בין עונת 1986 לזו של 1998, דנבר הגיעה חמש פעמים לסופרבול. שלושה הפסדים כואבים לוו בשני ניצחונות רצופים ובלתי נשכחים, שסידרו אליפויות. מלבד סוף התקופה של דן ריבס ושתי עונות המעבר תחת ווייד פיליפס, גם בשנים בהן הברונקוס לא הלכו את כל הדרך אל הריקוד הגדול, הם הציגו קבוצה תחרותית, הגיעו לפלייאוף ותמיד הפגינו משחקים מלאי מלחמה, לב ונשמה.
השיא היה כמובן שלוש השנים הגדולות. ב-1996 נראה היה לראשונה שהכול מתחבר והקבוצה סיימה במאזן 3:13, רק כדי לעוף במהרה בפלייאוף. מיד לאחר מכן הגיעו שתי הזכיות, אותן הוביל מי שעבורנו, אוהדי הברונקוס, הוא הקוורטרבק הכי גדול בכל הזמנים, ג'ון אלווי כמובן. ההתקפה שלו, בה לקחו חלק ארבעת הפרשים המופלאים: שאנון שארפ, טרל דייויס, רוד סמית' ואד מקפארי, הייתה אחת הטובות ביותר שנראו. ואז אלווי פרש, קצת אחר כך גם דייויס נפצע ומהקבוצה הגדולה ההיא נותרו לנו רק הזיכרונות.
ב-NFL, הדרך לשחזר את ההצלחה מתחילה כמעט באופן קבוע מעמדת הקוורטרבק. זה החל בניסיון קצרצר ולא מוצלח להציב את בובי בריסטר כיורש של אלווי. בריסטר פינה את מקומו לבריאן גריסי, שכלל לא התקרב לרמה של אבא שלו ובדנבר החליטו ללכת על ג'ייק "דה סנייק" פלאמר, שמיד שיפר את מצב ההתקפה. זמן קצר חלף וטרייד משמעותי הנחית בעיר גם את צ'אמפ ביילי. התחושה הייתה שדנבר חוזרת לטפס, אלא שגם זה לא עבד. הניסיון הבא היה ג'יי קאטלר, שנבחר בדראפט ושקע בבינוניות הכללית ובסופו של דבר לא נותרה ברירה והמאמן שהביא את שתי האליפויות, מייק שנאהאן, הלך הביתה.
רגע לפני שהמצב נהיה אבוד באמת, ג'וש מקדניאלס התמנה למאמן, אבל במקום להושיע את הקבוצה, הטביע אותה עמוק עוד יותר. הוא שלח את השחקנים האיכותיים תמורת תחליפים חלשים יותר, בזבז בחירות דראפט מיותרות וגם כאשר הצליח לשים את ידו על צעירים מוכשרים כמו דמאריוס תומאס או אריק דקר, פשוט לא ידע מה לעשות איתם. ולא נשכח את גולת הכותרת: טים טיבו. אי שם בשנות ה-60', ידעו כבר בדנבר שנים גרועות, שנים של חוסר הצלחה והפסדים כואבים. אבל מעולם הארגון הזה לא הפך לבדיחה כמו שקרה לו בתחילת העשור הנוכחי. כדי לשנות את המצב העגום, נדרש צעד דרסטי, נדרש מישהו מיוחד. נדרש להחזיר את ג'ון אלווי.
אנשים שואלים אותי בתור אוהד הקבוצה האם לא מפריעה לי העובדה שדווקא במדי דנבר יכול פייטון מאנינג להשלים זכייה שנייה באליפות ולבסס את מעמדו בעיני רבים כשחקן הגדול ביותר בתולדות המשחק. האם לא צורמת לאוהדים העובדה שכל כך הרבה משיאי הקבוצה, שהיו שייכים לאלווי, משוכתבים על ידי פייטון. התשובה היא ברורה ממש לא.
נהפוכו. ראשית, פייטון מאנינג הוא שחקן ענק וכבר היום, בלי קשר לניצחון או הפסד בסופרבול הקרוב, מדובר ללא צל של ספק באחד הקוורטרבקים הגדולים אי פעם, כזה שלא מגיע לו לסיים את הקריירה עם סימן שאלה לגבי יכולת הקלאץ' שלו. הרבה יותר חשובה היא העובדה שבתקופה הזו של הפוטבול, עם החוקים שפועלים בצורה מובהקת לטובת ההתקפה, קוורטרבק עילית הוא הדרך היחידה להצלחה. כמו שסיאטל מוכיחה, הגנה היא מצרך חשוב מאוד וכמו שראינו בניו אינגלנד, קוורטרבק עילית לבדו לא יכול להספיק, אבל בלעדיו הכול כבר הופך להרבה יותר מסובך. ואם כבר עילית, למה לא ללכת על הכי טוב שיש?
הקבוצה שלי נדרשה ל-15 שנות התארגנות מחודשת על מנת לחזור לסופרבול. לכל אורך התקופה הזו, מלבד העונה, דנבר הייתה רק עוד פעם אחת בגמר ה-AFC. אחרי 16 השנים הטובות תחת אלווי, זה מעט מדי. בזמנו חשבתי שלא יכולה להיות התקפה קטלנית יותר מזו שראיתי מצד הברונקוס מודל 1998. בשעה טובה, כבר לא צריך לשקוע בנוסטלגיה. אני לא יודע האם המפלצת הארבע-ראשית הנוכחית טובה או מוכשרת יותר. ברור שיש לה עוד הרבה מה להוכיח כדי להיות מוזכרת באותה נשימה עם ההתקפה ההיא וקודם כל, היא צריכה להביא את הלומברדי להרי הרוקי, אבל בינתיים, אפשר ומומלץ להתרווח על הכורסא וליהנות.
ומה מעמדו של פייטון בהיסטוריה של דנבר בכל הסיפור הזה? הסטטיסטיקות שלו עדיפות בצורה ניכרת על פני אלה שהיו לאלווי, אבל האחרון מעולם לא היה שחקן של מספרים אישיים. לא הייתה לו מכניקת זריקה מושלמת כמו של פייטון, אבל הוא היה הראשון שלנו בדנבר, והוא עשה את זה לאורך מספיק שנים. וגם לאחר שסיים, הוא חזר, כדי להציל אותנו בפעם השנייה, הפעם כאיש שמושך בחוטים. אלווי כבר נבחר פה אחד להיכל התהילה, פייטון יעשה זאת בוודאות ברגע שיעמוד לבחירה. אם הוא יעשה זאת עם עוד טבעת אליפות אחת (אולי אפשר אפילו שתיים), אוהדי הברונקוס יריעו לו וישמחו בשבילו, כי הוא הרוויח את זה ביושר. אבל עבורנו, הוא מעולם לא יוכל להיות הכי גדול שיש. המקום הזה כבר תפוס מזמן.