אנחנו בסך הכול שישה ימים בתוך הפלייאוף, והוא כבר מסתמן כאחד המטורפים אי פעם. עד כה היו יותר ניצחונות חוץ מניצחונות בית, יותר ניצחונות של המדורגות 5-8 מאשר של המדורגות 1-4, כמעט כל משחק צמוד, שתי מוליכות הקונפרנסים נראו מאוד פגיעות והיחידה ששמרה על הבית בשני המשחקים הראשונים היא מיאמי, שגם היא גירדה שני ניצחונות על שארלוט עם אל ג'פרסון על רגל אחת. כל סדרה היא סיפור, הפעם נתמקד בסיפורים שקרו הלילה.
הת'אנדר והפייסרס שוב מעדו, ניצחון קשה לקליפרס
פרנק ווגל
הדיווחים בימים האחרונים הם שאם אינדיאנה תפסיד את הסדרה לאטלנטה המאמן שלה ילך הביתה. מול ההוקס הוא נלחם גם במשבר שעובר על הקבוצה שלו וגם במאץ'-אפ שצריך להגיב אליו. במשחק השני נדמה היה שהוא מצא את הנוסחה שגם העירה את הקבוצה. הוא קלט את אטלנטה - זאת קבוצה שמשתמשת בחמישה שחקני חוץ כדי להזיז את ההגנה היריבה וליצור זריקות פנויות, אבל כשמכריחים אותם לשחק אחד-על-אחד אחוזי ההצלחה צונחים. אז ווגל פיתח שיטה שנראית די מוזרה אבל מתאימה להגנה על הפיק נ' רול של ההוקס, מן חצי חילוף אוטומטי בו שחקן הפנים נשאר קרוב לסל ושחקן החוץ עושה תנועה פנימה ומיד יוצא אל הגבוה שנשאר על קו השלוש. במשחק השני זה בלבל את אטלנטה ועזר לפייסרס להיכנס לטירוף ההגנתי המוכר ולהשתלט על המשחק במחצית השנייה.
במשחק השלישי, בלי הביתיות והתמיכה מהקהל, התברר שרק פול ג'ורג' הפנים את השיטה ההגנתית החדשה. שאר שחקני החוץ מדי פעם שכחו את החילוף והמשיכו עם השחקן שלהם כפי שעשו כל העונה, מה שהשאיר את הגבוה לזריקה פנויה. למזלם, שחקני ההוקס החטיאו את רוב הזריקות האלה.
ההתקפה המשיכה להיות הבעיה המרכזית של הפייסרס, בצד הזה ווגל לא מצא פתרונות. לדחוף כדורים פנימה אינדיאנה לא מצליחה בסדרה הזאת, היברט עדיין לא בדיוק קיים, לכן ההתקפה תלויה לחלוטין בפול ג'ורג' שלא מסוגל לשחק כל יום כמו במשחק השני. הפעם דמאר קרול (איש המשחק ואחת התגליות השקטות של העונה) סגר אותו מצוין והאחרים לא היו מספיק עקביים. בלט לרעה ג'ורג' היל שיצר במו ידיו את הבריחה של אטלנטה ברבע השלישי.
בדקות האחרונות ווגל עבר לשחק עם דיוויד ווסט ולואיס סקולה ביחד, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בדיוק כמו עם השינוי בהגנה, ווגל משלם עכשיו את המחיר של חוסר הגמישות בעונה הרגילה. קשה ללמד שחקנים שיטה הגנתית חדשה אחרי שכמה שנים הם מכירים רק דבר אחד, קשה לצפות מווסט וסקולה לתפקד טוב ביחד לאחר שבקושי שיחקו ביחד כל העונה. למרות זאת, כדי לשמור על העבודה שלו ווגל ייאלץ להמשיך לשבור את הכלים שהוא יצר, כל דקה של היברט על הפרקט בסדרה הזאת מיותרת ומקרבת את סוף הדרך.
