4: קבוצת תמיכה
הפציעה המזעזעת של רפי דהן והסיקור התקשורתי המסיבי (מדי), השכיחה מעט עובדה חשובה. מתחת לערימת הרפש וקצת לפני שהתעוררנו למציאות שבה הכול טוב בעולם חוץ ממקור כל הרשע, רובן ראיוס, היה בקרית אליעזר גם משחק. ובני יהודה שוב זרקה בו נקודות בתוספת הזמן. אגב, למי שאיבד את הספירה, המאזן עומד עד עכשיו העונה על 11 שערי חובה אחרי הדקה ה-87 (יותר מרבע מכלל שערי החובה שספגה הקבוצה). בתשעה משחקים שונים הזהובים קרסו על הבאזר ובסך הכול איבדו 14! נקודות. עם מחצית מהכמות היו יכולים שם להתרווח בנחת ולהשתזף לקראת הפלייאוף התחתון. במקום זה הם מקדשים את הקלישאה על הקבוצה ששווה יותר מהמקום שלה. ועוד יש להם זמן להתעסק בראיוס.
גם תמונות השער העצמי של גל כהן בדקה ה-96 היו קשות לצפייה. סדרה הזויה של קבלת החלטות שגויה או אם תרצו קומדיה מגוחכת של טעויות. שחקן מועד במרכז המגרש. הגבהה סתמית. דלה איינוגבה לא היה צריך לצאת. שחקני ההגנה היו יכולים להרחיק הצידה. פאניקה. כמו בפינבול הכדור ניתז מרגל לרגל ונכנס. שקט. רגע אחד אתה, הצופה האובייקטיבי שיושב בבית, מסרב להאמין. בלתי נתפס שבני יהודה הצליחה לספוג מקבוצה ב-10 שחקנים שמאוד השתדלה לא להשוות. אבל מצד שני, ראית את זה קורה מתחילת המהלך, חשבת שזה עניין של זמן אחרי השער המצמק של שובל גוזלן. רבאק, הרחת את זה ב-0:2 כשיוסי אבוקסיס החל לזרוק שחקנים הגנתיים. ואם אתה ידעת שזה יקרה, מה יגידו אנשי בני יהודה?
קשה שלא לחוש אמפטיה שלא נאמר רחמים כלפי היצור האומלל שנקרא בני יהודה. הרי בקרב דעת הקהל מול רמת השרון, רעננה ומכבי פתח תקוה של הלוזונים, אין חובב כדורגל שלא יגיד שבני יהודה קבוצה חשובה לליגה שצריכה להישאר. הקהל רואה את הקבוצה כמו דמות סטריאוטיפית מסרטי הבורקס של שנות ה-70: בחורה משכונה קשה, טובת לב, אבל חסרת מזל שמסתבכת בצרות מול העשירים והכוחניים עד הטוויסט המיוחל שמוביל לסוף הטוב. לסרטי הבורקס תמיד יש סוף טוב ואם העונה הנוכחית הייתה סרט כזה, כנראה שבני יהודה הייתה נשארת בליגה בזכות שער של איינוגבה בתוספת הזמן. המציאות, מה לעשות, טיפה אחרת. כי לא, זה לא נורמלי לספוג כל כך הרבה שערים בתוספת הזמן, וכשזה קורה בתשעה משחקים שונים ותחת שלושה מאמנים שונים, קבוצה מאבדת את הפריבילגיה לקרוא לתופעה חוסר מזל או צירוף מקרים.
