מלון הרודס תל אביב, שישי בבוקר, יום יפה. מיכאל נס לא הגיע ללובי מדלת הכניסה. הוא הגיע מהמעלית, לבוש בקפוצ'ון פשוט, ביד דף עמוס משני הצדדים, מחשב נייד ועיתון בלועזית. "בוא נעשה את זה בטרקלין העסקי", הוא מציע, "שקט ונחמד שם". הוא מכיר טוב את ההרודס. קומה 17, החדר המהודר מלא בכל מה שצריך. ארוחת בוקר שמונה כוכבים עומדת שם, הביצה המקושקשת מתחננת שתיקח אותה, גם מיץ התפוזים. הוא לוקח רק קפה. "בוקר טוב, מיסטר נס", אומר אחד מעובדי הקומה היוקרתית. כולם מכירים אותו שם. כן, מיכאל נס מתגורר בחדר בהרודס. למה?
"שואלים אותי למה אני גר במלון. רק ככה אוכל לעבוד כמו שאני עובד. אם אצטרך לדאוג לחיי היום-יום שלי, יירדו לי שלושה ימי עבודה בכל חודש. קניות, ניקיונות, נראה לך שיש לי זמן לזה? שאנשים לא ידאגו לכסף. כשאני לא בארץ, אני עושה צ'ק אאוט. אנשים לא צריכים לחשוב כמה אני עולה. זה לא צריך לשנות. אנשים צריכים לשאול האם מיכאל נס מאושר פה, ואיך אפשר לעשות אותו כמה שיותר מאושר כדי שיהיה הכי יעיל. לא אכפת לי מכסף. אני אומר שוב לא אכפת לי מכסף. עשיתי הקרבה גדולה, הרבה יותר גדולה משציפיתי. תחפש מישהו יעיל יותר ממני ביחס לשכר שלי בישראל או בעולם ולא תמצא. אני עובד בשביל שניים, אין ספק. שתי משרות, ואני עושה את זה ביעילות".
גם נאומי התוכחה של מיכאל נס ("במדינות מסוימות בעולם קוראים לי 'ניס', וזה בסדר, אבל השם זה 'נס'") נאמרים בשיא הנימוס, בטון הגבוה ובאנגלית עדינה במבטא גרמני עדין עוד יותר. הבעות הפנים על גבול הקומיות, אבל הדיבור הכי מתודי שראיתם. כל סיפור יסופר מהשלב הראשון ועד ההדרן. ויש כל כך הרבה סיפורים. בן 46, וכבר הספיק לעבוד ביפן, באיי סיישל, ברואנדה, בדרום אפריקה, ועוד, ועוד וכמובן בפתח תקוה. מכל מדינה יש לו ארגז של זיכרונות, ואין פלא שהפגישה הזו ארכה יותר משלוש שעות וחצי. רוב הדברים שסיפר אודות מסעותיו בעולם לא ייכתבו כאן מפאת נוחיותכם, אבל אם יש לכם זמן מומלץ לכם להזמין אותו לקומזיץ. עם תחילת השיחה הוא שולף אייפון וממקם אותו ליד מכשיר ההקלטה שלי. הוא לוחץ רקורד גם אצלו. "נכוותי בראיון לפני כמה שנים, ומאז אני לא מסתכן", הוא אומר. "למעשה, אני כבר לא זוכר מתי נתתי את הראיון הבלעדי האחרון".
***
ממבט על הרזומה שלך, מבלי לשפוט כרגע את התוצאות, נראה שאתה פשוט מכור לאתגרים.
"מכור לאתגרים?", הוא ממלמל, "זה הדבר הכי מעניין שאמרו עליי". הוא ממשיך להרהר תוך כדי שהוא כותב "מכור לאתגרים" על העיתון שהביא. "ארצה לבדוק את זה אחרי זה", הוא מסביר. "אולי זה באמת נכון. כן. להתגבר על מכשולים, להוכיח שדברים הם אפשריים, לעבור דרכים קשות, להפתיע את עצמך ואת אחרים. זה לא שישבתי לפני 20 שנה ותכננתי את זה ואת זה. הקריירה שלי היתה יכולה להיות שונה לחלוטין".
נס מספר שהוא פשוט אוהב לעבוד עם בני אדם. "בכל מקרה הייתי עובד עם אנשים. בגרמניה של אז היית חייב לעשות צבא או להצהיר שאינך רוצה ואז לעשות שירות לאומי. אז עשיתי שירות לאומי. 20 חודשים. עבדתי עם קשישים, ניקיתי אחריהם, קניתי להם דברים. עבדתי עם אדם אחד אחרי שבץ. זה היה מעניין ושם הבנתי, 'היי, לעבוד עם אנשים זה הכי מתאים לי'".
