מניות חמות
דיוויד לי (גולדן סטייט ווריורס)
רצף הניצחונות של גולדן סטייט נעצר על 10, בעיקר בגלל לוח משחקים רצחני שסידר ללוחמים מסע למזרח שכלל חמישה משחקי חוץ בשבעה ימים. חשוב להדגיש את זה - רצף הניצחונות כלל שבעה ניצחונות חוץ, שישה מהם ברצף שכלל מפגשים עם כמה מהקבוצות היותר טובות במזרח - מיאמי, אטלנטה ו-וושינגטון. גולדן סטייט, שהתחילה את הרצף צמודה ללייקרס, מסיימת אותו עמוק בתוך הדרג השני של קבוצות המערב, יחד עם הקליפרס, יוסטון ופיניקס שלא נרגעת, וזה קורה למרות שהווריורס שיחקו 23 מתוך 38 משחקים בחוץ. זה הולך להתאזן בקרוב - 13 מ-18 המשחקים הבאים יהיו באולם הביתי מאוד באוקלנד, כשהרצף הזה יסתיים גולדן סטייט עשויה לקחת חלק בדרג הראשון של המערב, בעיקר אם תצליח לחזק את הספסל (בארבע מילים - אנדרה מילר פנוי להצעות).
כוכב רצף הניצחונות היה, כמובן סטף קרי, אבל הוא ממש לא היה לבד. קליי תומפסון קצת נרגע אבל ממשיך להיות מהצלפים הטובים בליגה, אנדרה איגודלה חזר לעשות את כל הדברים הקטנים בהתקפה ובהגנה, אנדרו בוגוט ממשיך להיות עוגן הגנתי מהמובילים בליגה ומדי פעם מזכיר שיש לו כשרון התקפי. ויש את דיוויד לי. לאחר שגולדן סטייט הסתדרה בלעדיו בפלייאוף היו דיבורים על כך שהוא מיותר ומועמד לטרייד, אבל כל שנה יש תקופה בה לי דואג להזכיר כמה הוא מוכשר. כשהיד מחצי מרחק עובדת, כמעט בלתי אפשרי לעצור את מכונת הדאבל-דאבל הזאת. ב-13 המשחקים האחרונים הוא קלע 23 נקודות למשחק ב-61.7 אחוזים מרהיבים מהשדה והוסיף 10.8 ריבאונדים ו-2.7 אסיסטים. ככה נראה מספר 2 איכותי של קבוצה גדולה.
דיאנדרה ג'ורדן (לוס אנג'לס קליפרס)
בעונת הרוקי שלו בניו אורלינס, דארן קוליסון הוקפץ לחמישייה בעקבות פציעה של כריס פול, סיפק מספרים שלא היו רחוקים מאלה של CP3 והרוויח מעמד של רכז פותח בליגה. בשלוש השנים הבאות הוא לא ניצל את המעמד הזה, מה שהוביל אותו חזרה לתפקיד המחליף של פול, הפעם בקליפרס. פול שוב נפצע וקוליסון שוב נקרא למשימה, כאשר הפעם הוא יצטרך לעזור לקבוצה להמשיך לנצח. בינתיים זה עובד, מבחנים רציניים יותר יגיעו בהמשך.
אבל הסיפור הגדול של הקליפרס בחצי הראשון של העונה הוא תחייתם של צמד שחקני הפנים. זו הייתה המשימה החשובה ביותר של דוק ריברס ובינתיים נראה שהוא מצליח בגדול. בלייק גריפין נראה טוב מתמיד ומשתלט על משחקים מול יריבות שלא מסוגלות לשמור עליו, אפילו אחוזי העונשין כבר לא בעיה כמו פעם. דיאנדרה ג'ורדן אמנם לא למד לקלוע עונשין (עומד על 40 אחוזים העונה), אבל בהחלט שדרג את שאר התחומים. כמעט בלי לשים לב הוא כבר מוביל את הליגה בריבאונדים עם 13.5 למשחק (לאחר שבשנים קודמות הוא היה ריבאונדר טוב אבל לא מצוין) ומדורג שלישי בחסימות עם 2.4 למשחק, ב-12 האחרונים מדובר ב-15.2 ריבאונדים ו-3 חסימות. הנוכחות ההגנתית שלו לא מרשימה כמו המספרים האלה, אבל אין ספק שיש שיפור חשוב בתחום. אחרי שבעונה שעברה נדמה היה שהוא נתקע, השנה הוא נראה כמו הסנטר הפותח שהקליפרס צריכים.