בני יהודה היא קבוצה בטראומה. השחקנים שלה פשוט מפחדים מהדקות האחרונות והטעויות אינן מקריות. אלו טעויות של היסטריה, של פאניקה, של חוסר אמונה ושל איבוד שליטה. והבעיה היותר חמורה היא שבני יהודה עשתה העונה הכול חוץ מלקרוא לילד בשמו. "אני לא מאמין שאני צריך לדבר על זה שוב", גמגם אבוקסיס ההמום בסיום המשחק בחיפה. מזמן הוא הפך חלק מהתופעה ולכן כבר לא יכול להיות זה שיעצור אותה. כמו השחקנים שלו, הוא זקוק לעזרה. הרי בני יהודה הביאה שחקנים (והפכה לקבוצה עם הסגל הטוב בתחתית), החליפה מאמן והחזירה את התרנגול והרקדניות הברזילאיות, אבל גם המיני קאמבק המקצועי נבלע כי היא לא התמודדה ישירות עם פוביית הדקות האחרונות. עכשיו כבר אין לאן לברוח וטוב שהטיפול בבעיה שבמהותה מנטאלית ולא מקצועית ייעשה על ידי פסיכולוג ספורט כמו שקורה במועדונים גדולים בעולם. כי בפלייאוף אין דרך חזרה מעוד טרגדיה של הדקות האחרונות, ואז כבר לא יהיה את מי להאשים.
התחזית לשבת: יש עוד בעיה שבני יהודה לא טיפלה בה כראוי והיא בעיית השוער. האמון שאיינוגבה מקבל ראוי להערכה, אבל צריך להיות לו תאריך תפוגה.
שימו לב: מקצועית, בני יהודה עשתה סיבוב שני לא רע עם 39 אחוזי הצלחה (מקום שמיני). קצב כזה שווה לה עוד 10-11 נקודות עד סוף העונה.
4: תומך לחימה
הסיפור של הפועל רעננה העונה הוא סיפורו של תמיר כהן. בנובמבר, כשהקשר כבש את שער הניצחון (0:1) לרשת מכבי חיפה, הוא היה על גג העולם ולא ניסה להסתיר את זה. חגיגות השער היו פריקת תסכול של שנתיים רעות וכהן דיבר בגלוי במונחים של הנאה וכיף כקפטן הפתעת העונה בדימוס. שלושה חודשים לאחר אותו רגע שיא, הקבוצה הצנועה מהשרון יצאה לגומלין בקרית אליעזר. הפעם הקפטן יצא מהמגרש מדדה בדקה ה-28 ולא שב מאז למגרשים. רעננה שלו, שעדיין נושמת בזכות הנקודות שצברה בפתיחת העונה, נראית כמו מכונית שאיבדה את הבלמים ודוהרת בכיוון אחד. לליגה הלאומית.
נחזור מעט אחורה. כבעלי מכבי נתניה, אשר אלון תמיד ידע להוציא את המקסימום משוק ההעברות. המומחיות שלו הייתה לזהות סיטואציה בעייתית ולנצל אותה כדי למשוך לקבוצה כוכבים ישראלים בעלי שם. כך הביא לעיר היהלומים את ראובן עטר, טל בנין, ואמיר שלח בשלהי הקריירה, את גיא צרפתי שאיבד את מקומו במכבי תל אביב, את עופר שטרית שיובש על ספסל הפועל חיפה ואת איציק זוהר שהשתעמם במכבי הרצליה. תמיר כהן לא שונה. בן 29, שחקן חופשי אחרי שנתיים איומות ומלאות בפציעות, סימן שאלה גדול לגבי החשק שלו לשחק כדורגל וכבונוס, תושב העיר. אלו בדיוק החומרים מהם אלון מכין מטעמים.
אלון ומנחם קורצקי ראו בכהן כדבק שיחבר בין הישראלים הוותיקים, הזרים והצעירים חברי הניסיון. הם האמינו שסביבה נטולת לחץ תחזיר לקשר את החשק ובנו על הדינמיות, ההתלהבות והאנרגיות שיביא כשהחשק אכן יחזור. התכנית עבדה נהדר בתחילה. כשכהן היה בזון, רעננה לקחה 18 נקודות בסיבוב הראשון. מה קרה אחר כך? הקשר החמיץ שבעה מ-12 משחקי הסיבוב השני בגלל הרחקה ופציעה ורעננה צברה עוד חמש נקודות בלבד. הבעיה היא שלא רק ההיעדרות של הקשר גרמה לנסיגה בתוצאות. משהו באידיליה ובחיבור בין השחקן למקום נפגע.
