אב, טיפוס: סיפורם של מייקל סטוקטון וקובי קארל

הסיפור הזה מתחיל לפני בדיוק 30 שנה, ונמשך עד עצם היום הזה. סיפור על שתי משפחות שהגורל הפגיש ביניהן על פני שלושה עשורים, בין שתי יבשות, ובארבע קבוצות. על משפחות שבעבר נתקלו זו בזו בפסגות הגדולות ביותר בכדורסל, וכיום עושות זאת בפינות חבויות, הרחק מההמולה. על שתי אגדות NBA שפיתחו יריבות ספורטיבית, ודור המשך שמוצא את עצמו פתאום משלב כוחות.

זה התחיל ב-1984. ג'ורג' קארל, אז עוד מאמן צעיר ומבטיח בתחילת דרכו ב-NBA, מתכונן יחד עם קליבלנד קבוצתו לדראפט שעתיד להיות הגדול בהיסטוריה. ג'ון סטוקטון, אז עוד רכז די אלמוני ולא מוערך, מפנטז שייבחר בסיבוב הראשון. ורק כדי להשלים את התמונה, הנה שני הגיבורים הנוספים שלנו: קובי קארל, הבן של, שאז אפילו לא מלאה לו שנה; ומייקל סטוקטון, גם הוא בן של, שאז...ובכן, אפילו לא היה בתכנון.

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין שני האבות שבסיפור שלנו. קארל, התברר לימים, היה מהראשונים ששם עין על הרכז האגדי, עוד בימים בהם מעטים האמינו בו. בסופו של דבר, בליל הדראפט קארל נפל בפח, דילג על סטוקטון, קיבל במקומו את מלווין טורפין שהיה באסט עצום, ומאז הדיר שינה מעיניו בלילות. גם כשקארל בנה שנים לאחר מכן בסיאטל קבוצה לתפארת מדינת וושינגטון, עם שון קמפ וגארי פייטון ככוכבים ראשיים, "סטוק" ויוטה היו שם פעם אחר פעם כדי לגנוז לו את החלומות. ב-1992, ביום הולדתו ה-41 של קארל, סטוקטון ויוטה הדיחו את סיאטל מהפלייאוף. אף שקארל השיג נקמה מתוקה על הג'אז בפלייאוף הבא, תמיד היה מי שעמד בדרכו. בסופו של דבר, קריירות ה-NBA המפוארות של כל אחד מהם אופיינו באלמנטים טרגיים.

סטוקטון האבא – מגדולי השחקנים בתולדות ה-NBA - נולד בדור הלא נכון, ונאלץ להעביר קריירה שלמה כשהוא רואה את הגב של הגדול מכולם, מייקל ג'ורדן. קארל האבא – שמחזיק כמאמן באחד מהמאזנים המרשימים בהיסטוריה של הליגה – גם כן לא זכה מעולם באליפות, ואפילו לא קיבל לידיו אף פעם קבוצה גדולה באמת.

במידה מסוימת, הם חלקו גורל משותף. והנה, שנים רבות אחרי, הילדים גדלו ומשתפים פעולה אי שם בעיירה קטנה במרכז גרמניה. השילוב הזה, אגב, עובד לא רע בכלל. מי היה מאמין?

קחו את תחילת הקריירה החלשה של ג'ון סטוקטון, קחו את נתוני הפתיחה הפיסיים שתמיד היו מגרעה, תורידו את הכישרון, ראיית המשחק והקליעה – ותקבלו את בנו, מייקל סטוקטון. יש הטוענים שמייקל, הבן השני למשפחת סטוקטון, נקרא כך בהשראת מייקל ג'ורדן. הוא נולד במאי 1989, שעה שהוד אווירותו כבר החל לשלוט ביד רמה בליגה הטובה בעולם. אך כבר מגיל צעיר סטוקטון-הבן לא גילה סימנים של כישרון מיוחד. למה כבר ניתן לצפות מילד ששמו המלא מורכב משנייים מהכדורסלנים הטובים בכל הזמנים?