הספסל של ממפיס
גם אוקלהומה סיטי פתאום מסובכת מול יריבה עקשנית. המחצית הראשונה של המשחק הראשון נראתה כאילו סקוט ברוקס כתב את התסריט שלה, הכול הלך לפי התוכניות שלו, אבל מאז ממפיס עושה לו חיים קשים וניצחה שני משחקים בהארכה. הלילה למדנו שגם לקווין דוראנט יש ימים בהם כלום לא נכנס מחוץ לצבע. במשחקים הקודמים טוני אלן נדבק לו לגופייה וכפה עליו זריקות קשות, הפעם גם מבטים טובים התגלגלו על הטבעת ויצאו החוצה. בסופו של דבר, הסדרה הזאת תלויה קודם כל ביכולת של ה-MVP הנכנס להחליט שהוא לא נותן לזה לקרות שוב, ההתקפה של ממפיס לא מספיק עקבית כדי להתמודד לאורך זמן עם משחקי 35 נקודות שלו.
אבל הסיפור בינתיים הוא ההבדל בין הספסלים. על הנייר, ל-OKC יש הרבה יותר מה להציע שם - הכישרון של רג'י ג'קסון, הניסיון של דרק פישר וניק קוליסון, הקליעה המלוטשת של קרון באטלר שנראה נהדר מאז שהצטרף במהלך העונה. בפועל, הספסל הזה מספק 16 נקודות למשחק ב-21.4 אחוזים מהשדה, כאשר ג'קסון מאכזב במיוחד עם 5 נקודות למשחק ו-3 מ-19 מהשדה בשלושת המשחקים.
הספסל של ממפיס, לעומת זאת, הוא הספסל הטוב בפלייאוף עד כה. זה מתחיל בטוני אלן, שמעבר להגנה הנהדרת על דוראנט הוא גם שחקן עם יכולות התקפיות לא מוערכות מספיק. כאשר הוא נמנע מזריקות מבחוץ ונע עם או בלי הכדור לטבעת, כמעט תמיד קורה משהו טוב. הוא יודע לסיים נהדר בצבע וגם למסור לשחקן פנוי כשצריך. אלן קולע 12.3 נקודות למשחק בסדרה באחוזים מצוינים. ההפתעה הגדולה היא לא אחר מאשר בנו אודריך שהצטרף לקראת סוף העונה ומשחק רק בגלל ההשעיה של ניק קלאתס, בשני המשחקים האחרונים הוא קלע לא מעט סלים גדולים. מייק מילר קולע כמעט כל שלשה פנויה שנותנים לו וגם קוסטה קופוס תורם את חלקו.
זה לא קורה במקרה. דייב ייגר דאג להפוך את דקות המחליפים שלו לדקות התקפיות מוצלחות, בזכות ריבוי תרגילים שמביאים שחקנים לזריקות שהם אוהבים, תנועה ללא כדור ובטחון ששחקני המשנה מקבלים. כאשר OKC עברה להרכב נמוך בו קווין דוראנט שומר על הסנטר קופוס, ג'ורגר ארגן תרגיל שיאפשר לו לתפוס עמדה מול דוראנט מתחת לסל ולקלוע כמה סלים. בדקות האלה גם אלן כיכב, מאחר והצבע היה פנוי לחדירות שלו.
ממפיס כמעט איבדה את המשחק השלישי בגלל שברגע בו חזרו שחקני החמישייה ההתקפה חזרה להיות שבלונית ולא יעילה. שוב ושוב הם ניסו להפעיל את זאק רנדולף בפוסט, למרות שקנדריק פרקינס ממשיך לסגור אותו מצוין. כמעט כל התקפה הגיעה לסוף שעון והגריזליס איבדו יתרון של 17 ונמנעו מהפסד בעיקר בזכות פעולות הגנתיות של טוני אלן (למרות שני פאולים שטותיים). בכל מקרה, כדאי להמשיך ולעקוב אחרי תפוקת הספסלים. יכול להיות ש-OKC תסתדר גם בלי תרומה משמעותית מהספסל בסדרה הזאת, אבל בהמשך זה לא יספיק.
