קיץ 1988. ילד בן 12 בביקור אצל דודים באיילת השחר, חופש גדול. לא אשכח את הרגע בו אבי בישר לי שמיקי ברקוביץ' הודיע רשמית שהוא עוזב את מכבי תל אביב. הרגע הזה, המחשבה על מכבי שלי בלי מיקי. זה פשוט לא הסתדר לי בראש.
חורף 2014. אדם בוגר, לפחות על פי תעודת הזהות, אוהד ספורט פנאט וילד על פי ההתנהגות, מכין את הבנות שלי לשינה. ואז זה מגיע. הודעה מאחי, קצרה וקולעת: "ג'יטר הודיע שזו העונה האחרונה שלו". עכשיו, לך תדמיין את היאנקיז בלי דרק ג'יטר.
התאהבתי בבייסבול ובניו יורק יאנקיז ב-1998, במהלך טיול מחוף לחוף בארצות הברית. כולם דיברו באותם ימים רק על סמי סוסה ומארק מגווייר, שרצו ראש בראש כנגד שיא ההומראנים של רוג'ר מאריס מ-1961. אי אפשר היה שלא ליפול בשבי המשחק הזה וכשחזרנו לניו יורק בסוף הטיול, עמוק בתוך אוקטובר, חוויתי וורלד סירייס עם אחת הקבוצות הגדולות שידע הבייסבול.
ג'יטר היה בשיא הפריחה שלו, בדיוק בשנים בהן הפך ל"פנים של היאנקיז". זה קרה לצד כוכבים דוגמת ברני וויליאמס, פול אוניל, טינו מרטינז, דייויד וולס ודרל סטרוברי, אבל "ג'יטס" קורץ מחומר אחר. השורטסטופ הצעיר עשה הכל נכון וכשאני אומר הכל, אני מתכוון לזה.
ה"פליפ", פלייאוף 2001: היאנקיז משחקים באוקלנד, בפיגור 2:0 בסדרה של הטוב מחמש וביתרון זעום של 0:1 במשחק שלוש. ג'רמי ג'יאמבי רץ לכיוון הבית, בעוד הכדור עושה דרכו מכיוון השדה הימני. ג'יטר קורא את המפה ומבין שאם הוא לא מתערב, ג'יאמבי יגיע הביתה בקלות. הוא רץ לכיוון בסיס הבית, מקום ששורטסטופ לא ביקר בו מעולם כנראה ושולח את הכדור לתופס חורחה פוסאדה. ג'יאמבי פסול על המילמיטר. איזו ראיית משחק.
קצת קדימה, באותו הפלייאוף, היאנקיז מארחים את אריזונה, משחק מספר ארבע בוורלד סירייס, כאשר הסדרה במצב של 1:2 לדיאמונדבקס. בשל אסון התאומים, המשחק התקיים רק ב-31 באוקטובר. אריזונה הוליכה 0:2 עמוק בתוך האינינג התשיעי, אבל נסים ונפלאות שלחו את המשחק לאקסטרה אינינגים.
השעון כבר הראה חצות, נכנסנו לנובמבר וג'יטר נכנס לפעולה. הומראן לרייט פילד פורץ' קבע שוויון בסדרה. מישהו ביציע שלף שלט שהיה מוכן מראש MISTER NOVEMBER. איך הוא חשב על זה לפני המשחק? אין כמו טיימינג.
רבים טוענים שבייסבול הוא בכלל לא ספורט. שהשחקנים לא רצים, שזה משחק של עצלנים. יש לא מעט שחקנים לגביהם הדברים נכונים, אבל ג'יטר אף פעם לא היה אחד מהם. אין מהלך אחד, גם אם ברור לו שלא קיים סיכוי, גם אם הוא חזר מפציעה של חצי שנה, בו מספר 2 לא ירוץ לבסיס הראשון בכל הכוח וזה בלט במיוחד בשנים האחרונות.
אוהדי היאנקיז והרד סוקס לא משתגעים זה על זה, בלשון המעטה. גם בין השחקנים עובר לא מעט דם רע, אבל ג'יטר תמיד היה שונה. ביולי 2004, במהלך משחק נוסף בין שתי היריבות המרות, כדור חלש של טרוט ניקסון עשה דרכו בין עמדת השורטסטופ לבסיס השלישי. ג'יטר לא ספר אף אחד, רץ לכדור בכל הכוח ועף איתו ביחד ליציע. כשהוא חזר לדשא, המראה שלו הזכיר חייל מארינס ששב מהקרב. בלתי נשכח.
הזיכרון הראשון שיש לאוהדי היאנקיז מהקפטן (שאז עוד לא היה קפטן) שלהם הוא מפלייאוף 1996. בולטימור הגיעה לתפוח הגדול וכדור של ג'יטר, כרגיל, לשדה הימני, נראה היה כהולך להיתפס. אלא שאז הגיע ג'פרי מאייר, ילד צעיר שישב ביציע ו"עזר" לכדור לצאת החוצה. מפה לשם, היאנקיז זכו באותה העונה באליפות ראשונה מזה 18 שנים.
לא מייצרים יותר שחקנים כמו דרק ג'יטר בימינו. מבט חטוף על הסגל של היאנקיז לקראת העונה הנוכחית מראה שאף אחד מהשחקנים בקבוצה כנראה לא יהיה True YANKEE, כזה שייכנס לאגדות ולספרים, כזה שיעמוד ליד הגדול מכולם, דרק ג'יטר. סו לונג, קפטן.