תהיו בטוחים שאלמלא שם המשפחה הזהה, דבר לא היה מצליח להסגיר את העובדה שמדובר באב ובנו. אפילו ששניהם משחקים בעמדת הרכז. ג'ון סטוקטון היה ימני, ובנו שמאלי; ג'ון סטוקטון החזיק ביד קטלנית מבחוץ, בסגנון זריקה מהיפים ואלגנטיים שנראו, ואילו בנו מבייש את הפירמה עם שחרור משונה ואחוזי קליעה נמוכים; ג'ון סטוקטון היה כמובן מאסטר פיק אנד רול, ואילו עבור בנו בקושי הריצו תרגילים;

משפחת סטוקטון אף פעם לא בורכה בנתונים אתלטיים מי-יודע-כמה, ובמקרה של סטוקטון-הבן, הכישרון הטבעי לא היה שם כדי לחפות על החוסרים. אפילו מכללת גונזאגה, שצירפה לשורותיה סטוקטונים מכל הדורות (סבו של ג'ון, יוסטון סטוקטון, היה שחקן פוטבול מצטיין במכללה בשנות ה-20 במילניום הקודם, י.א), לא הסיטה מבט לעברו וסירבה בנימוס לגייסו בעקבות כישוריו הירודים בכדורסל. בצר לו, נענה מייקל להצעה הטובה ביותר והחליט להצטרף למכללת ווסטמינסטר, שאפילו לא מתמודדת בליגת המכללות הבכירה.

אפשר רק לנחש שאחרי שסיים ארבע עונות במכללה העלומה, ב-NBA לא חיכו לו בזרועות פתוחות. אף ששם משפחתו סייע לו לטוות קשרים עם כמה קבוצות מהליגה הטובה בעולם, אף אחת מהן לא שקלה ברצינות להחתימו על חוזה, אף שיכול היה להיות גימיק מוצלח, וודאי לקבוצה כמו יוטה. כמעט כל הסובבים אותו ניסו לשכנעו לזנוח את קריירת הכדורסל המדשדשת, ולבצע פניית פרסה בצומת הגדול של חייו – השלב שבו בוחרים בין קריירה מקצוענית לבין פרישה לטובת עניין אחר.

דווקא האבא, אחד שלמד דבר או שניים במהלך הקריירה, ייעץ לו להמשיך לשחק, יהיה מה שיהיה. אפילו שההצעה היחידה שבנו קיבל הייתה מקרלסרואה, קבוצה קיקיונית בליגה השנייה בגרמניה, סטוקטון עמד על שלו. כך נוצר מצב סוריאליסטי: ג'ון סטוקטון הגדול – דמות נערצת בקרב מאות אלפי אנשים, אייקון ומותג שנשמר גם עשרות שנים אחרי הפרישה – כיתת רגליו אחת לזמן מה במגרשים המיושנים והמיותמים של הליגה השנייה בגרמניה. למזלו, לא היו שם כלי תקשורת שיתארו את הרגעים המוזרים הללו. הוא עקב אחרי בנו, המשיך לייעץ, לקח אותו לשעות על גבי שעות של אימונים אישיים וכמעט השאיר אותו בכוח בענף. כפי שמייקל העיד, "אבא הציל לי את הקריירה. הטיפים והדחיפה שלו, משחקי האחד על אחד, שבהם הוא בועט לי בתחת עד היום – כל אלה הפכו אותי לשחקן כדורסל מקצועני".

אז מייקל עבד ועבד. וחלפו ימים, וחלפו לילות, והוא עדיין עבד. כשאבא היה בסביבה, עבד יחד איתו וכשלא, עבד בעזרת הרוח שלו, בעזרת מה שהצליח להחדיר בו. עד שבסופו של דבר, אחרי שנתיים בקרלסרואה בליגה השנייה, הפך הילד לשחקן. בזכות קפיצת המדרגה המקצועית שעשה, מייקל סטוקטון קיבל את מה שנראה היה בנקודת זמן מסוימת כמו חלום: הצעות מהליגה הראשונה בגרמניה. עבורו, היה זה שדרוג עצום. וכך סטוקטון הבן מצא את עצמו בלודוויגסבורג.

