"יש מסורת במהלך טורנירים, שאומרת שלא מדברים על השלב הבא לפני שהגעת אליו. אני בטוח שלשחק בגמר המדינה זה משהו גדול יותר מכל חלום אפשרי שלכם. תשכחו מהקהל, מגודל התיכון שנגדכם, מהמדים המפוארים שלהם ותזכרו רק מה הביא אתכם עד לכאן. תתמקדו ביסודות, עברנו עליהם שוב ושוב. והכי חשוב, אל תחשבו על ניצחון או הפסד במשחק הזה. אם תתנו את הכול ותהיו מרוכזים במיצוי הפוטנציאל שלכם, אם תהיו הכי טובים שאתם יכולים, לא אכפת לי מה לוח התוצאות יגיד בסיום. בספר שלי, אתם כבר תהיו כתובים בתור מנצחים. אוקיי?" (ג'ין הקמן, מתוך הסרט "Hoosiers").
ב-1986 יצא בארצות הברית אחד מסרטי הספורט הגדולים והטובים בכל הזמנים, הוז'רס (Hoosiers). בסרט, שמדורג במקום הרביעי ברשימת סרטי הספורט של איגוד הסרטים האמריקאי (AFI), מככב ג'ין הקמן, בתפקיד הראשי בתור המאמן נורמן דייל, שיוצא מן החושך אל האור, מגיע לעיירה קטנטנה באזורי הספר של אינדיאנה ומוביל את קבוצת התיכון המקומי לזכייה באליפות המדינה, כנגד כל הסיכויים.
לצד הקמן, אפשר למצוא בסרט את ברברה הרשי שמשחקת את המורה המקומית ומושא אהבתו של הגיבור ואת דניס הופר, שהיה מועמד לפרס האוסקר על תפקידו כאלכוהוליסט חובב הכדורסל, שמסייע לקבוצה הסנסציונית. רבים חששו תחילה שהסרט יהפוך לכישלון, אולם השקעה של שישה מיליון דולר הניבה רווח של 28 מיליון ונתנה לו מעמד אגדי. ב-Page 2 המפורסם של ESPN הוא דורג רביעי בין סרטי הספורט הטובים ביותר: "זו הדוגמה האולטימטיבית לקבוצה שמנצחת בתפקיד האנדרדוג", נכתב עליו. אבל אם הסרט הוא הדוגמה האולטימטיבית, מה תגידו על הקבוצה האמיתית עליה אותו סרט מבוסס? בעיירה מיילאן, אי שם באינדיאנה, לא רחוק מהגבול עם אוהיו, מציינים היום, ה-20 במרץ, את הרגע הגדול בהיסטוריה שלהם. בדיוק לפני 60 שנה, האינדיאנס המקומיים עשו את הבלתי ייאמן והפכו לתיכון הקטן ביותר שזוכה באליפות המדינה. סיפור הסינדרלה הגדול ביותר שהיה. סיפורה של אגדה.
מי שהתמזל מזלו ויצא פעם לטיול ברחבי ארצות הברית בוודאי יודע שבכניסה לכל עיירה מזערית הדבר הבולט ביותר הוא מגדל המים, עליו מתנוסס בגאווה שם המקום. על מגדל המים של מיילאן יש תוספת: "אלופת המדינה, 1954", שאף אחד לא ישכח בטעות לאן הוא הגיע. האמת, כנראה שאם הגעתם למיילאן, אינדיאנה, אתם נמצאים בחיפוש אחר אותה קבוצה אגדית, כי חוץ ממנה, אין יותר מדי אטרקציות במקום. למעשה, הדבר המעניין ביותר לעשות עבור תייר שהזדמן במקרה למיילאן הוא ביקור במוזיאון "מיילאן 54' הוז'רס" המקסים, שמספר את קורותיה של אותה שנה שהפכה ללהיט קולנועי. אם תתרמו 254 דולרים, תוכלו אפילו להביא את אחד מחברי הקבוצה ההיא לנאום בפניכם.
לקראת שנת הלימודים של 1953/54, נרשמו לתיכון המקומי במיילאן 161 תלמידים בלבד, 73 מתוכם היו בנים, 58 מאותם בנים נבחנו לקבוצת הכדורסל. עשרה נבחרו לצאת למסע המופלא. העיירה כולה אגב, מנתה באותם ימים 1,150 תושבים בלבד וכיום היא כבר "צמחה" לכיוון ה-1,900. למרות המחסור בכוח אדם, האינדיאנס יצאו אל הדרך באותה עונה עם שאיפות גבוהות וחלומות גדולים.
שנה קודם לכן מונה לתפקיד המאמן מרווין ווד, בחור צעיר בן 24 בלבד. ווד הביא עימו לקבוצה סגנון כדורסל חדשני. הוא הציב ארבעה שחקנים בפינות ורכז באמצע וקרא לזה "שיטת החתול והעכבר". ווד גם סגר את אימוני הקבוצה, מה שהרגיז מאוד את תושבי מיילאן, עבורם אותם אימונים היו הבילוי המרכזי של שעות הפנאי. אלא שאם התוצאות שווד השיג, היה לכולם קשה מאוד להתווכח.
