי קטן לתפוס כרטיס, האווירה במועדון משתנה. אם וכאשר הפועל תל אביב תסיים העונה רביעית עוד יהיה מי שידבר שם על הצלחה. אתם מדמיינים את זה קורה במכבי חיפה? לא, וזו בדיוק הסיבה שבפלייאוף העליון האדומים הרימו את המשחק שלהם בעוד הירוקים לא הצליחו למצוא מינימום מוטיבציה אפילו כדי להרשים את הבוס החדש מסרביה.
אובססיה היא עניין בעייתי ואנשים אובססיביים נוטים מעצם טבעם לפעול בצורה לא רציונאלית. כשאוהד הפועל תל אביב, נקרא לו חיים לצורך הדוגמה, חושב על אירופה הוא נזכר במסע המופלא ב-2002, בניצחון על סן ז'רמן ב-2006, בהצגות מול סלטיק, ראפיד וינה והמבורג ב-2009 ובמספרת של ערן זהבי בליון כעבור שנה. מבחינת חיים ודומיו, הפועל תל אביב לא יכולה להרשות לעצמה להתייצב למפעל "רק בשביל החוויה או ההשתתפות". אירופה היא חזות הכול. יוקרה, כבוד וכסף ושלב הבתים הוא לא רק מטרה, אלא מעיין הישועה. בשנתיים האחרונות שפכו במועדון סכומי עתק למען הפנטזיה והמועדון נכנס לבור כלכלי. המציאות היא ששלב הבתים של הליגה האירופית שווה הכנסות של 10-15 מיליון שקל, אבל גם כדי להגיע לשם צריך כסף. מבינים את המלכוד?
בשבועות האחרונים האדומים התייצבו מקצועית, התבססו במקום הרביעי תוך הצגת יכולת טובה והשבוע קיבלו את התוצאה לה היו זקוקים בגמר הגביע. אלא שהעתיד לא ממש ברור. רן בן שמעון מתלבט האם להמשיך בשכר מקוצץ וכבר עכשיו ברור שהתקציב יקטן, הכוכבים יימכרו ורוב הזרים יעזבו. ללא מחליפים ראויים, האדומים יתקשו מאוד להצליח באירופה למרות הניקוד הגבוה שיסדר להם להיות מדורגים כל הדרך עד שלב הבתים (אבל לא ימנע בהכרח הגרלות קשות, ע"ע פאנדורי). ישאל השואל: מדוע מועדון ששרוי בחוסר בהירות כלכלי ומקצועי צריך הרפתקה קיצית מוקדמת? הדחה בשלב מוקדם גוררת נזק שמתמשך לפתיחת העונה (ע"ע פאנדורי) ובכלל בהנהלה יש מי שטוען שגם במקרה של העפלה לשלב הבתים, הכסף לא יכסה את הגירעון. אבל עזבו, למה להתעסק במציאות כשאפשר לפנטז. ובינינו, מי יודע מה הולך עכשיו בראש של רמון ועידו חג'ג'?
התחזית לשבת: אולי אחרי ההודעה הרשמית על מינויו של אלישע לוי לעונה הבאה, הפועל באר שבע תיזכר שיש לה עוד מטרה לעונה הנוכחית המקום השני.
שימו לב: באר שבע לא ניצחה מאז המחזור הראשון בפלייאוף העליון, הפועל תל אביב לא הפסידה מאז ההשתוללות של ערן זהבי בדרבי במחזור ה-26.
4: מציאות
מחזור הסיום של העונה שעברה איים לשבור את כל שיאי הדרמה בתחתית. שש קבוצות. שלושה משחקים ישירים ביניהן. כרטיס אחד ללאומית. בדקה ה-32, כשבאר שבע הובילה בנתניה 0:2, התוצאות במשחקים האחרים הפכו מיותרות והדרמה נעלמה. זו רק דוגמה מייצגת. ב-19 השנים האחרונות רק פעמיים הצליחה קבוצה שהייתה מתחת לקו האדום ערב המחזור האחרון לשרוד בליגה. בשאר הפעמים? היו דרמות, היו מחזורים שהבטיחו דרמה ולא קיימו, אבל לא היו מהפכים שנכנסו להיסטוריה או סיפורי הישרדות שיעברו מדור לדור כמו זה של הפועל בית שאן ב-95'. ערב המחזור האחרון לשנת 2014, בני יהודה מקדימה את מכבי פתח תקוה והפועל ניר רמת השרון בזכות הפרש שערים עדיף ולשלושתן 30 נקודות. האם ההיסטוריה תחזור על עצמה?
הנה כמה דוגמאות למה שקורה במחזור האחרון: ב-2012 מכבי פתח תקוה הייתה מתחת לו האדום ערב המחזור האחרון וירדה, ב-2011 הפועל אשקלון והפועל פתח תקוה נפגשו לקרב ראש בראש והאורחים שהיו מעל הקו האדום ניצחו ושרדו. ב-2008 (בני יהודה וכפר סבא), 2005 (סכנין והפועל חיפה) וב-1998 (בני יהודה ובאר שבע) כל המעורבות במאבק ניצחו והטבלה לא עברה מהפך. ב-2006 (כפר סבא ונצרת עילית), ב-1999 (הרצליה וצפרירים) וב-1996 (בית שאן וראשון לציון) כל המעורבות הפסידו ושוב לא היה מהפך. מתי זה כן קרה? ב-2009 הכח עמידר רמת גן של דודו דהאן (0:1 על הפועל פתח תקוה משער של איתן טיבי) עקפה את עירוני קרית שמונה (2:1 מול מכבי פתח תקוה) לפני שירדה בעצמה במבחנים. המקרה היותר זכור היה ב-2000. בני יהודה, כפר סבא, חזי שירזי, אלון מזרחי, דקה 88. עשו על זה סרט. אגב, שמתם לב שהזהובים הם אשפי המחזור האחרון?
