זקן עם ערכים: משחקי סוף השבוע באירופה

"אני לא חושב שצריך לנצח בכל מחיר", אמר לפני חודש חואן קרלוס ואלרון באחד הראיונות המקיפים ביותר שהעניק לתקשורת הספרדית. כמה שחקנים בקנה מידה שלו חושבים כך? בשורה התחתונה, בקריירה של ואלרון אין תארים כמעט בכלל – רק גביע המלך עם לה קורוניה ב-2002. לעומת זאת, הוא ירד ליגה לא פחות משלוש פעמים.

בעונתו היחידה במאיורקה, ב-1997/98, הפסיד ואלרון בגמר הגביע לברצלונה בפנדלים. הוא חתם באתלטיקו כאשר היא היתה על הסוס, שנתיים אחרי הזכייה ההיסטורית בדאבל, וכעבור שנתיים נשרו קולצ'ונרוס באופן סנסציוני לליגת המשנה, למרות סגל איכותי שכלל בין היתר את ג'ימי פלויד האסלביינק ורובן בראחה. לה קורוניה בדיוק זכתה אז באליפות היחידה בתולדותיה, והדבר הראשון שעשתה כדי לחזק את הסגל בקיץ היה להחתים את ואלרון – אלא שהתואר השני לא הגיע מאז. הפליימייקר הגאוני בילה 13 שנים באצטדיון ריאסור, ובעונותיו הראשונות בדפורטיבו הוא היה אחד השחקנים הטובים בתבל, אבל התארים לא הגיעו.

הכישרון של ואלרון בניהול משחק, עם מסירות עומק עוצרות נשימה, היה פנומנלי. בזכותו הוכתר דייגו טריסטן למלך השערים בליגה הספרדית ב-2002, וכעבור שנה עשה זאת רוי מקאי ההולנדי. שניהם טענו כי ואלרון היה הפרטנר הטוב ביותר שלהם לאורך הקריירה, והם ממש לא היחידים. פפ גווארדיולה העיד בזמנו: "היה לי מזל גדול לשתף פעולה עם שחקן כמוהו". סרחיו ראמוס הודה: "תמיד רציתי להחליף חולצות עם ואלרון, והגשמתי את החלום – זו החולצה הראשונה שקיבלתי בקריירה". אנדרס אינייסטה סיפר: "אני מעריץ אותו. כולם נהנים לראות את ואלרון, הוא מאותם שחקנים שאנשים קונים כרטיסים כדי לצפות בהם". דויד סילבה, שנולד וגדל בעיירה הקטנה ארגינגין באיים הקנאריים, בדיוק כמו ואלרון, אומר: "הוא היה המודל שלי לחיקוי. רק לפגוש אותו היה כבוד עצום עבורי". ויסנטה דל בוסקה, מאמן הנבחרת, לא מהסס לקבוע: "הוא היה מתאים באופן מושלם לנבחרת שלנו גם היום".

אחד המשחקים הגדולים בקריירה של ואלרון, אם לא הגדול מכולם, היה ברבע-גמר ליגת האלופות ב-2004. לה קורוניה הפסידה במשחק הראשון למילאן בסן סירו 4:1, אבל פירקה אותה 0:4 בגומלין בתצוגה מופלאה. המאסטרו שמיעט מאוד למצוא בעצמו את הרשת לאורך השנים אפילו כבש את אחד השערים, והניצחון העצום הזה רשום בעיקר על שמו. דפורטיבו הפכה אז לפייבוריטית להניף את הגביע, אבל פורטו של ז'וזה מוריניו עצרה אותה בחצי-הגמר, ולכן ואלרון סיים עונה נוספת בידיים ריקות.

זו גם היתה העונה האחרונה בה נתפסה לה קורוניה כקבוצת צמרת. הנסיגה ההדרגתית החלה אז, והאסון האמתי התרחש בינואר 2006 כאשר ואלרון נפצע בברכו. שני ניתוחים לא הועילו, ולפני הניתוח השלישי כל מה שהקשר ביקש מהרופא הוא להיות מסוגל לשחק עם חבריו על חוף הים. הוא כבר לא האמין שיוכל אי פעם לחזור לכדורגל מקצועני. הפסימיות, כך מתברר, היתה מוגזמת. בניגוד לכל התחזיות, שב ואלרון למגרשים, והעובדה כי הוא עדיין משחק היא סוג של נס.

