1. נצחונה הדחוק של מכבי תל אביב אמש (שני) באשדוד כמו מזמין את התגובות הביקורתיות הרגילות. מכבי שוב נראתה פגיעה ושוב עמדה על סף הפסד ליגה מביך, הפעם לנועלת הטבלה ולמועמדת בכירה לרדת ליגה. מתבקש גם להתייחס לראיון סוף המשחק של דיוויד בלאט, שהצליח לנפק עוד מספר קלישאות מביכות בהמשך למשחק לא מרשים בעליל.
אבל אתם יודעים מה? אנחנו לא נעשה את זה הפעם. ולא שאין מה להגיד על ההחלטה של בלאט לעלות בחמישיה הפותחת שלושה שחקנים אבודים, חלודים וחסרי בטחון (גם ג'ייק כהן, גם סילבן לנדסברג וגם שון ג'יימס). ולא שאין מקום לציין שההגנות הטקטיות והנסוגות של מכבי כמו מזמינות מטווח שלשות כמו זו שהיא חטפה אתמול מול גווין, סילאס ושאר המיידים והמטילים מהדרום. אפשר גם לכתוב שוב על מעמדו הבלתי מובן של טייריס רייס בהיררכיה, אחרי משחק נוסף בו הוא כמעט ולא משחק (16 דקות בלבד) אבל מגיע ומנצח את המשחק עבור סגנית האלופה.
הטענות החוזרות של בלאט לגבי בעיית הפציעות של מכבי נשמעות לרוב פאתטיות, כאשר משווים את סגל השחקנים של מכבי לזה של המתחרות בשלולית. מצד שני, בכל זאת, להגיע בלי ביג סופו ופניני (שנעדר בגלל פציעה, כן?), לשתף את ג'יימס ואינגלס הפצועים (ולא שהוא נראה טוב יותר לאחרונה גם כשהוא בריא, כן?) ולסבול בסוף גם מההיעדרות של היקמן זה לא עניין של מה בכך. דיברנו על ההגנה הנסוגה של מכבי ועל החשיפה לערבי קליעה כמו זה של אשדוד, אבל יש גם ימים כאלה בהם הכל נכנס ליריבה וזהו. ואחרי רצף של משחקים גורליים ומשמעותיים, בייחוד ביורוליג, מותר לקבל בהבנה גם משחק בעייתי. במבט מבחוץ, השחקנים של מכבי לא נראו כסובלים מחוסר מוטיבציה. לפעמים מגיעים למשחק כזה, במקום כזה ומול יריבה כזאת, ופשוט נמצאים חצי שניה או חצי צעד אחרי המהלך. משחקים כאלה צריך לנצח ולהמשיך הלאה.
2. בהיעדר יכולת להחתים שחקנים גבוהים "קלאסיים", התמחו הקבוצות בשלולית, משך שנים, בצירופם של שחקני אנרגיה קפיציים, בעלי כשרון מצומצם אבל ניתור שממש לא. כאלה שמתקשים בפוסט אפ, אבל יכולים לנגוח בקרשים. האמת היא שהמגמה הזו מאפיינת עכשיו את מרבית הליגות ביבשת, נוכח הקשיים הכלכליים מחד ושאיבתו של כמעט כל גבוה מצוי לליגה הטובה בעולם מאידך. במשחק ששוחק אמש בהדר יוסף הציגו שתי היריבות שחקן נישה שכזה. הקבוצה של אדלשטיין את ג'וש אוונס. הקבוצה של ליובין את אייזק רוזפלט.
משהו משונה קורה עם המתאזרח של חולוניה במשחקים האחרונים. הדאבל-דאבל המפלצתי שלו מול האדומים מצטרף לעוד שני משחקים רצופים אותם סיים עם מדד יעילות של 25+. אחרי שנים של דשדוש ברמה האישית והקבוצתית, יכול להיות שהאנרגיות של הסגולים הופכים את המתאזרח האפור הזה לאחד הגבוהים הישראלים הכי טובים שיש לנו. רגע, כתבנו שחקני אנרגיה ללא פוסטאפ? את המשחק אתמול ניצחה חולון דווקא בפוסט אפ של רוזפלט. בכל מקרה, ישראלי גבוה משמעותי זה בדיוק מה שחולון צריכה, כדי לשחק במקביל עם ריינולדס ואסברי מצד אחד ועם לורנס באוורס בפנים לאור מגבלות החוק הרוסי.
קשיי הקליטה של זרים שבדיוק יצאו מהמכללות ידועים. נתקלנו בהרבה מאוד מקרים בהם זרים מוכשרים ומעניינים נוחתים לטבילה מקצוענית ראשונה בארצנו ולא דומים לכלום. ואנדר בלו כזה, למשל. באוורס, בוגר אוניברסיטת מיזורי, ממש לא נראה או משחק כמו מישהו שרק החל את הקריירה המקצועית שלו. נכון להיום, הבחור בוגר אוניברסיטת מיזורי הוא השחקן המשמעותי ביותר שיש להפועל חולון.
3. הפועל תל אביב הפסידה אתמול משחק שיכלה לנצח. החבורה של אדלשטיין התמודדה מול קבוצה שיכלה לה בכל הקשור לפרמטר האגרסיביות, וזה לא עניין של מה בכך. חולון המשיכה בקו שאפיין אותה בחלק גדול מהמשחקים האחרונים, של משחק קשוח במיוחד, נאמר זאת בעדינות, ונטרלה יתרון מובנה שיש להפועל על חלק גדול מקבוצות הליגה. בפרמטרים של הכדורסל נטו, הפגינו האדומים עליונות משך רוב דקות המשחק, כאשר לפעמים נראה היה שקיימים לא מעט מכנים משותפים בין שתי הקבוצות. בשתיהן יש ישראלי מוביל שמשחק כדורסל של צפון דרום (לימונד בצד האחד והרוש המפתיע בשני). שתיהן מנסות לשחק משחק התקפה שמבוסס על לא מעט חיתוכים ללא כדור על קו ההייפוסט. ההבדל המרכזי הוא שהפועל מבצעת הרבה יותר טוב.
רגע, בעצם ההבדל המרכזי הוא שלחולון יש פתרון הרבה יותר טוב בעמדת הרכז. במיוחד בהיעדרו של לימונד, ראינו את חוסר היכולת של קאונסיל להחזיק את עמדת הרכז (וגם את ההחלטות הבעייתיות של קרלון בראון המצוין בסיום). ועכשיו מה, מה עכשיו? רביב לימונד מוביל את הליגה במדד הפלוס מינוס. חשוב מכך, הוא שחקן הקלאץ' הכי משמעותי בליגה עד כה, ביחד עם טפירו. ההיעדרות שלו ברבע הרביעי אמש עלתה להפועל במשחק. ההיעדרות שלו למספר משחקים נוספים עלולה להכאיב לאדומים מאוד.
