הנס, קווים לדמותו

לכבוד שלב ההצלבה שהגיע עלינו לטובה, החלטנו בוואלה! ספורט להתאים את טור הפרשנות לסדרת משחקים קובעת. חשבנו להתחיל כל טור בכמה מילים על תכנית המשחק של דיוויד בלאט, לעבור לניתוח סוגיית הגו טו גאי שהבטיח וקיים (או שלא) וכן הלאה. ואז הגיע המשחק הזה, שבו ראינו בשידור ישיר משחק של ערוץ הגולד, ושלח את כל התכניות המוקדמות לפח האשפה. בדיוק כמו התכניות המוקדמות של דיוויד בלאט לקראת משחק מספר 1. כי שום דבר שדיוויד בלאט תכנן טרם המשחק לא באמת הצליח - וכי ראינו אתמול שני משחקים שונים בתכלית השינוי. בראשון, אשר נמשך מעט יותר מ-38 דקות, עשתה החבורה של לוקה באנקי חתיכת בית ספר למכבי תל אביב. מקצועית ומנטלית. המשחק השני, זה שנמשך מעט פחות מ-2 דקות, היה פרק שלקוח הישר מאזור הדמדומים.

נא להכיר, נס מילאנו: מכבי תל אביב רשמה ניצחון אדיר בפתיחת ההצלבה

ריקי היקמן, אולי שחקן הקלאץ’ הטוב ביורוליג. ויש הוכחות

גיא פניני: "אחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה"

עוד בהצלבה: צסק”א ניצחה את פנאתינייקוס ועלתה ל-0:1

מילאנו הגיעה מוכנה למכבי, בכך אין ספק. ראינו ממנה מספר התאמות בטיפולים ההגנתיים מול ביג סופו ובמיוחד אלכס טיוס שהזכירו (מאוד) התייחסויות שמכבי מקבלת מול מאמנים מקומיים. ראינו גם ניצול התקפי נכון של היתרונות הפיזיים המובהקים שיש לגארדים האיטלקים מול האוחיונים, היקמנים ורייסים הקטנים, כולל באמצעות מצבים חכמים של פוסט אפ. כל עוד הוגבל המשחק לתחום הכדורסל, טרם כניסתו לעניינים אשר במיסטיקה וברוח, ניתן היה להתרשם מקבוצה איטלקית רעבה, מאומנת ומוכשרת, שלא רק שעשתה שפטים ביריבתה, אלא גם ניצחה אותה בכל קטגוריות הרצון והמוטיבציה. אבל אם צריך לסמן נקודה אחת שסימלה את הדומיננטיות המקצועית האיטלקית מול מכבי, היא הגיעה בדמות יכולת האחד על אחד של הגארדים האיטלקים.

קית' לנגפורד, דניאל האקט וקרטיס ג'רלס סיימו את המשחק עם 16 אסיסטים, 3 יותר מכל מכבי ביחד. ורוב רובם של האסיסטים הללו הגיעו ממהלכים שהחלו באחד על אחד. פעם אחר פעם ראינו איך יוגב אוחיון (במשחק איום ונורא), טייריס רייס וריקי היקמן נכנעים מול יכולת החדירה של המאצ'אפים המשתנים שלהם. לפעמים זה נגמר בקרש סל קל. לפעמים מהלך כיווץ ההגנה הוביל להנעת כדור מהירה ואסרטיבית שהובילה לשלשה או דאנק של מילאנזים שנעו מהר ונכון. וכמה שהרעיונות הטקטיים ההגנתיים של בלאט נראו עלובים במשך 38 דקות. מה זה משנה אם אתה שומר אישית רגילה, הגנת מאסקינג שבה האזורית מתחלפת לאישית או עומד במערך 4-4-2 כשהגארדים שלך עושים קולות של קרבורטור ומפנים את הדרך לשחקני החוץ של מילאנו?

