אלן דזגוייב: "עדיף היה לנאתכו להיות בצסק"א או להישאר בקאזאן"

"ישראל מביאה לי מזל", אומר בחיוך אלן דזגוייב בראיון לוואלה! ספורט. יש בזה משהו. את הופעת הבכורה שלו במדי צסק"א מוסקבה, בגיל 17, ערך הכוכב הרוסי בינואר 2008, באצטדיון בלומפילד, כאשר נכנס כמחליף במקומו של יורי ז'ירקוב בהפסד לשחטאר דונצק. כעבור שלושה ימים, הוא שותף שוב למספר דקות בהפסד נוסף, הפעם 1:0 באיצטדיון טדי מול בית"ר ירושלים – דזגוייב נכנס בדיוק אחרי שעמית בן שושן הבקיע את השער היחיד. "זה היה מרגש מאוד, כי רק הצטרפתי אז לקבוצה", הוא אומר.

באותם ימים, בתחילת 2008, היתה לו נטייה לעזוב את צסק"א: "התאמנתי עם הקבוצה הראשונה, אבל שיחקתי עם המילואים, ולא הייתי בטוח שאקבל הזדמנות. רציתי לשחק יותר, ולכן שקלתי לחזור לקבוצה ממנה הגעתי, לליגה השלישית. אבל קיבלתי בסוף את ההחלטה הנכונה". הסבלנות השתלמה כאשר בתחילת מאי קרא לו המאמן ואלרי גזאייב: "הוא שאל אותי באיזו עמדה אני מעדיף לשחק בסוף שבוע, והבנתי שהוא בונה עלי להרכב. כאשר ראיתי את שמי על הלוח, כל הספקות הוסרו". המשחק זה, נגד חימקי, הסתיים עם שער ושני בישולים. כוכב נולד בכדורגל הרוסי.

איך שלא תסתכלו על זה, היתה זו שנת הפריצה הגדולה של דזגוייב. היא נמשכה עם שלושה בישולים בניצחון העצום 1:5 בדרבי על ספרטק, צמד במגרשה של האלופה זניט, ואז הגיע אוקטובר הגדול. מאמן הנבחרת חוס הידינק זימן אותו לראשונה לסגל, והנער בן ה-18 כמעט כבש את שער השוויון בדורטמונד מול גרמניה במוקדמות המונדיאל – הכדור שלו פגע בעמוד בדקה ה-90. שבועיים מאוחר יותר, הבקיע דזגוייב צמד בדקות הראשונות במשחק הליגה האירופית נגד לה-קורוניה – הראשון בבעיטה חופשית אמנותית לחיבורים.

התקשורת הספרדית יצאה מגדרה, ובאופן מיידי נפוצו הדיווחים על עניין שמגלה ריאל מדריד בכישרון הצעיר. הם לוו גם בשמועות על ארסנל, טוטנהאם וצ'לסי, אבל דזגוייב לא התרשם לדבריו: "לא צריך לצאת מפרופורציות אם כולם מתנפלים עליך אחרי משחק אחד. לא חשבתי על מעבר ולא הושפעתי מההמולה. אם לעיתונאי כלשהו בא לכתוב שטויות, הוא יכול לעשות את זה. מבחינתי זה היה רק ברווז".

יותר מחמש שנים עברו מאז, ולרבים יש תחושה שהקשר פספס את העיתוי הנכון לעשות את הצעד הבא בקריירה. אחרי הצטיינותו ביורו 2012, נדמה היה כי צסק"א תוכל לעשות עליו קופה נאה, וטוטנהאם הוזכרה בתקשורת כמועמדת בכירה להחתימו. בסופו של דבר, כלום לא יצא מזה. מדוע? דזגוייב מסביר: "לא היתה לי אף הצעה ממשית אחרי יורו 2012. זה מה יש. אני משקיע בעבודה שלי, מנסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, ואם תגיע הצעה אשמח לבחון אותה בחיוב". ולא – הוא לא מרגיש מיצוי במקום בו הוא נמצא כרגע: "אני רוצה לשחק בליגה גדולה יותר, אבל אין לי תחושה שהליגה הרוסית לא מתאימה למידותיי".

החשיפה באה אליו בגיל מוקדם, והוא נמצא בתודעה כבר זמן רב. לכן אולי מפתיע להבין שדזגוייב צודק בתפיסתו. הוא בסך הכול בן 23, ורוב הקריירה עוד לפניו. לאן היה רוצה לקחת אותה? אחרי שסיפר עם הגעתו לצסק"א על אהדתו לצ'לסי, מסתבר שהדברים השתנו מאז: "הסימפטיות שלי לא קבועות, הן תלויות בסגנון המשחק. לפעמים זו ברצלונה, לפעמים באיירן מינכן. אלה שתי הקבוצות החזקות והאטרקטיביות בעולם עכשיו. יש להן גם שחקנים מעולים וגם משחק קבוצתי. אנחנו בצסק"א מנסים לחקות אותן, אבל יש לנו עוד המון עבודה".

