המבחן הגדול של תאומי הפלא

ב-3.11.02, במנהרת השחקנים בדרך אל המגרש בסאנטנדר, יעמדו כתף ליד כתף שני שחקנים נמוכי קומה שמן הסתם רק יחליפו לחיצת ידיים מנומסת, אולי יאחלו אחד לשני הצלחה (מבלי שבאמת יתכוונו לכך) וכנראה לא יקדישו עוד מחשבה נוספת למפגש ביניהם.

ככה זה כשיש כ"כ הרבה שחקני רכש שמגיעים אל ליגת הכוכבים של ספרד (על התפקיד שהזרים הללו משחקים בכדורגל הספרדי הרחבתי לא אחת את הדיבור בטור זה, וזה בלי אף מילה נוספת על רונאלדו והסאגה של העברתו לריאל, שמאיימת להיגרר עד סוף הקיץ ועד סוף הסבלנות של אוהבי הכדורגל ברחבי העולם), השחקנים הזרים מגיעים לספרד בגילאים שונים, מיבשות מרוחקות, מתרבויות כדורגל שונות ולרוב קשה למצוא ביניהם קווי דמיון משותפים.

אבל הרבגוניות הצבעונית הזו (שגם לשוני התרבותי הפנימי בספרד יש חלק בעיצובה), עלולה לעיתים להשכיח מאתנו את העובדה שהרבה פעמים, אם מצליחים לחדור מבעד לשכבה החיצונית של הפרטים הביוגרפיים והסטטיסטיים השונים, הרי שמתחת לכל זה אנו יכולים למצוא שני בני אדם, שני כדורגלנים שמזכירים מאוד אחד את השני, כמעט כמו תאומים שהופרדו בלידתם.

בואו נסתכל על התאומים בניון וריקלמה, אמנם העובדה הראשונה הבולטת לעין היא כי הם לא בני אותו הגיל (טעות קטנה ונסלחת של הטבע). כמו כן, יש כמובן גם הבדלי איכות ויכולת מסוימים בולטים למדי בין השניים (גם אם נסתכל על הזוג דרך העיניים המשוחדות מאוד של אוהבי כדורגל ישראלים) וזה עוד בלי להזכיר את מידת הפרסום והאהדה השונה בתכלית השינוי לה זוכים השניים מחוץ לארצם.

אבל מעבר לכל זה, הסיפורים של יוסף "יוסי" בניון ושל רומאן "רומי" ריקלמה, הן מבחינת הקריירה הכדורגלנית שלהם והן מבחינת מבנה האישיות שלהם, דומים זה לזה באופן מחשיד למדי, שהרי הסיפור שלהם (שניהם נולדו וגדלו בבתים צנועים למדי והצליחו בכוח כשרונם ולמרות מגבלות וקשיים רבים להגיע אל פסגת הכדורגל בארצם, וכעת מאיימים לעשות את אותו הדבר גם בליגת השמנת והדובדבנים של הכדורגל העולמי) הוא בעצם הסיפור הקלאסי של הקסם שלעולם לא פג כוחו של הכדורגל.

עדיין צריכים דוגמאות? בבקשה: רומי ויוסי התחילו לשחק בגיל צעיר בקבוצות פרובינצליות קטנות (יוסי בהפועל דימונה ורומי במועדון סאן-חורחה ובז'ה-ויסטה הצנועים מאוד) שם גילו יכולת שליטה פנומנלית בכדור שמשכה את תשומת הלב של ציידי כשרונות באזור מגוריהם (רומי זכה כבר בגיל 7 לתואר "הדייגו הבא" התורן של ארגנטינה וגם יוסי היה "הדבר הבא" הרבה מאוד זמן).

בשנות העשרה המוקדמות רומי ויוסי עוברים לשחק בקבוצות הנערים והנוער של מועדונים (קצת) יותר גדולים (יוסי בהפועל ב"ש ורומי בארחנטינוס ג'וניורס), שם הם מקבלים את תפקיד עושה המשחק, מציגים יכולת מצוינת וזוכים להיקרא אל שורות הנבחרות הצעירות הלאומיות.

במסגרת הנבחרת הלאומית שניהם זוכים להצלחה בינלאומית (יוסי מצטיין באליפות אירופה לנוער ורומי מצטיין וזוכה באליפות דרום אמריקה לנבחרות צעירות), מה שמעורר התעניינות ביכולתם גם במועדונים באירופה (יוסי מפלרטט קצרות עם אייאקס אמסטרדם, רומי דוחה הצעה לעבור לפרמה האיטלקית).