באותן שנים, בניגוד למתרחש ברוב ארצות הברית ועד 1997 למעשה, טורניר אליפות התיכונים באינדיאנה לא היה מתקיים לפי דרגים, אלא בהשתתפות כולם. תיכונים קטנים פגשו תיכונים גדולים, תיכונים חלשים פגשו תיכונים חזקים. דוד מול גוליית, כל עונה, כל הזמן. לכן, תיכונים קטנים כמו מיילאן, שהצליחו להרכיב ברגע מסוים קבוצה איכותית, חלמו על סנסציות ובאמת היו כאלה שהתקדמו עד לשלבים המאוחרים של התחרות, אולם הם בדרך כלל נפלו בשלב האזורי, שם נאלצו להתמודד מול תיכונים גדולים מהם פי כמה וכמה. בעונתו הבכורה של ווד כבר אפשר היה לראות את הפוטנציאל. מיילאן הפתיעה, זכתה בטורניר האזורי ואחר כך גם בטורניר החצי-מדינתי, לפני שהובסה בחצי גמר הפיינל פור. לעונה שלאחר מכן, 1953/54, חזרו ארבעה מתוך חמשת שחקני החמישייה והשאר, היסטוריה.
את העונה הסדירה סיימה מיילאן במאזן 2:19. השלב הבא היה הטורניר המחוזי, שם היא הייתה פייבוריטית ברורה. האינדיאנס הצדיקו את הציפיות, טיילו מול כל שלוש היריבות שלהם וזכו בטורניר המחוזי בפעם החמישית בתולדות התיכון שלהם. משם, עברו שחקני מיילאן למאבק בטורניר האזורי. בדיוק כמו שעשו שנה קודם לכן, הם גברו על כמה בתי ספר גדולים מהם וטיפסו לשמינית הגמר בפעם השנייה ברציפות ובכלל, בהיסטוריה שלהם.
במשחק הראשון של שמינית הגמר, שלב שהיה מוכר גם בתור השלב החצי-מדינתי, הפכה מיילאן באופן מפתיע לגוליית. מולה התייצב התיכון ממונטזומה, שם למדו 79 תלמידים בלבד, בערך חצי מאשר במיילאן. האינדיאנס ידעו איך לא לתת ליריבה לעשות להם את מה שהם עשו בדרך כלל ועם ניצחון 34:44, טיפסו לשמונה הגדולות. ברבע הגמר חיכה להם משחק מול אלופת השנתיים הבאות, אינדיאנפוליס קריספוס אטוקס. במדי היריבה שיחק באותם ימים שחקן שנה שנייה צעיר בשם אוסקר רוברטסון, אחד משחקני ה-NBA הגדולים בכל הזמנים. גם לרוברטסון הצעיר לא היו תשובות ליכולת של מיילאן, שניצחה 52:65 וחזרה לפיינל פור.
המשוכה הבאה הייתה תיכון טרה האוטה גרסטמייר טק, שהקבוצה שלו שבה אף היא לביקור שני ברציפות במעמד המחייב, שנערך באולם הכדורסל המיתולוגי של אוניברסיטת באטלר. הפעם, מיילאן לא כשלה ועם 48:60 סידרה לעצמה מקום, לראשונה (ולאחרונה) אי פעם, בגמר אליפות התיכונים של אינדיאנה, אולי המדינה הכי חולת כדורסל בארצות הברית. 161 תלמידים, רק נזכיר.
מעטים נתנו לאינדיאנס סיכוי כלשהו לנצח את משחק הגמר. מנגד, התייצבה הקבוצה של תיכון מונסי סנטרל, העיר ה"גדולה" (מקום הולדתו של הקומיקס גארפילד), כ-60 אלף תושבים ובערך פי עשרה תלמידים יותר מאשר במיילאן. אחרי רבע אחד, התוצאה הייתה 11:14 לאינדיאנס והפער צמח עד 13:22, אבל עד למחצית מונסי צימקה למינוס שש בלבד ולאורך הרבע השלישי כולו מיילאן קלעה רק שלוש נקודות.
אל הרבע האחרון התייצבו הקבוצות בשוויון 26:26. בובי פלאמפ, הכוכב של מיילאן, סבל ממשחק חלש ועמד על 2 מ-10 בלבד מהשדה. בהיעדר שעון 24 באותם ימים, החזיק פלאמפ את הכדור בתחילת הרבע המכריע במשך ארבע דקות תמימות ללא התערבות מצד שחקני מונסי. בסופו של דבר, במצב של 30:30 ועם כמה שניות על השעון, הכדור האחרון היה של מיילאן. המאמן ווד סימן את התרגיל המבוקש וכל ארבעת השחקנים האחרים של האינדיאנס נעו לכיוון צד שמאל של המגרש. פלאמפ הקפיץ והקפיץ והקפיץ וכאשר נותרו חמש שניות לסיום, הוא לקח את הכדור ימינה, עשה כמה צעדים לכיוון הסל ונעצר בפתאומיות. השומר איבד אותו, פלאמפ זרק. רק רשת. עם הבאזר. כמו בהוליווד. יש אליפות.
40 אלף איש חיכו למחרת המשחק לאורך 20 קילומטרים על הכביש הראשי המוביל למיילאן. 40 אלף איש, בעיירה של קצת יותר מאלף. למעשה, כל אחד שהיה שם, לקח חלק באירוע היסטורי, שלא יתקיים יותר לעולם. אינדיאנה השתנתה רבות מאז וכמעט חצי מ-751 התיכונים שנרשמו לאותו טורניר מדינתי ב-1954 כבר לא קיימים היום. החלוקה לדרגים, שהחלה כאמור ב-1997, מונעת מראש כל אופציה לסיפור סינדרלה כזה, אותו הגדיר העיתון הנפוץ במדינה, ה"אינדיאנפוליס סטאר", בתור "סיפור הספורט הגדול בתולדות אינדיאנה" ואילו הסופר גרג גאפי קרא לו "סיפור הכדורסל הגדול ביותר שסופר אי פעם" בספר מיוחד שהוציא על הנס. בדיוק 60 שנה אחרי, מי אנחנו שנתווכח?