1. משחקה של מכבי תל אביב אמש בנוקיה התפתח כמצופה. הקבוצה העדיפה הפעילה מבערים החל מהפתיחה ותפסה פער ביטחון מיריבתה הנחותה. כל ניסיון התקרבות וצמצום פערים נענה בשלשה הישר אל תוך הלבלב וכל מיני מומנטום נעצר בדאנק או בקרש סל קל. הקבוצה העדיפה שיבשה לחלוטין את משחק ההתקפה של יריבתה האומללה, פירקה אותו לכדורסל של אחד על אחד, והכריחה אותה ללכת לחולשות שלה. ולא פחות חשוב ומובן מאליו מכך, הרי שלקבוצה הטובה יותר גם הציגה בעל בית אחראי וקשוח בעמדת הרכז, גם הפגינה עדיפות ועליונות בעמדות הישראלים וגם לראווה שחקן מטרה איכותי בצבע ברגעים הקובעים של המשחק, שהעניש את ההגנה פעם אחר פעם.
איושה של הפועל ירושלים כאותה קבוצה דורסנית ואיכותית הוא משונה, אך לא פחות ביזארי הוא העדיפות הברורה שיש לדרווין קיצ'ן בעמדת הרכז על פני כל מתחרה בצהוב, העליונות של ליאור אליהו ובייחוד יותם הלפרין אל מול הישראלים בקבוצה של המדינה והנוכחות העצומה בפנים של ג'וש דאנקן, שסטרה והכאיבה לכל פתרון הגנתי טקטי שזרק לעברו דיוויד בלאט.
הפועל ירושלים השפילה את מכבי ת"א עם 65:93 ביד אליהו
הלפרין חגג: "לנצח את מכבי ככה זה דבר של פעם בקריירה"
דיוויד בלאט בסיום: "פיזית ומנטלית אנחנו לא בשיאנו"
2. אין ספור מחמאות מגיעות לשחקניה של מוליכת הטבלה מירושלים על מופע חד פעמי ומרהיב בעוצמתו בנוקיה. את מירב הקרדיט, לעניות דעתנו העניה, צריך לתת ל MVP של ירושלים ושל ליגת העל העונה, דרווין קיצ'ן. כשקיצ'ן סיים את קריירת המכללות שלו, הוא היה בדרך הבטוחה לשום מקום. מה זה שום מקום? קבוצות מהליגה השניה בישראל קיבלו את השם שלו בתוך ערימות שחקנים זולים וזמינים ואמרו לא. מכבי ראשון אמרה דווקא כן. ידה ידה ידה, ואף אחד בכדורסל הישראלי לא יוכל להתכחש להיותו הפוינט גארד הכי איכותי שיש לנו כאן.
וזה לא רק המקום הראשון בטבלת הפלוס מינוס של הפועל ירושלים ושל הליגה כולה. ואלה בטח שלא המספרים, הסטטיסטיקות או האחוזים (למרות ש-12 נקודות, 7 ריבאונדים ו-8 אסיסטים בפרצוף של מכבי תל אביב זה לא ממש רע, כן?). זו בעיקר הדומיננטיות העצומה שלו והשליטה בכל מהלך התקפי והגנתי של האדומים. הפועל ירושלים מסוגלת להסתכל למכבי תל אביב בלבן של העיניים בלא מעט פרמטרים ואספקטים של כדורסל, אבל אם צריך לסמן נקודה אחת שבה ירושלים חד משמעית טובה יותר היא נמצאת בעמדת הרכז. בעיקר כי לירושלים יש (בובה של) רכז. למכבי תל אביב יש שם כמה גארדים לא רעים.
3. לאחר המשחק הקודם של שתי הקבוצות בנוקיה כתבתי כאן טקסט אגרסיבי למדי על יותם הלפרין. בין היתר, תהיתי אם הפתרון למצוקתו של אקס מכבי הוא להוסיף סעיף חוזי שמשחרר אותו מהעול של משחקים נוספים בנוקיה. בדרך כלל זה לא קורה, אבל האופן שבו נכתבו הדברים גרמו לי לנדודי שינה ותחושה לא נוחה לא מעט ימים לאחר שהתפרסם הטור. לאו דווקא, אגב, בגלל השורה התחתונה. ההתפוצצות המדהימה של הלפרין אתמול, מעבר להכל, פתרה גם את הבעיה הקטנה הזאת וסיפקה לכישרון-הכי-מבוזבז-שיצא-לנו-כאן הזדמנות מדהימה לסתום לכו-לם, כולל לכותב שורות אלו, את הפה.
אז נכון שההצגה של הלפרין הוגבלה למחצית מדהימה אחת בלבד, אבל המחצית הזו סגרה עניין. אז נכון שהמשחק אתמול לא היה זה שהכריע גורלות ותארים, אבל הוא היה חשוב מספיק כדי להכיל את מופעי ההיעלמות שכל כך מוכרים לנו מהעבר. אפשר להגיד על בראד גרינברג מה שרוצים, כלומר אפשר להדביק לו סופרלטיבים מכאן ועד הודעה חדשה ולהישמע הגיוניים או לבקר את האיש - ולצאת נלעגים, אבל אם בקדנציה שלו נזכה להמשיך לראות את פריחת הדובדבן המאוחרת של הלפרין, אז לא רק שדיינו, אלא שמגיע לגרינברג פרס ישראל.
4. ומכבי? אם יש דבר אחד שלא מגיע למכבי תל אביב היום, הוא ניתוח מעמיק של ההתרסקות המבישה באולמה הביתי. מבישה לא רק בגלל ההפסד, ההפרש או הדרך. מבישה בעיקר בגלל שמכבי תל אביב, מודל סוף מרץ 2014, היא קבוצה שלא מסוגלת להחזיק מעמד דקה בלי סופוקליס שחורציאניטיס. וזה, כידוע, שחקן שמסוגל בלחץ למשוך 20 דקות על הפרקט. והבעיה הכי גדולה של מכבי היא שמכאן זה עוד עלול להידרדר ובהרבה. שלושת משחקי היורוליג הקרובים של מכבי הם ריאל מדריד, באיירן מינכן (חוץ) וצסק"א. אה, ושלושת משחקי הליגה הקרובים של מכבי הם מכבי חיפה, הפועל תל אביב והפועל ירושלים. ושלושתם בחוץ.
