אם ישאלו אותי מהו אירוע הספורט המרגש ביותר שהייתי בו על אדמת ישראל, אגיד שזה הישראמן. עם כל הכבוד לאירועי המיינסטרים, לתחרויות האתלטיקה והשחיה ולמרתונים למיניהם, דווקא התחרות היחידה בישראל למרחק איש ברזל עושה לי את זה יותר מכולן.
אולי זה דווקא בגלל שהיא קטנה יחסית ומאפשרת למי שעוקב אחריה להיחשף לכל כך הרבה סיפורי ספורט אמיתיים מהחיים. לא אותם סיפורים שהתרגלנו אליהם כמו הכדורגלן שהגשים חלום באירופה, הכדורסלן שהגיע ל-NBA והג'ודאית שזכתה באליפות העולם. עם כל הכבוד לספורטאים הגדולים והמקצוענים, אירועים כמו "ישראמן נגב" מוכיחים שאפשר למצוא סיפורים אנושיים נהדרים גם בין ספורטאים שבדרך כלל לא תופסים כותרות במדורי הספורט. מילא כותרות, אפילו לא ידיעות.
אחד מהספורטאים המופלאים האלה הוא עדי דויטש בן ה-54, שב-1979 נפצע בלבנון כחייל בסיירת גולני ואיבד את רגלו. כספורטאי בלב ובנשמה הוא מצא מהר מאוד את דרכו אל ספורט הנכים, אלא שהפרוטזות של פעם לא איפשרו לו להגשים חלום ולהפוך לטריאתלט.
הכל השתנה ממש לאחרונה, כשדויטש זומן לארצות הברית בזכות ארגון ידידי צה"ל של הקהילות היהודיות באמריקה, ושם הותאמה לו פרוטזה חדישה שמיועדת לריצה, כמו הפרוטזות של הרץ קטוע הרגליים המפורסם בעולם - אוסקר פיסטוריוס. משם, הדרך של דויטש לתחרות הארוכה והמתישה מכולן הייתה קצרה מאוד. בינואר 2013 הוא השלים את הישראמן והפך לקטוע הראשון שעושה את זה בישראל. הוא קבע זמן מדהים של 14:20 שעות וסיים במקום ה-50 הכללי והרביעי בקטגוריית הגיל שלו.
"זו הייתה חוויה מטלטלת שנתנה לי בוסט של מוטיבצייה ובטחון ביכולת. זה נתן לי עוצמה להמשיך בעיסוק הספורטיבי הזה. הרגשתי מפורגן, הרגשתי שאני עושה משהו ייחודי, וגם הרגשתי ששמתי את ספורט הנכים במקום הנכון. אין ספק שזה משהו לא שגרתי, זו בהחלט תחרות שמצריכה אנרגיות גדולות יותר מכל תחרות אחרת וגם שואבת ממךהרבה במישור הפיזי והמנטלי".
דויטש יתחרה השנה בחצי המרחק (1.9 ק"מ שחיה, 90 ק"מ אופניים וחצי מרתון) מכיוון שהאתגר הבא שלו יהיה בקיץ - תחרות איש ברזל ברות' שבגרמניה. בין לבין הוא מנסה גם להתמקצע כטריאתלט פראולימפי במרחק "רגיל" עם פנטזיה מסויימת להגיע למשחקים הפראולימפיים בריו. אם רוב הרופאים לא ימליצו על עיסוק של תחרות איש ברזל לאנשים בריאים, הרי שלקטועים על אחת כמה וכמה לא מומלץ לעשות את זה, אבל דויטש כמו איש ברזל אמיתי לא ממש הולך עם הזרם: "אני לא שואל כדי לא לקבל תשובות. יש כאלה שאומרים שלא בריא לקטועים לעשות פעולה מאומצת של יותר מ-10 שעות ללא הפסקה, יש כאלה שאומרים שזה עלול להזיק לגדם ולגרום לדלקות ולפצעים. אני יודע שההתאוששות שלי מהישראמן הייתה מהירה וסיימתי במצב פיזי סביר. אני בסך הכל 'ילד צעיר' בכל נושא הריצה כי חזרתי לרוץ רק לפני שנתיים אבל מאז שעשיתי את זה אין לי פציעות שקשורות למגבלה הפיזית שלי והנכות שלי. למרות שלהרבה קטועים יש בעיות של גב, לי לאורך השנים אין תופעות של הקרנות וכאבים, הגוף שלי מתוחזק ונמצא במצב תקין".
אז מה כל כך מיוחד בישראמן מבחינת דויטש? "התמהיל הזה בין ספורטאים שרואים אתגר רק כדי לסיים לבין ספורטאים מהרמות הגבוהות ביותר הוא מסקרן ומעניין. זה חלק מהקסם של איש ברזל כי בסופו של דבר כל אחד מצוי בתכנית המרוץ האישית שלו והוא מכונס בעצמו, לכן כל אחד שמסיים רואה בזה הצלחה והישג אישי. זה היופי כאן - אתה פחות נמדד מול זולתך אלא מול עצמך וזה עושה את זה מעניין ומשפיע על האווירה".
