הסיבוב הראשון מגיע לשיא עם יומיים של שישה משחקי 6 ואחריהם יומיים של משחקי 7. כל משחק קריטי עכשיו, והלילה הזה התחיל עם תחושה של רעידת אדמה בפתח. בתפריט: שלושה מאמנים שזה עשוי להיות המשחק האחרון שלהם בקבוצה הנוכחית, שתי קונטנדריות שצריכות לנצח בחוץ כדי להישאר בחיים ואחד MVP שמאוד לא רוצה לקבל את הפרס כשהוא כבר בנופש. בסופו של דבר, בדיוק כפי שראוי לסיבוב הראשון הזה, התברר שאף אחד לא רוצה ללכת הביתה.
היסטריה: הת'אנדר, הווריורס ואינדיאנה כפו משחק 7
אטלנטה אינדיאנה
גם במה שעשוי היה להיות היום האחרון שלו בעבודה, גם לאחר רצף משחקים בהם כל דבר טוב שקרה לאינדיאנה קרה כאשר רוי היברט היה על הספסל, פרנק ווגל העלה אותו בחמישייה. הוא הוציא אותו בפיגור 10, פור שהוא נתן לאטלנטה במשחק של ווין אור גו הום. חשוב להבהיר שוב - היברט לא מתפקד תקופה ארוכה, אבל זו קודם כל בעיית מאץ'-אפ מבחינתו. בסיבוב הבא, אם יהיה לפייסרס אחד כזה, וושינגטון עם הגבוהים הסטנדרטיים שלה תהיה הרבה יותר נוחה עבור הסנטר הכבד. שם נוכל לברר באמת אם היברט הוא ברגע זה שחקן שלא מסוגל לתרום לקבוצת פלייאוף, בינתיים הנקודה החשובה היא העקשנות המטרידה של ווגל שמורידה מהמניות שלו כל משחק שעובר.
במקום היברט נכנס כריס קופלנד להרכב נמוך עם קליעה משופרת מבחוץ. אטלנטה סגרה טוב את קופלנד, הוא גם עשה כמה טעויות בשני הצדדים, אבל הנוכחות שלו הפכה את הצבע של אטלנטה לאזור שהרבה יותר קל להגיע אליו. אינדיאנה ניצלה את זה, אבל לא בשיטתיות. בכלל, בתוך הכאוס של הפייסרס כרגע, כשהעקשנות של ווגל והבעיות המנטאליות של כמה מהשחקנים מושכות את תשומת הלב, נדמה שאין למוליכת המזרח פנאי לבצע התאמות במהלך סדרה. ההתקפה של אינדיאנה בסגל הנוכחי לעולם לא תהיה איכותית, אבל בפלייאוף שעבר ווגל מצא בכל סדרה את הדרך לקלוע ביעילות יחסית, את היתרון המקומי מול יריבה ספציפית. הפעם הוא ממשיך להתבסס על פעולות קשות של פול ג'ורג' ודיוויד ווסט (הצמד שמחזיק את אינדיאנה בסדרה), וכאשר הוא מנסה דברים אחרים זה נראה כמו אלתור.
למשל - בסגנון הקבוע של ווגל עם שני שחקני פנים שחופרים בצבע, אין לשחקני החוץ אפשרות לנצל את יתרון הגובה שלהם ולהוריד את השומר לפוסט, כי הצבע כבר תפוס. אבל עם קופלנד, מתבקש לנצל את יתרון הגובה של מי שג'ף טיג שומר עליו או לבחון את הגנת הפוסט של קייל קורבר. גם כשהם ניסו, ניכר היה ששחקני החוץ של אינדיאנה פשוט לא מתורגלים בכך.
בצד השני, אטלנטה הופכת יותר ויותר לקבוצה שכל מה שיש לה זה שלשות. טיג, פול מילסאפ ולו וויליאמס הם היחידים שמסוגלים לשים כדור על הרצפה, וכשהם מגיעים לצבע של אינדיאנה הם מדי פעם משיגים משהו אבל רוב הזמן נתקלים בקיר של ההגנה שהיא עדיין הטובה בליגה. השחקנים של מייק בודנהולצר זורקים 31 פעמים מחוץ לקשת בסדרה הזאת, הרבה יותר מכל קבוצה בעונה הרגילה או בפלייאוף. חלק גדול מהזריקות האלה לא טובות, זריקות של קלע בינוני שיש מולו שחקן. הם קולעים כ-11 שלשות באחוזים לא רעים, אבל תלויים לחלוטין ביום קליעה.