אחד מזכרונות הילדות הראשונים של קובי קארל התרחש כשאפילו עוד לא היה בן 14. היריבות בין סיאטל ליוטה החלה להירקם כמה שנים קודם לכן, אך הגיעה לשיא, למפץ גדול, בסדרת גמר המערב ב-1996. אחרי שהסופרסוניקס עם אבא מאחורי הקווים עלו ליתרון 1:3 בסדרה, המורמונים עשו את הבלתי ייאמן, גנבו משחק חוץ והשוו ל-3:3 את הסדרה. מכאן, רשות הדיבור לילד.

"אני זוכר מעט מאוד מאותו ערב של משחק 7 – בכל זאת הייתי ילד קטן – אבל את הטירוף ביציעים אי אפשר לשכוח. זה זיכרון ויזואלי שנחרת במוחי לנצח. הובלנו רוב המשחק, אבל קארל מלון ובעיקר ג'ון סטוקטון נעצו שוב ושוב פגיונות בלב של האוהדים, ולא נתנו לסיאטל ולאבא לברוח. לא הבנתי אז יותר מדי, אבל אני חושב שהיה אפשר להפנים שמדובר בסדרה גדולה, גדולה מאוד". סיאטל סיימה את אותו משחק עם ניצחון בשיניים, והעפילה לגמר ה-NBA, שם חיכו לה שיקגו, סקוטי פיפן ומייקל ג'ורדן אחד יותר מדי. זה היה רגע השיא בקריירה של אבא ג'ורג'.

לגמר ה-NBA הוא לא חזר, אך לפחות באותה סדרה בנו ינק את האהבה לכדורסל. מאותו רגע, קובי קארל נדבק בחיידק והחל ללכת בדרכו של אביו. בניגוד לאחרים, הוא גם גילה כישרון ולא נשא על גבו את ההשוואות לאביו, שאמנם היה גם שחקן NBA, אך התבלט הרבה יותר כמאמן. קארל הבן ניחן ביסודות טובים והבנת משחק גבוהה, כיאה לבנו של מאמן NBA מצליח. למרות זאת, הוא ואביו עברו תלאות רבות בדרך. ב-2005 אובחן ג'ורג', שאימן אז את דנבר, כחולה בסרטן הערמונית. קארל, ששיחק בזמנו במכללת בויז סטייט האלמונית, עצר הכל וטיפל באביו עד שהחלים וחזר לאמן.

הוא לא ידע שכעבור שנה גורלו יהיה כשל אביו, וגם הוא, למרות גילו הצעיר, יחלה בסרטן. אצל קובי אובחן סרטן פליפרי של בלוטת התריס, שנחשב לקל יותר לטיפול, אך לא מנע את היפוך התפקידים: ג'ורג', הפעם בתפקיד המטפל, נטש את דנבר לכמה משחקים כדי לטפל בבנו, שנאלץ לעבור שני ניתוחים. אחד מהם היה על מנת להסיר את הגידול מגופו של הבן, אך הפרוצדורה הסתבכה והתארכה בהרבה מהצפוי. ג'ורג' המתין במתח מחוץ לחדר הניתוח.

"כל הסיוטים הכי גדולים שאפשר לדמיין עברו לי בראש, חששתי מהנורא מכל. עכשיו כשזה נגמר, אנ מתפלל שכל זה נמצא מאחורינו", אמר לאחר שבנו יצא מכלל סכנה והגידול הוסר מגופו לחלוטין. כפי שיתברר בהמשך, הסרטן ממש לא נותר מאחוריהם, אך באפריל 2008 השניים סגרו מעגל מרגש. קובי, שקיבל חוזה מהלייקרס, פגש בסיבוב הראשון בפלייאוף את אביו, שאימן אז את דנבר, והיו האב והבן הראשונים שמתמודדים זה מול זה בפוסט-סיזן. זה הסתיים ללא דקות משחק של הבן, אך עם חיבוק אמיץ.