אבל נס נמשך לכדורגל. הרזומה כולל לימודים של מדעי הספורט ואנתרופולוגיה במוסד היוקרתי היידלברג, ואחרי שש שנות לימודים, והשתלמויות במחלקות הנוער של בורדו, שאלקה, אייאקס ושטוטגרט, חבר ראה מודעה שמחפשת מאמן ליפן. "זה נשמע מעניין. לא דיברתי יפנית, אפילו לא אכלתי סושי לפני זה, הכול היה חדש. זה נהיה רציני, הם רצו אותי ולקחתי את ההרפתקה הזו. עשיתי שם הכול מילדים עד בוגרים. זו היתה חוויה אינטנסיבית מאוד".
ואחרי יפן, סיישל.
"חבר אמר שמחפשים מאמן לאומי לסיישל. אמרתי, 'הו, זה מעניין'. כמה ימים אחר כך מצאתי את עצמי במטוס לשם. מהאוויר ראיתי את הצבעים ואמרתי 'טוב, גם אם בכדורגל הם לא טובים, הגעתי לגן עדן'. הם קיבלו אותי. מקום של 80 אלף תושבים, זה כלום. כמו חדרה".
כתבו שנכשלת שם.
"כישלון? השגתי שם המון. שיחקנו נגד זימבבואה, דורגו 5 באפריקה באותו זמן, 60 בעולם, כמו ישראל, וניצחנו אותם. שיחקנו נגד זמביה במשחק העפלה ועשינו 1:1. ואנחנו סיישל! שיחקנו נגד מאלי, דיארה, קאנוטה, סופרסטארים, והפסדנו בדקות האחרונות. מה רציתם? זה היה יותר מנס, לא מהעולם הזה. והיו משברים שם, לא היה קל לעבוד. יכולת לקנות הכול רק מחברה אחת. פתאום לא היה נייר טואלט בכל המדינה. אתה בא לפיצרייה ואין פיצה. למה? אין גבינה במדינה. אבל שם גיליתי שבכל מקום, בחודש אחד מרוכז אתה יכול לעשות ולשפר המון".
אפשר לומר שמקום העבודה הכי קשה היה רואנדה.
"ראיתי את זה כקפיצת מדרגה אחרי סיישל. אבל התנאים, ואוו. אימנתי שם על דשא ששחקנים ישראלים לא היו דורכים עליו. הייתי מאמן, פסיכולוג, עובד סוציאלי. אני סידרתי והזמנתי טיסות. היינו מגיעים בלילות למלון ומגלים שאין לנו חדר פנוי, והשחקנים רעבים. אתה מגיע לסף. 36 שעות בדרכים, ישן על רצפה של שדה תעופה כי אין כסף, נמצא ברחובות והמלריה... באימון הראשון גיליתי שאין גיר, אין קונוסים... ראיתי את הבן שלי בשנה הראשונה לחייו במשך ארבעה שבועות בלבד".
נס עבר אחר כך לארבע שנים בדרום אפריקה, מקום הולדתה של אשתו, ואהב מאוד את מה שעה. הוא היה אחראי על תוכנית ההכשרה של המאמנים. ואחרי חוזה של ארבע שנים, הוא התגעגע לאמן. "היה ברור לי שזה מה שאני רוצה". ואז אמרו לו שיש מדינה במזרח התיכון שמחפשת אחד כמוהו.
***
"בהתאחדות הגרמנית אמרו לי שבישראל מחפשים מאמן גרמני, שיהיה מנהל טכני של הנבחרות הצעירות. אמרו לי שאם זה מעניין אותי, שאשלח את הרזומה. הם הניחו שאתאים. הוזמנתי לראיון עבודה עם אבי לוזון ואורי שילה. בכל חיי לא היה לי ראיון עבודה טוב מזה. היתה לי הרגשה מדהימה אחרי השיחה. ביקשתי לבוא לישראל כדי להתרשם. אחרי מה שקרה לי ברואנדה, אני תמיד דורש לבדוק את השטח. הגעתי לישראל, הכול היה טוב, ובמרץ שעבר התחלתי".
אחרי יורו הצעירות שאירחנו, יש תיאבון לעוד טורניר גדול. הציפיות גבוהות מדי?
"אתה יכול לעבוד במדינה הכי קטנה וגם שם הציפיות אף פעם לא יהיו ריאליות. בסיישל חשבו שנעלה לאליפות אפריקה. תמיד זה ככה".
נו, אז הנה, הגעת אולי לעוד משימה בלתי אפשרית. לא מדגדג לך לאמן קבוצה, לקחת אליפות?