זאת לא שיטה מוצלחת באופן קבוע, אבל את המשחק הבודד שנותר בסדרה זה הופך למעניין יותר. מול יום קליעה טוב של ההוקס, כפי שהיה במשחק החמישי, יש לאינדיאנה מעט מאוד מה לעשות. אמנם אין להם הרבה ימים כאלה (מייק סקוט קלע 5 מ-6 משלוש במשחק הזה, בשאר הסדרה הוא עומד על 2 מ-15), אבל המדורגת שמינית תגיע למשחק השביעי עם תחושה שזה לגמרי תלוי בה.
ממפיס OKC
גם סקוט ברוקס לא ידוע כמאמן גמיש במיוחד, זכורה לרעה ההתעקשות שלו לפתוח עם קנדריק פרקינס בגמר מול מיאמי לפני שנתיים למרות שזו לא הייתה סדרה בשבילו. לכן זו הייתה סוג של הפתעה שהוא העלה למשחק השישי מול ממפיס את קרון באטלר במקום ת'אבו ספולושה שלא שיחק דקה. החרב על הצוואר עשתה את שלה, כנראה. ספולושה הוא שומר נהדר ועשה עבודה טובה על מייק קונלי כששמר עליו, אבל גם ראסל ווסטברוק מסתדר עם קונלי והחשיבות של באטלר להתקפה הרבה יותר משמעותית. הנוכחות של באטלר הקשתה על ממפיס להביא עזרה ולצופף את הצבע כפי שהתרגלה בתחילת הרבעים הראשון והשלישי של משחקים, כאשר ספולושה ופרקינס משחקים ביחד.
השינוי בחמישייה יצר לדוראנט מעט יותר שטחים, אבל זה רחוק מלהסביר את פתיחת המשחק הנפלאה של KD. למשחק השישי דוראנט הגיע לאחר שלושה משחקים חלשים מאוד בסטנדרטים שלו. הקליעה מבחוץ נעלמה לו לגמרי, טוני אלן הנהדר נכנס לו לוורידים ולראש והוא לא הצליח לעשות מה שמצפים מה-MVP הנכנס לעשות כשהקבוצה שלו מסתבכת בסיבוב הראשון. את המשחק הרביעי רג'י ג'קסון הציל ל-OKC, בלי ההצגה ההיא לא היינו מדברים על המנהיגות של דוראנט הלילה אלא מנתחים את הכישלון שלו.
"מר חוסר אמינות", קראה כותרת ראשית בעיתון מקומי באוקלהומה סיטי והצליחה לעצבן את הקבוצה. מי יודע, אולי עורך בעיתון מקומי שחיפש רייטינג והלך צעד אחד רחוק מדי עם הכותרת הציל לת'אנדר את העונה. עם או בלי קשר, דוראנט התנפל על הדקות הראשונות של המשחק, מצא נתיבים להגיע לצבע וקלע 18 נקודות ב-14 הדקות הראשונות. כל ממפיס קלעה בדקות האלה 19 נקודות, ו-OKC פתחה פער דו ספרתי מוקדם שהגריזליס לא הצליחו לחזור ממנו. במשחק הדחה בחוץ, הפתיחה החזקה של דוראנט הייתה קריטית במיוחד. היא נתנה ביטחון לשאר השחקנים שנראו נינוחים וחדים. בסוף הרבע השני דוראנט הכניס את כולם לטירוף הגנתי עם כמה פעולות טובות, כולל בהגנה על מארק גאסול, והת'אנדר ברחו עוד קצת בזכות משחק ריצה.
השלשות המשיכו לא להיכנס ל-KD (1 מ-21 מחוץ לקשת בשלושת המשחקים בממפיס!), אבל זה רק הופך את המשחק הזה למרשים יותר. אוקלהומה סיטי גילתה בשני ניצחונות החוץ שני דברים מאוד חשובים הראשון, שהספסל יכול להציל אותם ביום רע של דוראנט וראסל ווסטברוק, והשני הוא שדוראנט יכול להשתלט על משחק מול קבוצת הגנה איכותית גם בלי קליעה מבחוץ. אם הם יעברו את ממפיס, אלה דברים שייתנו להם ביטחון בסיבובים הבאים.