אז פרמייר ליג כבר לא בעדיפות ראשונה? אכן כך: "הליגות בספרד ובאיטליה מעניינות אותי במיוחד, וזו המטרה, אבל אני מוכן לשחק גם בגרמניה, אנגליה או צרפת. אסור להגזים בהערכה העצמית – אני עדיין לא יכול לשחק בברצלונה, גם אם אני לובש כחול-אדום של צסק"א כבר שש שנים, אבל מקווה שבעתיד אגיע לרמות האלה. אעשה הכל בשביל זה, ולשם כך ברור לי שנדרשים אתגרים חדשים בליגה בכירה".

בתחילת הקריירה היתה לדזגוייב תדמית נקיה – ילד טוב אוסטיה שנוסע לאימונים באוטובוס. זה אכן היה כך: "לקחתי רכב רק ב-2010. לא ידעתי לנהוג כשהגעתי לקבוצה. היה נוח, גרתי ליד תחנת אוטובוס, הרבה יותר נוח לנסוע ככה. כאשר קניתי דירה, המיקום שלה היה פחות נוח מבחינת אוטובוסים, וקיבלתי רכב, אבל גם עכשיו אני מעדיף לא לנהוג לבד, ושכרתי חבר ילדות בתור נהג פרטי. לא כיף לקום בבוקר ולנהוג, וגם אחרי אימונים עייפים. אז זה הרבה יותר נוח".

עם הזמן, נוספו על הרזומה שלו מספר כתמים, כולל קללות לעברו של המאמן לאוניד סלוצקי שהחליף אותו בגמר הגביע ב-2011, וגם מספר כרטיסים אדומים שהדגישו כי אינו מסוגל לעתים לשלוט בעצביו. תהיתי כיצד הוא שורד את הסערות סביבו. "אני לא מייחס חשיבות למה שכותבים בתקשורת. חשוב לי רק מה אומרים עלי המאמנים וחבריי לקבוצה. כל השאר הוא רעש רקע. גם אחרי התקריות שנופחו על ידי העיתונאים תמיד קיבלתי גיבוי במועדון, וזה הדבר החשוב היחיד", טוען דזגוייב.

הוא באמת משאיר רושם של אדם שקול ומאוזן, ללא מניירות של כוכב גדול. שפת הגוף שלו מעט ביישנית, הוא מדבר בשקט, ונותן המון כבוד לסובבים אותו. לא מסרב להצטלם עם אף אוהד שעובר בסביבה, ואפילו קצת מופתע כאשר מלצר אומר לו שהוא שמח לראותו בישראל. "כסף חשוב כדי להבטיח את העתיד הכלכלי של המשפחה, אבל יש דברים חשובים הרבה יותר. אנחנו לא צריכים פנטהאוזים מפוארים, אלא חיים רגועים ושלווים. אי אפשר לקנות אושר ובריאות בכסף", אומר דזגוייב. הוא מספר שלא חש קנאה בז'ירקוב כאשר עבר מצסק"א לצ'לסי ב-2009: "אני לא מקנא באף אחד אף פעם. קנאה זו הרגשה רעה מאוד. קל וחומר אי אפשר לקנא בז'ירקוב – הוא אדם טוב לב, צנוע, תמיד שמח לעזור. אני מאחל לו רק דברים טובים".

את העובדה כי הביקורת על הכישלון באליפות אירופה התרכזה בשחקנים אחרים, בעיקר אנדריי ארשבין, בעוד הוא נתפס כנקודת האור היחידה בזכות שלושה השערים שכבש מול צ'כיה ופולין, הוא מבטל בהינף יד: "אם מבקרים את כל הקבוצה, אז היא קשורה גם אלי. אני לא יכול לעשות את עצמי עומד בצד". אלא שהוא לא מסכים עם גל הביקורת ששטף את המדינה אחרי ההפסד ליוון במחזור האחרון בשלב הבתים, אשר גזל מרוסיה את הכרטיס לרבע הגמר: "שיחקנו טוב מול יוון, פשוט לא הצלחנו להבקיע. היו לנו שלוש הזדמנויות טובות במחצית הראשונה לפני שהם כבשו. אם היינו מבקיעים ראשונים, אין לי ספק שהיינו מנצחים. כמו נגד צ'כיה – המשחק נפתח הרי השער הראשון וניצחנו 1:4. לאנשים מסוימים חשוב לבקר את הנבחרת, אז הם אמרו שהיינו גרועים".