כל הפרמטרים הסטטיסטיים סימנו נוקאאוט מקומי. מילאנו השמידה את מכבי בכל הנוגע לריבאונד, כשהיא מנצחת 25:41 ומשתלטת על 44 אחוז מהכדורים החוזרים מתחת לסל של מכבי. כל חשש מוקדם שהיה לבאנקי מבעיות מאצ'אפ מול הסמול בול של מכבי התפוגג חיש קל. למעט 2-3 דקות טובות של דיוויד בלו, הסתדרו מלי את קאנגור מצוין מול ה-Nasty Boys ודיוויד מוס עזר לדווין סמית' להציג עוד מופע היעלמות מרהיב במשחק שקובע. מכבי אוהבים לגרום ליריבה לזרוק מבחוץ תוך שהיא סוגרת את הצבע? האיטלקים אמנם לקחו 50 אחוז מזריקות השדה שלהם במחצית הראשונה משלוש נקודות, אבל הזריקות היו נוחות והגיעו מהשחקנים הנכונים מבחינתה.

ואם הסטטיסטיקה עצמה לא מספיקה, אז ניתן היה לקבל אינדיקציה נוספת לעליונות האיטלקית בשתי דקות מייצגות בתוך הרבע הרביעי. יוגב אוחיון צמצם ל-65:72 בסל ועבירה, כשמונה דקות לסיום המשחק. ארבע הפעולות הבאות הציגו, מן הצד האחד, את רמת קבלת ההחלטות הבעייתית אך מוכרת של אוחיון את היקמן, שניסו להשתלט על המשחק אך בעיקר החריבו, כשבצד השני פליימייקר חכם ודומיננטי כמו דניאל האקט סוגר לייאפ אגרסיבי ומיד לאחר מוסר אסיסט מושלם לגאני לוואל לדאנק שעושה 11 הפרש ומקרב את הצדדים לשלב הסיכומים. זה השלב שבו ראינו, בפעם המי יודע כמה, את ההבדל בין האין רכזים בצהוב לבין פוינט גארד שיודע את העבודה.

אבל כל זה שייך למשחק הראשון. ההוא שאפשר להסביר במושגים של כדורסל. המשחק השני, זה שארך פחות משתי דקות, הוא כבר סיפור אחר לגמרי. דיוויד בלאט היה הגון מספיק כדי להבהיר, בפוסט מורטום שלאחר המשחק, שהחילופים אותם ביצע בסיום נועדו להקטין את ההפרש, במקרה הטוב. במקרה המדויק יותר, ככל הנראה, נועדה הכניסה של לנדסברג ושות' בסיום המשחק (כולל אינגלס בעמדה מספר 4) לשמור על איזשהי טריות של השחקנים המובילים לקראת משחק מספר 2. מאמן שהיה מכוון ומאמין בנסים היה זורק למגרש את דיוויד בלו וגיא פניני – ומקווה לטוב. בלאט לא קיווה לטוב. הוא זיהה שזה נגמר.

אז זהו. שזה לא.

זוכרים את הקטע שבו הגארדים של מכבי לא מסוגלים להסתדר מול ההאקטים והג'רלסים, שעוברים אותם במצבים של אחד על אחד בכל רגע נתון? מהרגע שבו הובילה הקבוצה המקומית 72:84, פחות משתי דקות לסיום המשחק ועד לסיומה של ההארכה, קלעה מכבי 29 נקודות. אלכס טיוס קלע 2. טייריס רייס 13. ריקי היקמן 14. ומתוך 27 הנקודות של רייס את היקמן, רוב רובן נעשו במצבים של אחד על אחד. כשהמשחק כבר גמור, אין יותר שום צורך בסימון תרגילים מתוחכמים או מתחכמים מבית היוצר הבלאטי, ואפשר פשוט לקחת את הכדור לשער ולעקוף בדרך את השוער. היקמן ורייס הרוויחו ביושר כל טיפת ביקורת שהם חטפו העונה. חלק לא קטן מהביקורת הזו הגיעה מהמאמן שלהם. את מה שהוא חושב על רייס, למשל, הוא המחיש לשחקן ולכולם באמצעות המיקום שייעד לו בהיררכיה וברוטציה. ואתמול, ב-7 דקות בגן עדן, לקחו השניים האלה את מכבי תל אביב – על הגב שלהם – לפיינל פור.