ממפיס לא מתכוונת לוותר, אבל הפציעה של מייק קונלי מטרידה. בלעדיו אין יותר מדי סיכוי לחבורה העקשנית של דייב ייגר. המאמן עצמו כנראה מתחרט עכשיו על כך שהמשיך להעלות את טוני אלן מהספסל. הלילה, עד שאלן נכנס, דוראנט כבר קלע כמות דו ספרתית של נקודות ועזר ל-OKC לפתוח פער. לטיישון פרינס בגילו הרבה יותר קשה לשמור על KD, מה גם שהיכולת של ג'יימס ג'ונסון הלילה מעלה את השאלה למה טיישון בכלל מקבל 16 דקות למשחק שהיו יכולות ללכת לג'ונסון הדינאמי. זו לא תהיה הפתעה גדולה אם במשחק 7 גם ייגר ישנה חמישייה, אבל זה כנראה יהיה מאוחר מדי.
גולדן סטייט קליפרס
מעמדו של מארק ג'קסון בגולדן סטייט נמצא בסכנה. לעומת ווגל וברוקס, קשה יותר להבין למה. זה כנראה קשור גם לבעיות שהיו לו עם עוזרי מאמנים במהלך העונה, אבל בכל הקשור לניהול הסדרה מול הקליפרס הוא מעביר שיעור לכל המאמנים השמרניים והעקשניים שסביבו. הווריורס נאלצים להסתדר בסדרה הזאת ללא אנדרו בוגוט שחשוב להם כל כך, אבל ג'קסון ביצע שינויים שהובילו לכך שמהעז הזה יצא מתוק, אם לא לסדרה הזאת (לנצח משחק 7 בחוץ זו משימה קשה מאוד) אז לעתיד של הקבוצה.
השינוי הבולט לעין הוא הכנסתו של דריימונד גרין לחמישייה ומעבר לחמישייה נמוכה בה דיוויד לי הוא סנטר ואין לקבוצה עוגן הגנתי בצבע. מה שיכול להיות בעייתי מול יריבות אחרות התברר כהתאמה מושלמת לקליפרס בשני צדי המגרש. בהגנה, גרין שומר על בלייק גריפין ומאוד מקשה עליו במשחקים האחרונים. הווריורס מביאים מדי פעם גם דאבל טים שבלייק מתקשה לצאת ממנו, כך שמאז המשחק הרביעי הוא צרה הרבה פחות גדולה מבחינת גולדן סטייט. ההרכב הנמוך מאפשר גם חילופים אוטומטיים בפיק נ' רול של כריס פול, כך שגם הכוכב השני של הקליפרס מתקשה.
בהתקפה, ג'קסון דואג לנצל את ההרכב הנייד העמוס בקלעים, חודרים ומוסרים. אחרי יותר מדי הסתמכות על קרי בבידודים ופיק נ' רול בעונה הרגילה ובמשחקים הראשונים, פתאום גולדן סטייט שדרגה את משחק ההתקפה שלה עם כל מיני תרגילים מעניינים - אנדרה איגודלה מוביל כדור כשקרי וקליי תומפסון נעים סביב חסימות, פיק נ' רול בין איגודלה לקרי בצד, בידודים לשחקני כנף בפוסט מול שומרים נמוכים, תרגילים מורכבים שכוללים הטעיות שמבלבלות את ההגנה, חיפוש קבוע של המסירה נוספת לליי-אפ או שלשה פנויה שפעמים רבות מתאפשרת בזכות ריבוי התנועה והחסימות שכולם משתתפים בהן. מדי פעם קרי מנסה להציל את המולדת, אבל גם הוא מתחיל לסמוך על משחק ההתקפה הקבוצתי שמארגן לו יותר זריקות טובות מאשר במשחקים הראשונים.
במשחק הלילה הקליפרס התחילו ללמוד את התרגילים ולכפות יותר זריקות קשות, גולדן סטייט ניצחה בעיקר דרך טירוף הגנתי שהוביל לחטיפות ומתפרצות. ההגנה של הווריורס הייתה נהדרת הלילה והפכה את המשחק למבולגן במיוחד, כמו משחק מכללות עם רמת ביצוע הרבה יותר גבוהה (גם הגנתית, מה שהוביל לאחוזים הנמוכים). רמת הביצוע היא שהשאירה את הקליפרס במשחק הזה וניצחה עבורם את משחק 5, דוק ריברס קיבל תרומה נהדרת בשני המשחקים האלה ממאט בארנס, ג'מאל קרופורד ודארן קוליסון שקלעו לא מעט זריקות קשות והצילו לא מעט התקפות תקועות. הם יהיו חייבים לשמור על הרמה במשחק 7, כי גולדן סטייט משחקת טוב כבר שלושה משחקים ולא הולכת לפשל אם תהיה לה הזדמנות לקחת את הסדרה.