מאז, כל אחד מהם עבר כברת דרוך ארוכה. ג'ורג' הספיק לחלות שוב בסרטן, הפעם בצוואר, אך שוב חזר כמו גדול ועשה את כל הדרך עד לזכייה בתואר מאמן העונה ב-NBA ב-2013, לראשונה בקריירה. זה לא מנע מהנאגטס לפטר אותו בסיום העונה, למרות כל הביקורות שנשמעו על המהלך המפוקפק. קובי ניסה שוב ושוב את מזלו בארצות הברית, אך בסופו של דבר חזר לאירופה. הוא העביר חודשים ארוכים בליגת הפיתוח, במטרה למשוך את תשומת ליבן של קבוצות ה-NBA, וב-2010 אפילו קיבל חוזה ל-10 ימים מגולדן סטייט, אך לא תקע יתר בליגה. הוא נדד בין איטליה (מילאנו, מונטגרנרו, רג'יו אמיליה) וספרד (בדאלונה, גרנאדה) עד שהגיע העונה לראשונה לגרמניה, ללודוויגסבורג. עכשיו הוא מקווה שסוף סוף מצא בית.

עכשיו הם גרים בשכנות, מנהלים חברות צמודה וחולקים יחד קו אחורי. ביום שבת הקרוב יעלו יחד למשחק הראשון בפלייאוף, מול באיירן מינכן החזקה, שסיימה את העונה הסדירה במקום הראשון. עצם ההגעה שלהם לפה היא סוג של נס: לודוויגסבורג מחזיקה באחד התקציבים הנמוכים בליגה הגרמנית, ומשחקת העונה בליגה הבכירה בחסד ולא בזכות. הקבוצה הצנועה ירדה ליגה אשתקד, ונמצאת כאן רק בזכות ווילד קארד שהוענק לה מטעם הבונדסליגה, שראתה בה נכס חשוב.

סטוקטון לקח את ההזדמנות בשתי ידיים. את הופעת הכורה במדי לודוויגסבורג, שהייתה גם משחקו הראשון בבונדסליגה, הוא סיים עם 20 נקודות ו-8 אסיסטים. במשחקים הבאים הוא המשיך להצטיין, ומיד מונה לקפטן הקבוצה, למרות גילו הצעיר יחסית. הוא פיתח שיתוף פעולה מוצלח עם הפאוור פורוורד הפיני שון האף, עד שבגרמניה מתלוצצים שמדובר בצמד-חמד סטייל סטוקטון ומאלון. ממוצעיו (11.6 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים) ירדו בהדרגה בהמשך העונה, אך את תשומת ליבן של הקבוצות הגדולות בגרמניה הוא כבר תפס. שמועות גורסות כי באמברג, שמהווה כבר כמה שנים קרש קפיצה לקבוצות גדולות ביורוליג, כבר מגששת בכיוונו.

קארל בן ה-30 הוא המבוגר האחראי. הוא הצטרף לקבוצה באמצע העונה, אחרי עוד אפיזודה קצרה ומאכזבת באיטליה, והשתלב באופן מיידי עם סטוקטון ויתר חבריו. הוא נחשב לשחקן בעל הרקורד המרשים ביותר בקבוצה, ומכסה יחד עם סטוקטון את שתי עמדות הגארד בהצלחה מרובה (ממוצעים העונה – 12.7 נקודות, 5 ריבאונדים, 4 אסיסטים). הוא כבר מצהיר כי "זה מרגיש כמו המקום הכי כיף שהייתי בו בקריירה", ומבטיח שימשיך לשמש כחונך לסטוקטון הצעיר "גם בעתיד".

שניהם עדיין לא זונחים את החלום להשיג דריסת רגל ב-NBA. סטוקטון שיחק בשנתיים האחרונות בליגת הקיץ, במדי יוטה כמובן, והודיע שיעשה ככל שביכולתו על מנת להשיג חוזה גם בקיץ הקרוב. קארל אמנם כבר למוד אכזבות מהנסיונות הקודמים להשתקע בליגה הטובה בעולם, אולם מודה שהחלום לשחזר את המפגש עם אביו בפלייאוף עדיין חי ונושם.

לעולם ייחסו מייקל סטוקטון וקובי קארל בצל אבותיהם. אבל את מה שג'ון וג'ורג' התחילו בשנות ה-90 כיריבים, הם מסיימים כיום כבני ברית. קוראים לזה קארמה.