"עם הרקע שלי והפרופיל שלי, מה שאני עושה בישראל זה בדיוק התפקיד בשבילי. אני באמת חושב ככה. אני האיש הנכון במקום הנכון. אני אוהב את העבודה שלי מאוד".
פרשנים ישראלים כתבו שלא מובן מדוע מביאים אדם עם רזומה דל וטענו שנכשלת בכל מקום שהיית בו.
"אני הולך בדרך שלי ואני שמח כשאני מסתכל על הרזומה שלי. אני לא כאן להוכיח משהו למישהו. בשום מקום לא נכשלתי. אם אנשים יציגו נתונים שמראים שנכשלתי, אקבל את זה. אבל בכל מקום שהייתי, השארתי משהו מאחור, משהו חיובי, משהו שלא היה שם לפניי. זה ודאי. אולי יש אנשים ברי מזל שמקבלים דברים, אבל אני עבדתי בשביל כל דבר שהשגתי. אני לא צריך להרגיש נחות בקשר לשום דבר שעשיתי בחיי. אם מישהו חושב כך, שיהיה לו טוב. אני לא סובל משום תסביך נחיתות".
כחלק מהגדרת התפקיד, אתה גם הבוס של שאר מאמני הנבחרות הצעירות אלי אוחנה, אלון חזן ועופר פביאן. יכולת לבחור כל אחד, ובחרת להמשיך עם הצוות שהיה כאן כשהגעת. למה?
"ראיתי אותם. ראיתי איך אוחנה עובד באימונים, גם חזן. בדקתי איך אנחנו מסתדרים. לא מצאתי בהם שום דבר שלילי. חשבתי שאחליף את כולם רק בשביל להחליף? לא מצאתי נקודה אחת לביקורת. זו היתה ההמלצה האישית שלי להמשיך איתם. שלי".
אם מישהו מהם לא היה טוב לדעתך, היית מחליף?
"בשבילי זה היה הכי קל, להחליף את כולם. אבל הדבר הכי קל זה לא הדבר הכי נכון. נפגשתי עם הרבה מאמנים בתקופה הזו ולקחתי הכול בחשבון. אני לא הבחור שיבוא וייתן הוראות כמו בצבא. אני לא מאמין בשיטה הזו, של שרשרת פיקוד. אם אתה יכול לשכנע, זה הכי טוב. אם המאמן אומר לשחקנים מה לעשות כל הזמן, זה לא טוב. כך זה ביני לבין המאמנים. יש הצעות, יש דיונים. זה תהליך. אתה חושב שהמאמנים שבחוץ טובים מהשלושה האלה? מה עושה אותם טובים יותר?".
מה המטרות שלך בעבודה הזו?
"יש לנו מטרות ארוכות טווח, בינוניות טווח וקצרות טווח. את הארוכות לא אפשרי להשיג כרגע כי החוזה שלי לא ארוך טווח (מסתיים ביוני הבא). אם אתה רוצה מטרות ארוכות טווח, אני צריך להישאר פה לזמן רב".
ואתה רוצה?
"אני מעוניין".
אז מה המטרות קצרות הטווח?
"זה ברור. לעלות ליורו עם נבחרת הנוער של אוחנה. אם נעלה זה יהיה הישג עצום".
הבית של אוחנה קשה?
"צריך להפסיק כבר עם הדיבורים האלה על בתים קשים וקלים ונבחרות קשות וקלות. כל נבחרת קשה. עם הגישה הזו ישראל תפסיד לכל נבחרת באירופה. עם גישה טובה ישראל תנצח כל נבחרת. די עם החשיבה הזו, את זה בדיוק אני מנסה להוציא".
ומה ריאלי בשביל הנבחרת שלך?
"נשארו שלושת המשחקים האחרונים, החל מאוגוסט, ונראה אם נגיע לפלייאוף. זה ריאלי, אבל זה לא רק תלוי בנו. צריך להיות בארבע הנבחרות הכי טובות במקום השני, וזה גם הפרש שערים ותלוי מול מי נהיה".
נראה שההרכבים שלך מאוד התקפיים.
"כן. אנחנו צריכים לנצל את נקודות החוזקה שלנו. יש לנו שחקנים מצוינים בהתקפה".
לא רגילים לגישה התקפית בנבחרות ישראל.
"אז תשמחו שיש כזו, כי בגישות האחרונות גם לא השגתם כלום, אז אולי הגישה הזו היא הנכונה. אם רוצים לשנות, צריך לשנות. הדבר הכי לא טוב הוא הפחד מכישלון. הוא משתק אותך. גם ביטחון מופרז זה מוגזם".