קרב התחתית העונה היה הפכפך ועיקש עם קבוצות לא טובות שצברו אחוזי הצלחה עלובים וגם המחזור האחרון לא מייצר מספיק באזז. השבוע נשמעו הדיבורים הרגילים על ספורטיביות, העיניים הופנו ויופנו לעבר אשדוד (שבסיטואציה זהה הפסידה לסכנין במחזור האחרון של 2005 והשאירה אותה בליגה), אבל גם הם היו חלשים. ההבדלים בהפרש השערים גדולים: בני יהודה עם 13-, מכבי פתח תקוה עם 19- ורמת השרון עם 31-. המשמעות ברורה: הזהובים תלויים בעצמם במשחק בית מול הקבוצה הכי פאתטית בישראל. מכבי פתח תקוה צריכה מעידה של בני יהודה ורמת השרון זקוקה לשתי מעידות. איך נאמר בעדינות? לא רק ההיסטוריה והסטטיסטיקה נגד שתיהן.
ואולי בכלל השיח הציבורי היה צריך ללכת למקום אחר. רק שש פעמים בהיסטוריה ירדה בישראל קבוצה בגלל הפרש שערים. האם זה ספורטיבי וצודק? כשהפועל תל אביב זכתה בדאבל הרוחות סערו ולא רק בגלל הקיזוז. 10 ימים אחרי שזהבי הרעיד את טדי, קיבלו בהתאחדות תיקון תקנון - כדי למנוע אפשרות שהאליפות תוכרע על הפרש שערים נקבע שבמקרה של שוויון נקודות בין השתיים הראשונות יתקיים משחק אליפות בין הטוענות לכתר. כלומר, מבחינת ההתאחדות אלופה בהפרש שערים זה לא תקין, אבל יורדת? זה בסדר. בואו נבחן כמה חלופות. בהנחה והשלוש תסיימנה עם אותו מספר נקודות, טבלה פנימית הייתה משאירה דווקא את רמת השרון. גם אם מספר ניצחונות היה הקריטריון המכריע, הקבוצה של חיים שאבו הייתה שורדת. אפשר גם לקיים משחק קובע נגד הירידה במגרש נייטרלי. כל החלופות הללו יותר ספורטיביות מהסיטואציה הנוכחית, אבל בכדורגל הישראלי, תיקונים עושים רק אחרי שהעוול כבר נגרם. בעצם, ירידה אפשרית של מכבי פתח תקוה היא עילה לא רעה לשינוי תקנון, לא?
התחזית לשבת: בני יהודה לא תרד. רמת השרון לא תחזור.
שימו לב: לפני שנתיים, אבי לוזון פצח בנאום המנגלים לאחר הירידה, הבטיח וקיים שהקבוצה תחזור אחרי שנה. מה יקרה הפעם?
2: אשליות
המפגש בין הפועל רעננה לבית"ר ירושלים היה יכול להתחרות על תואר: "המשחק הכי פחות מעניין ביבשת בסוף בשבוע" לולא פרט פיקנטי פשוט. מנחם קורצקי פוגש את הקבוצה אותה, ככל הנראה, יאמן בעונה הבאה. דגש על ככל הנראה. קורצקי כבר הצהיר שהוא המאמן והכול כבר כמעט סגור. השכר כמעט סגור. התנאים כמעט סגורים והודעה רשמית אולי תצא בשבוע הבא. אם אחד הצדדים במשא ומתן לא היה אלי טביב אפשר היה להתייחס למינוי קורצקי כעובדה מוגמרת, אבל אצל טביב שום דבר לא מפתיע. גם לא העובדה שהבעיות צצות בשלב כל כך מוקדם. קורצקי רוצה לעבוד עם הצוות שלו מרעננה, טביב לא רוצה לשלם פיצויי פיטורים לצוות הנוכחי והקהל רוצה אנשים עם זיקה בית"רית. כולם כמעט צודקים.
קורצקי צודק כי אנשי צוות הם אנשי סודו של המאמן וזכותו לבחור אנשים שהוא סומך עליהם ונהנה משיתוף הפעולה איתם. כפיית אנשי צוות על מאמן לא שונה משידוך עיוור בין בני זוג. זה לא תמיד יכול לעבוד. אבל גם הקהל וטביב צודקים. נשים רגע את השיקולים הכלכליים בצד, כולם מבינים שבית"ר אינה רעננה. קורצקי הוא איש מקצוע איכותי ושקט, אבל גם כשחקן לא חווה כזה סוג של לחץ. לפיכך, אנשי צוות שמכירים את המועדון מבפנים יכולים על הנייר רק להקל עליו את ההתאקלמות. כולם כמעט צודקים כי יש דוגמאות לכאן ולכאן. דייויד מויס למשל התעקש לא לעבוד עם הצוות של אלכס פרגוסון והתוצאות ידועות. מצד שני, הצוות המקומי לא ממש עזר במקרה של אלי כהן. איך שלא מסתכלים על זה, טביב לוקח הימור ובכלל צריך להצדיע לו. מי עוד יכול לייצר עניין בקבוצה שגמרה את העונה לפני חודשיים?