זוכרים את הקטע שבו אנחנו מחמיאים לבאנקי? כל עוד תוכנית המשחק שלו עמדה בתוקף, הכל נראה ורוד כמו תצוגת אופנה של ג'ורג'יו ארמני. ברגע שהחלה הקרחנה, התגובות לא הגיעו. באנקי אמנם ניסה לעבור בעצמו לאזורית מתחלפת כדי לנסות ולהכיל את ההתפוצצות של הגארדים הצהובים, אבל לא זיהה (או לא העז לנסות) שבשלב הזה הפתרון היחידי יכול להגיע בדמות מניעת הכדור (אובר פליי או מלכודות) כדי להכריח את הכדור לכל מי שאיננו רייס או היקמן. ועם כל חדירה מוצלחת של מי מהשניים מול עוד הטלת שלשה סתמית של לנגפורד, ג'רלס או מוס, התחלפה האופוריה של מילאנו בפאניקה שהובילה להפסד במשחק שאי אפשר להפסיד.

ואולי בעצם לא מסובך להסביר את המשחק הזה. כשחושבים שוב, מבינים שדרך המלך של מכבי תל אביב ללא מעט פיינל פורים מתאפיינת במשחקים שלא ניתנים להסבר. קחו למשל את משחק השחיטה בויטוריה בשנת 2002, עם חוסיין בשוק המושמץ שמוביל את מכבי לניצחון ב-29 הפרש על הבאסקים. קחו למשל את אותו ערב מופלא ב-23.3.00 באולם הקטן בבולוניה, שבו קלעה מכבי תל אביב 26 מ-26 מהקו והבליטה את נייט האפמן עם 19 מ-19 משלו, מול וונינגטון גרופ פאף בולוניה. מכבי תל אביב מודל 2013/14 סיימה את שלב הטופ 16 כקבוצת העונשין הגרועה ביותר, עם 66.9 אחוזים עלובים מהקו. אתמול היא עשתה 28 מ-34, שזה כבר הרבה יותר טוב. אבל עזבו אתכם מהנתונים הקבוצתיים, כי את המשחק אתמול לא ניצחה קבוצה. טייריס רייס סיים את המשחק עם 9 מ-9 מהקו. ריקי היקמן סיים עם 9 מ-9 מהקו. זריקה וקליעה אחת פחות מנייט האפמן.

רחוק לכם מדי המשחק ההוא בבולוניה? המהלך המשמעותי ביותר אמש היה כשניקולו מלי התנגש בטייריס ורייס ושלח אותו לשתי זריקות עונשין וכדור מהצד. לי הזכיר המהלך את נס ז'לגיריס. עם כל הכבוד למסירה של שלף ולשלשה של שארפ ואפילו לשתי ההחטאות האייקוניות של גוסטאס, שום דבר לא היה אפשרי לולא הכניסה המוקדמת של טנוקה בירד לצבע בזמן זריקות העונשין. בדיוק כמו העבירה הבלתי ספורטיבית והמיותרת של הטאלנט הצעיר של מילאנו. ובדיוק כמו בנס ז'לגיריס, הרי שמרגע שהמשחק הזה הגיע להארכה, בדרך לא דרך, מכבי כבר לא יכלה להפסיד אותו.

לשני המאמנים יש מעט מאוד זמן והרבה מאוד עבודה לקראת משחק מספר 2. דיוויד בלאט ינסה למצוא דרכים לעצור את משחק ההתקפה השוטף של מילאנו בכלל ושל השחקנים בעמדות 1-2 בפרט. לוקה באנקי ידבר הרבה פחות על כדורסל. הוא יצטרך למצוא את הדרך לשכנע את השחקנים שלו שהלוזריות שלהם היא לא מחלה חשוכת מרפא. שהקבוצה שהצליחה להפסיד ברבע גמר הגביע האיטלקי בבית – מול הקהל הביתי – מסוגלת גם לנצח במשחק נוק אאוט. שניסים ונפלאות כמו שקרו לה בטורקיה, כשזוראן פלניניץ' מאנדולו אפס קובר שלשת ניצחון ממגרש שלם לאחר החטאת עונשין של קית' לנגפורד (נשמע לכם מוכר?) הם חד פעמיים. או דו פעמיים.