אתה רואה שחקנים אצלך שינהיגו את הנבחרת הבוגרת בעתיד?
"יש לנו מן הסתם 3-4 שחקני מפתח, וכולם יודעים מי הם. אני לא אנקוב שמות. השאלה מה יקרה בספטמבר. אם הנבחרת הבוגרת תרצה אותם, למשל. זה כבוד לכל שחקן שמתקדם וזה מראה שהמאמן עשה משהו נכון. זו אחת המשימות שלנו פיתוח. מצד שני, יש לנו מבחן עמידה בתוצאה. ישראל לא תוכל להשיג את הטוב ביותר בלי השחקנים הטובים ביותר. אם אני דורש ממאמן תוצאות מירביות, הוא צריך סגל מקסימלי. נראה מה יהיו ההתנגשויות. אם בישראל רוצים פלייאוף, מן הסתם נצטרך את הסגל הטוב ביותר".
דיברת עם לוזון וגוטמן בנושא? ביקשת שלא ייקחו לך שחקנים?
"לכולם צריך להיות ההיגיון לעשות כך. אם אנחנו רוצים את הטוב ביותר השחקנים הכי טובים צריכים להיות אצלנו. ההתאחדות תצטרך להחליט מה חשוב יותר פיתוח או מבחן התוצאה".
אתה מרגיש שיש לך את כל התנאים להצליח? משאבים, כח אדם?
"אני חייב לעבוד עם מה שיש לי. המשאבים שלי לא אינסופיים. אנחנו צריכים להתמודד עם הרבה דברים. למשל, משחקי הליגה ביום שני. בשבועות של משחקים בינלאומיים זה ממש לא תורם. למשל, המשחק שלנו מול פורטוגל (4:3). שמונה שחקנים שלי שיחקו ביום שני בליגה, ואז בשישי מול נורבגיה ובשני נגד פורטוגל. שחקנים הפסידו אימונים, רק ביום חמישי עשינו אימון ראשון בסגל מלא. פורטוגל נחו, ואנחנו צברנו עייפות מנטלית ופיזית. אם שחקנים שלי לא היו משחקים ביום שני, היה לנו סיכוי להוציא תוצאות טובות יותר. משחקים ביום שני, לי, באופן אישי, מהווים בעיה".
נס הגיע למשבצת הלא קלה של 'מאמן זר בישראל'. רובם לא קיבלו צ'אנס בתקשורת, מחסום שאולי סוף סוף נפרץ בזכות מכבי תל אביב. נס, כאמור, ספג המון ביקורת.
"אני לא כזה רגיש, לא קורא יותר מדי כי אני לא מבין וגם לא מתרגמים לי. האמת, אני מעל זה. אין לי את היכולת לדאוג מכל דבר קטן שמישהו כותב עליי".
כתבו שמסתירים אותך מהתקשורת.
"אני כאן כדי לדבר או כדי לעבוד? מי שכתב שמחביאים אותי האם הוא פנה אליי? האם הוא ביקש ראיון בכלל? כנראה שיש פה יותר מדי 'דרמה קווינס'".
אמרו שההבאה שלך היא בזבוז כסף.
"משאבי אנוש זה אף פעם לא בזבוז כסף. אם האנשים עובדים בשיא היכולת, זה לא בזבוז. תראו כמה כסף מושקע כאן בכדורגל לעומת מדינות אחרות באותו גודל. בישראל יש אולי 25% ממספר השחקנים במדינות הדומות. אם לא פחות. יש לך מאגר שחקנים הכי מצומצם שיש. אין בישראל מספיק שחקנים, ולדעתי הסיבה היא שאין מספיק כדורגל התנדבותי. בגרמניה 97% מהכדורגל הוא על בסיס התנדבות. כשאני התחלתי לאמן נראה לך שהרווחתי כסף? במשך ארבע שנים לא קיבלתי סנט. הייתי בכדורגל בגלל התשוקה, כאן אין התנדבות וזו הבעיה שלכם. גם של דרום אפריקה".
בישראל אי אפשר לחיות בלי להרוויח כסף. ואנשים בני 18-21 עושים צבא. זה אחרת.
"כשהבן שלי מתאמן, יש שלושה מאמנים על המגרש, על 30 ילדים. אף אחד שם לא מקבל סנט. לרוב, אלו ההורים של הילדים או שחקנים שלומדים במקביל להיות מאמנים. הכול בחינם. בשביל הכיף והחינוך. כאן יש אולי תשוקה לכדורגל אבל שום דבר לא בהתנדבות. זו עובדה, ואני מקווה שאני לא אומר שום דבר רע.
