ההיסטוריה של המאבק לשוויון גזעי בספורט, כוללת כמה גיבורים בלתי צפויים. אליס מארבל היתה נערצת בשנות ה-30' וה-40' לא רק בגלל ארבע זכיות באליפות ארצות הברית וזכייה אחת בווימבלדון, אלא גם בזכות כך שהיתה בלונדינית, גבוהה ויפה מאוד. מעריץ הציע לה פעם 100,000 דולר כדי שתישאר בטורנירים היוקרתיים הללו, ולא תעבור לסבב המקצועני המוגבל של אז.
אבל מארבל היתה קצת יותר משילוב של אנה קורניקובה עם שחקנית טניס. ב-1950 נודע למארבל שטניסאית שחורה מוכשרת לא הוזמנה לאליפות ארצות הברית. היא שלחה מכתב למגזין טניס פופולרי בו כתבה: "אם אלת'יאה גיבסון מהווה אתגר לדור הטניסאיות הנוכחי, רק הוגן שהן יתמודדו עם האתגר הזה על המגרש". האנדרסטייטמנט השיג את מטרתו. לגיבסון נדרשו כמה שנים לנצל את ההזדמנות שניתנה לה, אבל ב-1957 כבשה את ניו יורק, אחרי שכבר זכתה באותה שנה בווימבלדון ושנה קודם ברולאן גארוס. אבל בניגוד למהפכות שחוללו ג'קי רובינסון בבייסבול, ההארלם גלובטרוטרס או ואשקו דה גאמה, אחרי אלת'יאה גיבסון לא בא השיטפון. כי המחסום בפני שחורים בטניס היה אחר.
סרינה וויליאמס, ונוס וויליאמס וטייגר וודס, גדלו כולם בקליפורניה. ארץ שבעטה באפרטהייד הרבה לפני שהם נולדו. אבל הם מצליחים בענפי ספורט בהם השוויון תלוי לא רק בשוויון זכויות אלא בשוויון הזדמנויות. בגולף ובטניס, בהם המחסום הוא לא הגזענות, אלא מחירי השימוש במתקנים והזמינות שלהם בפני משפחות שחורות. פחות מעשור אחרי ג'קי רובינסון, ווילי מייז כבר היה שחקן הבייסבול הטוב בארצות הברית. ביל ראסל הופיע פחות מעשור אחרי פתיחת ליגת ה-NBA בפני שחורים. אלת'יאה גיבסון חיכתה רבע מאה לארתור אש, ו-42 שנים כדי לראות את סרינה וויליאמס עם גביע אליפות ארצות הברית.
גיבסון לא הביאה שיטפון של כשרון שחור, כי היא התאמנה במגרשו הפרטי של רופא שחור עשיר בווילמינגטון, צפון קרוליינה. לעומתה, סרינה וויליאמס היא תוצר של המגרשים הציבוריים בלוס אנג'לס. לכן הסיפור של ונוס וסרינה מסמן, אולי, שינוי מסוג אחר.
סרינה: סמל מרענן
ג'סי ג'קסון אמר פעם כי ג'קי רובינסון היה האמריקאי השחור השני הכי חשוב אחרי ד"ר מרטין לותר קינג. לרובינסון באמת היתה משמעות חברתית, אבל חצי מאה אחריו שחורים בספורט איבדו כמעט לחלוטין כל משמעות כזו. זה קרה, בין היתר, משום שדי מהר החלו להצטבר בכמה ענפי ספורט מרכזיים עדויות לאי-שוויון ספורטיבי שהשחורים הרבה יותר טובים מהלבנים. התוצאה היתה הישחקות ההערכה לאיכויות התרבותיות והשכליות של ספורטאים שחורים, והתמקדות בעדיפותם הגופנית.
יש כמה סיבות לעליונות הספורטיבית של שחורים, אבל מעטים קושרים בין מסורת האלתור של אמני ג'אז ובלוז שחורים, ליכולת קבלת ההחלטות של ספורטאים כמו מוחמד עלי או מג'יק ג'ונסון. רבים מסתכלים במשחק NBA או פוטבול ונדבקים להבדלים הגנטים, או לסברות - שייתכן כי הן נכונות - על תהליך הסלקציה הכרוך במסחר העבדים.
וכך ההסתכלות על שחורים הפכה שוב לסטריאוטיפית. הספורט הפך לקיצור דרך למספר קטן של ספורטאים שחורים משכונת המצוקה אל הפרארי. בעיני תושבי האזורים הללו הוא נתפש כסיכוי עיקרי, ובעיני העולם שבחוץ נוצרה תדמית כמעט רומנטית של שכונת המצוקה. כוכב ה-NBA הכי נחשב הוא זה שגדל בין סוחרי סמים, ולא צריך אפילו קולג' כדי לקבל חוזה מיליונים. אם הוא נאלץ לעצור לכמה שנים במכללה, הציבור קצת מאוכזב.
וכך קמה לה ברזיל בתוך אמריקה. שכבה חברתית מפוררת בשכונות המצוקה של הערים, שמעטים מאוד נמלטים ממנה אל חיי זוהר בזכות כשרון לספורט. וגם כשלאלן אייברסון יש אמפתיה למקומות בהם צמח, אין לו מושג כיצד להשתמש במעמדו.
בגלל זה סרינה וויליאמס היא סמל מרענן, גם אם יש לה אבא משוגע. כי ריצ'ארד וויליאמס משוגע לטניס ומשוגע לכסף, אבל גם משוגע לילדים שלו. אפשר לזרוק ילד לרחוב והוא יחזור משם סופרסטאר בכדורסל או כדורגל, אבל טניס הוא משחק קבוצתי. הוא מצריך תמיכה של משפחה, השקעה של רשויות במתקנים, לומדים אותו בנוכחות מבוגרים.
אם התכנית של ריצ'ארד וויליאמס לבניית אלופות טניס היתה נכשלת, היא היתה מסתיימת בכך שונוס וסרינה היו מקבלות מלגה לשחק טניס במכללה. טניס הוא חלום בורגני. בורגנות שכרגע לא תזיק לחלום הספורט באמריקה השחורה.