קייל לאורי (טורונטו ראפטורס)
רק זה היה חסר למוניטין של רודי גיי - מהרגע שהוא עזב את קנדה, טורונטו היא הלהיט של המזרח. הראפטורס ניצחו 11 מ-16 המשחקים שלהם מאז שגיי עבר לסקרמנטו, כולל ניצחונות חוץ ב-OKC, דאלאס, וושינגטון ושיקגו (פעמיים) וניצחון ביתי על אינדיאנה, והשתלטו על הבית האטלנטי. דמאר דרוזן הפך לסקורר המוביל, טרנס רוס הצעיר תפס את המקום בחמישייה ונראה נהדר עם 2.7 שלשות למשחק ב-45.7 אחוזים והגנה טובה, הגבוהים יעילים והשאריות שהגיעו מסקרמנטו השתלבו בקלות. אבל קייל לאורי הוא השחקן המרשים בקבוצה כרגע.
לאחר הטרייד על גיי, כשעוד נדמה היה שטורונטו בדרך לטנקינג, לאורי היה מועמד לעבור בעצמו וכבר כמעט הגיע לניו יורק. כמה משחקים גדולים אחר כך, ומאוד יכול להיות שמסאיי יוג'ירי ינסה להשאיר אותו בקיץ ולהפוך אותו לרכז העתיד של הקבוצה. הקריירה של לאורי ידעה עליות וירידות קיצוניות, בעיקר תוך תלות בסיטואציה. עכשיו יש לו סיטואציה טובה והוא מזכיר שבשיאו הוא שייך לדרג השני של פוינט גארדים בליגה כשחקן שתורם בכל דרך בשני צדי המגרש. ב-18 האחרונים המספרים שלו הם של 17.9 נקודות, 2.4 שלשות, 4.4 ריבאונדים, 8.4 אסיסטים על 2.2 איבודים ו-1.7 חטיפות למשחק. אולי הוא מצא לעצמו בית סוף סוף.
מניות קרות
קאווי לאונרד (סן אנטוניו ספרס)
חבורת פופ ממשיכה לחיות בעולם מקביל שבו אף אחד לא צריך להיות קרוב לשיא היכולת כדי להוביל את המערב. שלושת הגדולים עושים את המינימום ההכרחי (מאנו ג'ינובילי חזר לעצמו והרוויח בחזרה את המקום בין השלושה), הרוטציה הלא נגמרת כוללת שחקנים שכולם מוצאים דרך לתרום, אף אחד לא משחק יותר מ-31 דקות ורק בפלייאוף נדע מה הם שווים באמת הפעם. לכן היססתי להכניס שחקן של הספרס למניות הקרות, אבל במקרה של קאווי הגיע הזמן.
לאונרד נמצא כאן בגלל הציפיות שהוא יצר בפלייאוף. שני צעירים עשו בפוסט סיזן קפיצת מדרגה משמעותית ונראו כמו סופרסטארים בהתהוות, פול ג'ורג' המשיך את המגמה והפך השנה למועמד ל-MVP בעוד שקאווי עשה צעד אחורה בחזרה לנתוני העונה שעברה. השנה הידית משלוש לא עובדת, ובזמן שהוא קולע באחוזים נהדרים מכל הטווחים שבתוך הקשת הוא מתקשה מאוד מאחוריה, כולל השלשות מהפינה שבעונה שעברה היו המומחיות שלו והשנה הוא קולע ב-32.7 אחוזים. אבל מעבר לאחוזי קליעה, זו הרתיעה שלו מדומיננטיות, הקלות בה החזיר את עצמו לתפקיד של שחקן משנה, שצריכה להדאיג את ראשי הספרס אם הם בונים עליו כשחקן מוביל בדור הבא שלהם.