באופן טבעי, ואלרון כבר לא שיחזר את הרמה העילאית שאפיינה אותו לפני הפציעות, ולא זכה ללבוש עוד את חולצת הנבחרת. ספרד זכתה בכל התארים בלעדיו, אבל הוא מאמין, באמת ובתמים, שיסודות ההצלחה הונחו כאשר הוא היה חלק אינטגרלי מהמערכת, עם חוסה אנטוניו קמאצ'ו כמאמן. ספרד של ואלרון היתה לוזרית ביורו 2000, מונדיאל 2002 ויורו 2004, אבל הוא זוכר בחדווה כל דקה.

ב-2010 האריך ואלרון את חוזהו בלה קורוניה בחמש שנים, כאשר התוכנית היתה לערוך עונת פרידה ולקבל תפקיד בכיר בהנהלה. אלא שדפורטיבו ירדה, ואלרון פרץ בבכי חסר מעצורים על הדשא, והבין שזה לא יכול להיות אקורד הסיום בקריירה שלו. הוא נשאר, העלה את הקבוצה חזרה לליגה הבכירה, אבל בעונה שעברה היא ירדה שוב – והפעם החליט ואלרון שזה הזמן לשינוי. בגיל 38, הוא עדיין לא רצה לתלות את הנעליים, אבל הרגיש תחושת מיצוי בלה קורוניה אחרי 13 שנים.

אז הוא חזר הביתה, ללאס פלמאס, הקבוצה בה החל את דרכו בכדורגל. "תכננתי להישאר בלה קורוניה זמן רב יותר, אבל לפעמים הנסיבות משתנות. הייתי זקוק לשינוי, ואי אפשר היה לבחור בקבוצה אחרת מאשר לאס פלמאס". אלפי אוהדים נרגשים קיבלו את פניו, כל האי לבש חג, והתקוות לעלות ליגה הרקיעו שחקים. המאסטרו בהחלט מספק את הסחורה. הוא כבש את הצמד הראשון בגיל 38 (זה חייב להיות שיא עולמי, לא?), וקבוצתו רצה בצמרת, עם המאמן סרחיו לוברה אשר צעיר ממנו בחצי שנה. בתחום הסיבוב הראשון, מדורגת לאס פלמאס, שהפסידה בפלייאוף העליה בעונה שעברה, במקום השביעי – רק שתי נקודות מתחת לגיחון השניה.

כל ספרד עוקבת אחרי לאס פלמאס העונה, כי אין אוהד שלא אוהב את ואלרון. הוא לא רק כדורגלן נדיר, אלא גם ספורטאי למופת, שתמיד הפגין כבוד כלפי המקצוע וכלפי יריביו. ואלרון נהנה בזמנו מרצף של שבע שנים ללא ספיגת כרטיס צהוב, ואופיו העדין בא לידי ביטוי גם היום – הוא אפילו מבקש סליחה משחקנים שמכשילים אותו! במשחק האחרון של 2013, בהואלבה, נחרדה המדינה לראות אותו מורד מחוסר הכרה על אלונקה אחרי התנגשות ראשים ברחבה, אך למרבה המזל הוא שוחרר מבית החולים תוך פחות מיממה, ושב מיד לאימונים.

רצה הגורל, ובמחזור הראשון של העונה באוגוסט אירחה לאס פלמאס את לה קורוניה. ואלרון הפסיד אז לאקסית 1:0, אבל ביום ראשון המעמד יהיה מרגש הרבה יותר. הכוכב הבלתי מעורער של ריאסור יחזור לאצטדיון בו בילה 13 שנה. את חייו בחבל גליסיה זוכר ואלרון אך ורק לטובה: "דפורטיבו העניקה לי הזדמנות להגשים את כל שאיפותיי. כילד קטן, אתה חולם לשחק כדורגל טוב בקבוצה גדולה, ליהנות ולהיות מאושר. זה מה שעשיתי בלה קורוניה". ואף מילה על תארים – הם הרבה פחות חשובים מבחינתו. באמת.

לה קורוניה מובילה את הטבלה, בפער חמש נקודות מלאס פלמאס, וזה קרב צמרת לכל דבר, אבל תשומת הלב תופנה לאורח האהוב. מנואל פאבלו, המגן הימני המיתולגי שהצטרף ללה קורוניה עוד לפני ואלרון, ב-1998, ועדיין חורש את האגף, מתכונן לרגע הגדול: "ואלרון ראוי לתשואות, והאווירה ביציעים תהיה מיוחדת מאוד". ואלרון לא יודע מה ירגיש כאשר ידרוך על כר הדשא, אבל לא מסתיר את אהדתו כלפי קבוצתו לשעבר: "עשיתי הכל כדי לעזור ללה קורוניה, ועכשיו אני עוקב אחריה מרחוק ומאחל לה רק הצלחה". באופן סמלי מאוד, זה יהיה גם משחק הפרידה מנשיא דפורטיבו, אאוגוסטו לנדוירו, האיש שבנה את הסגלים המפוארים בשנות ה-90' וה-2000', אבל עוזב אחרי שהקבוצה התדרדרה לסכנת פשיטת רגל. הניהול הכושל היווה סיבה מרכזית להחלטתו של ואלרון לנטוש בקיץ.