פרט לעדי דויטש יתחרו בישראמן גם הטריאתלטים העיוורים חי גיטה ואורן בליצבלאו, אבל לא רק ספורטאים בעלי מוגבלויות הם אלה שאמורים לרגש באירוע הזה. גם תום מרמרלי, אלוף ישראל פעמיים במרחק איש ברזל, ריגש בכל פעם שהוא חצה את קו הסיום.
"זה סבל שלא ברא השטן", הוא אמר לפני שנה בדיוק אחרי שניצח בין הישראלים, אבל אחרי מנוחה קצרה חזר לשגרת החיים התובענית שלו שכוללת 30 שעות שבועיות של שחיה, רכיבה וריצה, כשב-10 מתוכן הוא משלב את עבודתו כמאמן בקבוצת "TRIHARD".
מרמרלי בן ה-26 ויתר למעשה על חיים שגרתיים של חבר'ה בגיל שלו ואת כל זמנו הוא משקיע בטריאתלון ובלימודי תואר ראשון במדעי המחשב. זה אומר שחוץ מזה הוא לא יכול להספיק כלום. אם תתקשרו אליו ב-9 בערב הוא כבר ישן, אם תזמינו אותו לבילוי לילי הוא לא יבין על מה אתם מדברים ולמרבה המזל חברתו מרים היא גם טריאתלטית ואשת ברזל כך שיש לו עם מי לחלוק את התשוקה האדירה שלו לספורט, שלפחות כספית לא מחזיר לו כלום ברמות האלה.
"כל זמן פנוי שיש לי, אני אשקיע בזה ולא כל כך מעניין אותי לעשות דברים אחרים", מסביר מרמרלי: "יש כאלה שאולי נהנים מיציאות, חברים וכאלה דברים אבל אני נהנה מלרכב על אופניים. לצאת לרכיבה ארוכה זה הכי כיף מבחינתי. אני גם לא היחיד שעושה את זה אז כנראה שזה באמת כיף".
מרמרלי ניצח בשתי תחרויות הישראמן האחרונות. בשנה שעברה זה היה בין הישראלים ולפני שנתיים היה המנצח הכללי. למען האמת, הזמנים שהוא השיג רחוקים מהתוצאות שהשיג גלעד רותם, שהיה איש ברזל מקצוען והתחרה באליפות העולם בהוואי. מרמרלי מגדיר את עצמו כספורטאי חובבן, שקרוב ברמה לצמרת הישראלית שתיאבק על התואר באילת. מצד שני, הוא נהנה מאוד מהמעמד שאליו הגיע בזכות עבודה קשה ודבקות במטרה שהיא בכלל לא מובנת מאליו. לא כשעוסקים כל כך הרבה שעות בספורט והדרך היחידה להרוויח מזה כסף היא להדריך אנשים אחרים תוך כדי.
ובכל זאת, מה גורם לספורטאי בכושר להתמקד בתחרות כל כך קשה, שלא מעט מגדירים אותה כקשה ביותר בעולם? "אני התחלתי עם טריאתלון מאוד מאוחר", מספר מרמרלי: "זה היה בגיל 19, ולא ממש היה לי זמן להתאמן בזה כמו שיש לחבר'ה הצעירים היום. מהר מאוד הבנתי שאני טוב יותר במרחקים הארוכים והחלטתי להתקדם לשם. כמובן ששאלת השאלות היא למה אני חוזר לשם כל פעם. קשה מאוד להסביר את זה, אבל 5 דקות אחרי שאתה מסיים אתה שוכח כמה סבלת, את הכאב עצמו ואת כל מה ששלילי. אני באופן אישי מאוד אוהב להתחרות וזה עושה לי ממש טוב".
על האופי של התחרות הזאת מספר מרמרלי: "זו תחרות מאוד קשה, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יהיו תנאי מזג האוויר. יכול להיות קר מאוד, יכולה להיות רוח כל כך חזקה שזה כמו לרכב מול קיר. הקטע של המרתון מתחיל בירידה של 10 קילומטר. זה נראה טוב וגם מרגיש כיף בהתחלה, אבל משלמים על זה בהמשך כי לרוץ 10 קילומטר בירידה זה משהו שיוצר זעזוע זהה לריצה של 20 קילומטר במישור".
ולמרות הכל, מרמרלי כבר לא יכול לחכות לזינוק של ה"ישראמן נגב", ביום שישי ב-6 בבוקר בחוף הים של אילת, שם ייצא לדרך שתכלול 3.8 קילומטרים של שחיה, 180 קילומטרים של רכיבה על אופניים ומרתון במרחק 42.2 קילומטרים לקינוח. שיהיה בהצלחה.