בסוף שנות העשרה שלהם, הקבוצות הבינוניות של רומי ויוסי כבר קטנות מדי עליהם, הם עוברים למועדוני צמרת בארצם (בוקה ג'וניורס ומכבי חיפה, בהתאמה), שם הם זוכים בתארי אליפות קבוצתיים, בגביע הליברטדורס (רומי, כמובן) ובתארי שחקן העונה.

לאחר ההצלחה בליגה המקומית, שניהם נקראים בסופו של דבר לסגל הנבחרת הבוגרת (לאחר לחץ ציבורי שקורא לזמן את הכוכבים הצעירים), אך לא מצליחים להצליח יותר מדי במדים הלאומיים, שניהם עומדים עדיין בצילם של שחקנים-כוכבים מבוגרים ומנוסים מהם, שנהנים מה"סקס-אפיל" הזוהר של קריירה מצליחה באירופה (רביבו וברקוביץ' במקרה של יוסי, אורטגה ורון וגז'רדו אצל רומי) ומקבלים הזדמנות לשחק בעיקר כשהכוכבים הגדולים פצועים או מסוכסכים עם המאמן. שניהם גם מצליחים למוסס את ההזדמנות הזו בין רגליהם (רומי לא הצליח לקנות מקום בסגל למונדיאל במזרח הרחוק, ואילו יוסי בזבז את הצ'אנס לעבור את אוסטריה הבינונית בבית).

עם זאת, הכישלון היחסי בנבחרת הלאומית לא פגע באהדה הציבורית הרחבה אליהם. למרות שכבר עברו את שנות העשרה שלהם והתמקמו בנוחות בשנות העשרים הבורגניות שלהם (חיי משפחה, הצלחה כלכלית וכו') הם עדיין נתפסים ככשרונות צעירים, "ילדים" שעדיין צריכים לקבל הזדמנות ושעדיין מותר לסלוח להם על טעויות ("משובות נעורים"?) שאצל שחקנים אחרים לא היו עוברות באותה הקלות (זוכרים את יוסי המסרב להתחלף אצל אלי כהן? גם רומי עשה טריקים למאמנו קרלוס ביאנצ'י, כשלא הסכים לשחק קצת יותר מאחור במגרש).

השנה, רצה הגורל ונתיב החיים שלהם הוביל את השניים, ניצולי הספינה הטרופה של הכדורגל בארצם, אשר מאיים ליפול קורבן למציאות חברתית-פוליטית סוערת (המצב הכלכלי הרעוע בארגנטינה ו"המצב" הכללי הבלתי נסבל שלנו) אל הליגה הספרדית. יוסי ורומי עשו את הצעד שגם דורשי טובתם וגם אלו שעינם צרה בהם חיכו לו, הם עוברים לאירופה, אל הליגה הטובה בעולם.

עכשיו הם יצטרכו לעמוד במבחן הקשה ביותר שבו הם נתקלו עד כה, מבחן שיש כאלו שסבורים שהוא גדול מדי עליהם. רומי יצטרך למלא את הנעליים הענקיות של אלוף העולם ריבאלדו ולהתמודד על מקום בהרכב עם חביב הקהל הקטלני, לואיס-אנריקה, ואילו יוסי יצטרך להנהיג קבוצה של שחקנים שהוא לא שולט בשפתם, ויתכן שגם הוא יצטרך להיאבק על מעמדו בקבוצה מול חביב קהל אחר, "הבודהא הקטן" איבן דה-לה-פניה.

וגם אם סביר להניח שהציפיות מהשניים שונות בתכלית השינוי (מרומי מצפים להצלחה מסחררת ולזכייה בתארים, קבוצתיים ואישיים, או לחילופין, לכישלון קולוסאלי מביש במיוחד, ואילו אצל יוסי יש מקום לצפות לעונה נחמדה מאוד שתוכל לעזור לראסינג להישאר בליגה, וגם להעלות את יוסי מדרגה מבחינה מקצועית בשנה הבאה, או לסתם עוד אכזבה משחקן ישראלי שמתייבש על הספסל באירופה), הרי שכשהם ילחצו ידיים לפני המשחק בין הקבוצות שלהם, גם אם הם לא ישימו לב שמשהו שונה קורה שם, אנחנו כאן נעקוב בעניין רב במיוחד אחרי המפגש בין שניים, שנתיב חייהם המקביל הוביל אותם אל העימות הזה בדרך שיכולה ללמד אותנו שיעור מעניין על הכוח של הכדורגל לעצב גיבורים דומים למדי גם בנסיבות שונות לגמרי.