הליגה השניה בספרד צמודה ומרתקת – 15 נקודות בלבד מפרידות בין המובילה לנועלת הטבלה, אבל לא זוכה לתשומת לב ראויה מחוץ למדינה. ביום ראשון, בזכות האיש שחולק את הכינוי "אל פלאקו" עם ססאר לואיס מנוטי, היא תעמוד באור הזרקורים.

במשך כל הקיץ הסתובבו ברחבי הממלכה דיווחים על רצונו העז של ז'וזה מוריניו להחתים את ויין רוני, שלא שמח במיוחד לחזור לשתף פעולה עם דיוויד מויס. שמועות על צירופו האפשרי של החלוץ לשורות הכחולים עלו שוב בשבועות האחרונים, אבל הפורטוגלי ביטל אותם בשלב זה. הוא הכריז שרשימת החלוצים לא תשתנה בחלון ההעברות הנוכחי, ופניה חדשה לשדים האדומים תיעשה, לפיכך, רק בקיץ. האם ישחק רוני, שהחלים מפציעה וצפוי להיכלל בסגל למרות שאינו כשיר לחלוטין, נגד קבוצתו לעתיד? למויס אין ברירה – פיאסקו בסטמפורד ברידג' אחרי הפתיחה הגרועה לשנת 2014 יאמיר את הלחץ על האלופה לממדים חדשים.

הקדנציה של ג'אן פיירו גאספריני באינטר היתה קצרה במיוחד. מאסימו מוראטי החתים את המאמן בקיץ 2011 כמחליפו של לאונרדו, על סמך הצלחת הכדורגל ההתקפי שלו בגנואה, אבל לא נתן לו אפילו יום אחד של חסד. התקשורת צמאת הדם התנפלה על גאספריני מהרגע הראשון, התוצאות היו אומללות, וכבר בספטמבר הראה לו הנשיא את הדרך החוצה. בעונה שעברה ניסה המאמן לשקם את הקריירה, אבל הבחירה הביזארית בפאלרמו לא היתה מוצלחת במיוחד למטרה זו. מאוריציו זאמפריני הוא לא בדיוק האיש שצריך לפנות אליו אם אתה מחפש יציבות.

השיבה הביתה לגנואה דווקא היטיבה עם גאספריני, וכיום נמצאת קבוצתו במרחק סביר מהקו האדום. מבט על הסטטיסטיקה של המאמן מגלה כי אינטר היא הקבוצה היחידה שלא ניצח עד כה – קבוצותיו של גאספריני השיגו שלוש תוצאות תיקו ושבעה הספדים ב-10 המפגשים מול נראזורי. לפי המומנטום של האורחת בתחילת השנה, זו אולי הזדמנות טובה מאוד לשבור את הבצורת – מוראטי אולי כבר לא הבעלים של אינטר, אבל זו עדיין תהיה נקמה מתוקה בו.

אחד המינויים המרתקים ביותר של התקופה האחרונה התבצע ברודה, שהחליטה להמר על יון דאל תומאסון. הדני, שהגיע למילאן ב-2002 יחד עם קלרנס סיידורף, ושיחק במהלך הקריירה המפוארת גם בניוקאסל, פיינורד, שטוטגרט ו-ויאריאל, עבד לא מזמן באקסליסור רוטרדאם מהליגה השניה – סוג של קבוצת בת של פיינורד. הוא צעיר בארבעה חודשים מסיידורף, וניסיון ממשי עדיין אין לו, אבל האינטליגנציה בימיו כשחקן מרמזת שהוא עשוי לצמוח למאמן מעניין מאוד. יום לפני שההולנדי עורך את הופעת הבכורה בסן סירו, יעמוד תומאסון לראשונה על הקווים בליגה ההולנדית הבכירה – דווקא מול הרנבן בה שיחק באמצע שנות ה-90' בתחילת הקריירה. אם ינצח את מרקו ואן באסטן, יריבו הוותיק של סיידורף שהטיל השבוע ספקות ביכולתו להצליח בסן סירו, הוא בהחלט ישמח את חברו לשעבר.