"העובדה היא שאנחנו כאן צריכים להתגבר על פער עצום. בפורטוגל, מועדון אחד משקיע במחלקת הנוער שלו יותר מ-10 המועדונים הבכירים בישראל. מה זה אומר? זה כמו כח סוס. את העגלה שלהם סוחבים 100 סוסים, את שלנו 25. אז איך נתחרה? אנחנו חייבים להיות טובים יותר על המגרש ומחוץ למגרש. לא רק טובים, טוב זה לא מספיק. טוב יותר מהם. נראה לך ששוויץ לא טובים? ששבדיה לא טובים? אז אנחנו, בישראל, צריכים לעשות הכול טוב יותר מהם. וזו העבודה שלי. ותאמינו אני מעודד, למרות המספרים. יחסית למספרים האלה, ההישגים של ישראל גדולים".
ישראל לא עלתה לטורניר גדול 44 שנים.
"יש לכם 2,500 שחקנים לשנתון בגיל נוער. בגרמניה יש 100 אלף לשכבה. בהולנד 30 אלף. כולם שם משחקים כדורגל".
***
אז איך משפרים? ארגון, לדעת נס, זה הדבר הכי חשוב. ואז הוא פותח את הלפטופ ומראה קובץ אקסל עצום וצבעוני, אחד מני קבצים רבים ומצגות רבות על כל נושא מדעי שרציתם בכדורגל (רק אל תקראו לו 'מאמן לפטופ'. הוא טוען שהוא ממש לא כזה). בקובץ הנוכחי שנה מהחיים שלו, של אוחנה, של חזן, של פביאן. בכל יום היכן הם, ממתי עד מתי ומה עושים. 15 קטגוריות מחולקות לצבעים (אימונים, משחקים, משחקי ידידות, השתלמויות, ועוד ועוד).
"זה הבייבי שלי", הוא אומר בגאווה. "שאלתי את עצמי איך נפיק יותר ממה שהיה פה עד עכשיו. הכול זה בארגון. אסור לנו לבזבז זמן. אם אנחנו רוצים להיות טובים יותר, אנחנו בטוח צריכים לעבוד יותר". והלו"ז עמוס, הכול צבוע שנה חודשים קדימה. זה לא מספיק לנס. הוא מצביע על אחד הטורים ואומר: "יותר מדי לבן. נצטרך למלא את זה".
זה, למשל, חודש פברואר של מיכאל נס, לפי טבלת האקסל:
13 משחקים (ליגת העל, לאומית, נבחרות צעירות), 2 ביקורים אצל קבוצות, 1 ביקור אצל קבוצה בחו"ל, 5 אימונים עם הנבחרת הצעירה, 14 אימונים של שאר הנבחרות הצעירות, 5 פגישות רשמיות, 3 ימים מנהליים (עבודה משרדית), 4 ימים עם המשפחה.
חברו את כל זה ביחד, ויכאב גם לכם הראש.
ובכל זאת, אני זוכר שדיברו על חופש שלקחת בזמן או אחרי שהות עם הנבחרת באוסטריה. איך הרגשת?
"אם יבקשו ממני להקריב את המשפחה, אני הולך. פיניש, זהו. אני לא אקריב את המשפחה שלי בשביל ישראל, אין סיכוי. אני לא נעלב מדברים שכותבים, אני נעלב רק כשאנשים מבפנים גורמים לזה. אני יודע בדיוק מי הדליף את זה. אני יודע הכול. אמרתי למי שצריך לומר, שלא אקבל התנהגות כזו יותר, ומאז המדליף שותק. היו לי מספיק עימותים בחיים, תאמין לי. אני יודע לירות בחזרה".
למה המשפחה לא איתך?
"הם כמעט עברו אבל אז היתה הבעיה בין פוליטיקאים בישראל להתאחדות, ואני חייב לדעת מול מי אני עובד".
אתה חושש שאם לוזון למשל לא יהיה יו"ר ההתאחדות, לא יאריכו לך את החוזה?
"אני חייב לדעת מול מי אני עובד. אם אני מעביר את המשפחה שלי לפה (אישה ושני ילדים, בני 12 ו-7), הכול חייב להיות מושלם. ופה לא מושלם, וזה לא קשור להתאחדות בכלל. יקר מדי לחיות פה. אם הילדים שלי יחיו פה באותה רמה שהם חיים בגרמניה, זה יעלה יותר מדי כסף".
אז אפשר לסיים במה שהתחלנו? אתה מודה שאתה מכור לאתגרים?
"מכור זה שלילי מדי. בוא נסכם שאני נמשך לאתגרים".
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il