ברנדון ג'נינגס (דטרויט פיסטונס)
בזמן שחלק ממאכזבות המזרח מתחילות למצוא את עצמן, דטרויט רק הולכת ומידרדרת. לאחר החתמת ג'וש סמית' וברנדון ג'נינגס בקיץ, דטרויט הייתה אמורה לבצע קפיצת מדרגה ולהפוך לקבוצת פלייאוף ודאית, בינתיים אפילו לא בטוח שהיא השתפרה ביחס לעונה שעברה. השילוב של ג'וש עם גרג מונרו ואנדרה דראמונד לא עובד. זה היה צפוי בהתקפה, אבל גם ההגנה נראית רע מאוד כשכל השלושה משחקים ביחד. במקום שיפור עם הזמן, הם רק נחלשים - שמונה הפסדים בתשעת המשחקים האחרונים, רובם תבוסות, ב-7 מהם דטרויט ספגה לפחות 106 נקודות.
ג'נינגס, מצדו, שובר שיאים חדשים של חוסר יעילות. לא שהיו ציפיות גבוהות מדי משחקן שעבר 40 אחוזים מהשדה רק פעם אחת בארבע העונות הראשונות שלו, אבל השנה הוא עומד על 37.9 אחוזים וצונח באחוזי שלשות אל 33.9 אחרי עונה מוצלחת בתחום. הבעיה הגדולה יותר היא שזה לא מפריע לו להמשיך לזרוק, הוא מוביל את שחקני הפיסטונס עם 15.4 זריקות למשחק וממש לא מפריע לו שהוא לא פוגע. בחמשת המשחקים האחרונים הוא קלע ב-25.7 אחוזים מהשדה ועדיין לקח 74 זריקות במשחקים האלה. הוא עדיין מוסר מוצלח עם 8.3 אסיסטים על 3.3 איבודים, וניתן לטעון ששלושת שחקני הפנים סותמים לו את הצבע ומקשים עליו להגיע לזריקות טובות, אבל ג'נינגס נמצא בשלב שהוא לא יכול להסתפק בתירוצים.
ג'ף גרין (בוסטון סלטיקס)
אחרי הפתיחה המוצלחת, בוסטון חוזרת למציאות עם תשעה הפסדים בעשרת המשחקים האחרונים, כאשר קשה להאמין שהיא תוציא משהו גם מצמד משחקי החוץ בבק-טו-בק בגולדן סטייט ופורטלנד בסופ"ש. ג'ארד סאלינג'ר וג'ורדן קרופורד, כוכבי התקופה הטובה, נזכרו שהם לא באמת שחקנים מובילים בקבוצה ראויה ואף אחד אחר לא נכנס לנעליים שלהם. באף אחד, הכוונה היא קודם כל לג'ף גרין, שהיה אמור להיות השחקן המוביל של הסלטיקס השנה.
גרין הוא אמנם הקלע המוביל של בוסטון עם 15.9 נקודות למשחק, אבל זה קורה בעיקר כברירת מחדל. האחוזים שלו לא טובים ורק בירידה (39.1 אחוזים מהשדה ב-12 האחרונים, בהם קלע 13.2 נקודות למשחק), הוא לא ריבאונדר טוב במיוחד, יש לו יותר איבודים מאסיסטים והוא גם לא בולט במיוחד בהגנה. אם היה ספק בכך, גרין מבהיר השנה שהוא מתאים, במקרה הטוב, להיות השחקן השלישי-רביעי בקבוצה טובה, אין טעם לצפות ליותר מזה.