הגנת השלשות של הקליפרס
למרות שאין לדוק ריברס אף שומר גדול באמת בין שחקני החוץ, הגנת השלשות של הקליפרס הייתה הטובה בליגה בעונה הרגילה. היריבות של הקליפרס קלעו ב-33.2 אחוזים מחוץ לקשת, האחוז הנמוך בליגה. המחיר הוא שהצבע יחסית חשוף, למרות שדיאנדרה ג'ורדן דואג לשנות כמה זריקות כל משחק. הקרב מול מיידי השלשות מגולדן סטייט הוא דוגמא מצוינת ליתרונות ולחסרונות של ההגנה של ריברס.
בשלב מסוים במשחק השלישי, הווריורס עמדו על 2 מ-22 משלוש. אמנם קליי תומפסון ושחקנים נוספים החטיאו כמה זריקות נוחות, אבל האחוזים האלה נבעו לא מעט מהגנת אגרסיבית מאוד על קו השלוש. ריברס ממקד את המאמצים ההגנתיים שלו בסטף קרי, המטרה המרכזית שלו היא שהוא לא יתחמם. בכל פיק נ' רול של קרי השומר של החוסם יוצא אל קרי לדאבל טים כדי להוציא לו את הכדור מהיד. וזה עובד. קרי מתקשה מאוד להגיע למצבי זריקה ורק בדקות האחרונות של המשחק השלישי התחמם לראשונה בסדרה עם שלוש שלשות גדולות, אבל זה היה מאוחר מדי.
אבל גולדן סטייט, בסך הכול, יודעת לנצל את היתרון שנוצר במקומות אחרים. דיוויד לי הוא בדרך כלל החוסם שנשאר פנוי וקבלת ההחלטות שלו עם הכדור נהדרת. הוא יודע מתי להגיע לטבעת ומתי למסור. במשחק הראשון והשלישי הווריורס הגיעו ללא מעט ליי-אפים ממהלכים שהתחילו בפיק נ' רול של קרי. דיאנדרה מספק תצוגה הגנתית אדירה עם חמש חסימות כל משחק, מדי פעם הרוטציה ההגנתית של הקליפרס עובדת מספיק טוב כדי לכפות איבוד או זריקה קשה, לכן ריברס מוכן לחיות עם הליי-אפים האלה כל זמן שהוא מונע חגיגת שלשות ובעיקר מונע התפוצצות של קרי.
בצד השני, אם נתעלם לרגע מהמשחק השני בו אפילו הידו טורקוגלו ודני גריינג'ר דמיינו לרגע שאנחנו ב-2009, הסיפור הוא ההגנה על בלייק גריפין. אין למארק ג'קסון שחקן שיכול לעצור אותו באחד על אחד, במהלך המשחק השלישי הוא ניסה דאבל-טימים מכל מיני סוגים. זה מסוכן כי לקליפרס יש מספיק כישרון מסביב לגריפין כדי לנצל דאבל-טים, אבל כאשר העזרה הגיעה כשבלייק כבר בתוך המהלך שלו היה לו קשה יותר למסור.
ההרכב שעבד טוב במיוחד מבחינה הגנתית עבור ג'קסון זה הרכב נמוך עם דריימונד גרין על גריפין ודיוויד לי בסנטר. גרין שמר על בלייק טוב יותר מכל שחקן אחר, פרט לפעמים בהם בלייק תפס עליו עמדה בתוך הצבע וכריס פול דאג לתת לו כדור מושלם מעל גרין. בהרכב הנמוך גולדן סטייט ביצעה חילופים אוטומטיים והקשתה על שחקני הקליפרס, כולל גריפין, להגיע לעמדות שהם אוהבים להתחיל מהן. אני מניח שנראה עוד מההרכב הזה. גרין מוכיח שהוא שחקן שאפשר לצאת איתו למלחמה בפלייאוף (בדיוק כמו טוני אלן ודמאר קרול בסדרות האחרות), כזה שמסוגל לשמור על ארבע עמדות, לבצע כמה מהלכי מומנטום בהגנה וגם לקלוע את השלשה הגדולה בדיוק בזמן.