לא מעט גורמים חברו יחד למשבר המתמשך של רעננה, כמו למשל החלטות מקצועיות וניהוליות שהתגלו כלא משתלמות: ליליו שהגיע בינואר נפצע, סבע הוחתם וברח, מלכה שוחרר, בלדוט יובש בסדרת חינוך ונווקאמה כנראה עסוק בעונה הבאה. הסגל הדליל נתן את אותותיו ובסיבוב השני קורצקי מצא עצמו נשען יותר ויותר על ילדים וללא עוגן שיאגד אותם סביבו. בין ההרחקה לפציעה, גם הקפטן איבד את הסבלנות. השבוע נטש את אסיפה בה שטף אלון את השחקנים והסיפור הזה ממחיש מה עובר גם עליו בסיבוב השני. פחות כיף ודיבורים על הכושר הטוב בקריירה ויותר עצבים וחוסר שביעות רצון. הסולחה המהירה והשקטה עם הבעלים והמאמן מלמדת שברעננה מבינים היטב שכדי לשרוד, הם זקוקים לקשר והחוזק המנטאלי שלו, בדיוק החוזק שגרם לו להצטיין בנתניה ולהגיע לפרמיירליג אחרי ההשפלה שעבר במכבי תל אביב ולהבדיל אלפי הבדלות, להמשיך לשחק אחרי הטרגדיה האישית שעבר. לטוב ולרע, רעננה קמה ונופלת על תמיר כהן. ובינינו, בלעדיו היא לא שווה הרבה.
התחזית לשבת: באר שבע איבדה בסיבוב הראשון נקודות בבית מול קרית שמונה, רמת השרון, מכבי פתח תקוה ורעננה. בשלוש הראשונות היא נקמה בסיבוב השני.
שימו לב: שבעונה שעברה אלון פיטר את תומר קשטן לאחר המחזור האחרון בעונה הסדירה.
2: תמיכה טכנית
העונה הסדירה מגיעה לסיומה וזה זמן טוב להיפרד ממנה עם כמה מספרים ותובנות. התופעה הבולטת ביותר העונה הייתה הדומיננטיות של שתי המוליכות לצד היחלשותן של קבוצות התחתית. 44 נקודות מפרידות בין מכבי תל אביב לבני יהודה לעומת 35 שהפרידו בין הצהובים של אוסקר גרסיה להפועל עכו לאחר המחזור ה-26 אשתקד. אגב, עכו סיימה אחרונה עם 24 נקודות, מספר שהעונה היה נותן לה שקט במקום ה-11 ומן העבר השני, להפועל באר שבע יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר משל מכבי תל אביב אשתקד. המשמעות: העובדה שההפרש בין המוליכות קטן מבטיחה עניין לפחות בתחילת הפלייאוף העליון. גם הפלייאוף התחתון צמוד באופן מסורתי. רק שכידוע, עניין לא בהכרח שווה רמה.
ועוד כמה מספרים: מכבי תל אביב מובילה את הליגה גם בפנדלים שנשרקו לזכותה (6), נשלפו לשחקניה הכי מעט כרטיסים צהובים (47) ואדומים (1, יחד עם קרית שמונה) ולא נשרק לחובתה ולו פנדל אחד. הפועל באר שבע סוחטת הכי הרבה צהובים משחקני היריבה (82). הפועל תל אביב היא זו שסחטה הכי הרבה אדומים משחקני היריבה (7), אך גם זו שנשרקו לחובתה הכי הרבה פנדלים (9). אז מי מהן מקבלת הכי הרבה כבוד מהשופטים? בחלק השני של הטבלה, הפועל רעננה מובילה את הליגה בצהובים (72), הפועל חיפה באדומים (7), בני סכנין עברה תיקון ספורטיבי (51 צהובים ושלושה אדומים) וראוי להדגיש את כמות הצהובים הנמוכה שנשלפת לשחקני מכבי פתח תקוה (49) שאולי מסבירה מדוע עמוס לוזון משתולל "כששחקנים לא יורקים דם". להתראות בפלייאוף.