ואולם, אחרי שהמעבר לאירופה לא הגיע, גם הקריירה של דזגוייב בנבחרת דעכה אחרי בתום יורו 2012. במקום להפוך ליורשו של ארשבין ככוכב הגדול של הנבחרת, הוא איבד את מקומו בהרכב אצל פאביו קאפלו, ובקושי שותף במוקדמות המונדיאל. "עם דיק אדבוקאט קיבלתי אשראי ושיחקתי תמיד בהרכב, כי סגנון המשחק שלי התאים לו", מסביר דזגוייב, "לקאפלו יש שיטת משחק אחרת, ואולי קצת פחות השתלבתי בה בהתחלה, אבל במשחקים האחרונים במוקדמות הוא כבר ראה אותי כקשר מרכזי, ונגד ישראל בספטמבר, כאשר נכנסתי במחצית השניה, היה לי משחק טוב מאוד. אולי זה היה המשחק הכי טוב שלי בנבחרת בעידן המאמן האיטלקי. כמו שאמרתי, ישראל מביאה לי מזל. אם לא הייתי נפצע מיד לאחר מכן, אני מניח שהייתי ממשיך בתנופה, אבל עכשיו אני מקווה להחזיר את המומנטום ולהוכיח למאמן שאני ראוי לפתוח בהרכב במונדיאל בברזיל".

הוא לא מאשים את הסביבה, וגם לא את הפציעות: "הכול תלוי רק בי. אם אקבל הזדמנות ואנצל אותה, אהיה בהרכב. ואז גם אולי גם תגיע ההזדמנות לעבור לליגה בכירה. זה החלום הגדול – לזכות שוב באליפות רוסיה, להוכיח את עצמי בגביע העולם ואז להתקדם מקצועית. אין לי הרגשה שהשיא עבר, והעניין בי יורד. אם אוכיח את עצמי, והיכולת שלי תהיה יציבה, דברים טובים יקרו במוקדם או במאוחר".

מי שמכיר אותו רק מהופעות באליפות אירופה, בטוח כי דזגוייב הוא שחקן התקפה, אבל במשחקים רבים בצסק"א הוא בקישור האחורי. מה התפקיד המועדף עליו? "אני מעדיף לשחק בעמדה נסוגה יותר, סוג של קשר אחורי, בערך כמו ביברס נאתכו. בשנתיים הראשונות בקריירה הייתי פליימייקר, אבל עכשיו זה פחות טבעי לי".

ואם כבר מדברים על נאתכו, דזגוייב ידע על כך שהקשר הישראלי עזב את רובין קאזאן, אך הופתע מאוד לשמוע כי חתם בפאוק סלוניקי: "באמת? זה מוזר. לדעתי ממש לא כדאי להחליף את רובין בפאוק. ביברס היה אחד השחקנים הטובים בליגה הרוסית, ותמיד פתח בהרכב. זה נכון שהמאמן קורבן ברדייב הוחלף, אבל שחקן כמוהו היה ממשיך לשחק בהרכב עם כל מאמן. אם כבר לעזוב, אז לקבוצה גדולה".

בשנתיים האחרונות נפוצו מדי פעם דיווחים בתקשורת הרוסית על עניין שצסק"א מגלה בנאתכו. דזגוייב לא האמין להם: "קראתי על זה, אבל לא חשבתי שיש משהו מאחורי הידיעות. בשנים האחרונות המועדון שלנו לא קונה שחקנים מקבוצות רוסיות, אלא מחתים את הזרים החדשים מליגות אחרות". האם נאתכו היה מתאים לצסק"א? "ברור שמבחינתו היה לו עדיף לעבור לצסק"א מאשר בפאוק, ובכלל הכי טוב היה להישאר ברובין. אבל זו דעתי האישית, והוא יודע טוב יותר ממני כיצד לפתח את הקריירה שלו. אם עזב, סימן שכך צריך היה להיות", אומר דזגוייב.

לראשונה מאז 2008 הגיע דזגוייב לישראל בינואר. אז זה התחיל עבורו שנה חלומית, והוא מקווה שהמתכון יעבוד גם ב-2014. הוא זקוק להרבה מזל כדי להפוך את המומנטום ולשוב להיות התקווה הגדולה של הכדורגל הרוסי, אבל מסתכל קדימה עם הרבה אופטימיות.