"רגע מכונן" הוא אחד המושגים הלעוסים ביותר בספורט. קשה עד בלתי אפשרי להגדיר אותו בצורה אחידה והרבה פעמים בכלל לא ברור שהוא קרה, אלא רק לאחר מעשה. ובכל זאת, אם יש מסקנה כלשהי אותה אפשר לקחת מסוף השבוע הראשון והסוער (תרתי משמע) של פלייאוף 2013/14, הרי שאין מקום טוב יותר, מי לחיוב ומי לשלילה, על מנת להעלות לדיון רגעים כאלה, מכוננים.
בין אנדרו לאק לאנדי דלטון מפרידים בערך שנתיים בגיל ושנה אחת בדראפט, עם יתרון בשתי הקטגוריות לטובת האחרון. למרות זאת, הבגרות המרשימה שלאק הציג במשחק מול קנזס סיטי עזרה לו לעקוף כבר עכשיו את הג'ינג'י של סינסינטי בקטגוריה חשובה פי כמה: ניצחונות פלייאוף. בעוד לאק, בשיאו של הקאמבק האדיר של הקולטס מול הצ'יפס, סיפק שני רגעים שיכולים להגדיר אותו ואת עתידו כשחקן מוביל בליגה הזו, דלטון חווה בעצמו מהלך אחד שעלול לסמן אותו מכאן והלאה.
עבור אנדרו לאק, הרגע הראשון קרה בדרייב הראשון של הרבע הרביעי. אינדיאנפוליס, עדיין בפיגור גדול של 41:31, יצאה ל-11 מהלכי נו האדל רצופים, שהתישו את הגנת הצ'יפס וכנראה שגם את ההתקפה שלה עצמה. במהלך האחרון, שני יארדים מהאנדזון של האורחים, לאק השאיר את הכדור לדונלד בראון, שנתקל באריק ברי. רוב הקוורטרבקים שמשאירים כדור לרץ שלהם לוקחים צעד או שניים לאחור ומתרחקים מאזור הסכנה. רוב הקוורטרבקים שפאמבל, כמו זה שגרם ברי לבראון, נופל לידיים שלהם עם המון מזל, צונחים על הכדור ומקווים למהלך מוצלח יותר בדאון הבא. אנדרו לאק, עם הזקן המכוער והקרחת הגדלה, תפס את האליפסה והתעופף מעל חצי הגנה כדי להשיג טאצ'דאון שצימק למינוס שלוש ולהשאיר את המשחק בחיים.
זה היה מדהים וזה היה מרשים ובעיקר, זה היה לא מספיק. כי אלכס סמית' היה בעיצומו של קונצרט פרטי שהזכיר לכולם, שוב, למה הוא לא היה הבעיה של סן פרנסיסקו לאורך השנים. אבל בסופו של דבר, הניינרס בפנים וסמית' בחוץ והוא הפך לקוורטרבק הראשון אי פעם שמפסיד משחק פלייאוף למרות ארבעה טאצ'דאונים ואפס איבודים. כי ככה זה כנראה כשאתה משחק מול אנדרו לאק. כבר בשנה שעברה התוודענו ליכולות הקאמבק שלו והעונה, נראה שלאק לקח כל דבר במשחק שלו והזיז אותו צעד אחד קדימה. אם את הטאצ'דאון המצמק הוא סיפק עם מופע של אקרובטיקה והמון אומץ, את הטאצ'דאון המנצח הוא כבר זרק כמו הקוורטרבק האגדי שפעם לבש את החולצה שלו.
זה היה רגע פייטון מאנינגי טהור. מהלך אחד לפני, אינדיאנפוליס המירה דאון שלישי וחמישה עם מסירה של לאק לקובי פלינר. במקביל, ג'סטין יוסטון נפצע, מה שנתן ללאק שני דברים: יתרון מול הגנה מבולבלת, שהמשיכה לאבד שחקנים ובנוסף, זמן לחשוב. המסירה הבאה הלכה לטי ווי הילטון, 64 יארד, גיים סט אנד מאץ'. פייטון, כנראה, ישב בבית וכנראה, התמוגג מהיורש. רג'י וויין הפצוע, על הקווים, ראה איך הצמד החדש של הקולטס נבנה. ככה, ברגע מכונן אחד.
פחות מ-24 שעות חלפו והגיע תורו של דלטון לצאת למהלך ריצה. 5:41 לסוף הרבע השלישי, מינוס ארבע לבנגאלס בבית מול סן דייגו. דלטון בחר בסקרמבל ואחרי 12 יארדים צלל אל הקרקע, עם הראש קדימה. גם המהלך ובטח שהצלילה הזו נראו לא טבעיים ולמרות שאף אחד לא היה סביבו, הכדור גע בקרקע ונשמט מידיו של דלטון היישר לאלה של ג'אליל אדאי.
למה אנדי דלטון בחר לעשות את מה שהוא עשה? ולמה הכדור הזה הפך לאיבוד? ולמה שני הדרייבים הבאים הסתיימו במסירות לידיים של שחקני סן דייגו? נכון להיום, התשובה לכל השאלות האלה היא "כי אנדי דלטון נחנק במאני טיים". בדיוק כמו ג'יי קאטלר, בדיוק כמו טוני רומו, בדיוק כמו מת'יו סטאפורד, דלטון הוא לא קוורטרבק גרוע, אלא נמצא בחלק העליון של הליגה. הוא גם כנראה לא יאבד את מקומו בקרוב בהרכב סינסינטי כי הוא צעיר, כי הוא הגיע עם הקבוצה לפלייאוף בכל אחת משלוש העונות שלו בליגה באחד הבתים הכי תובעניים (והפסיד את כל שלושת המשחקים) וכי אין ממש אלטרנטיבות טובות בשוק.
מצד שני, בדיוק כמו השלישייה הנ"ל וכמו לא מעט קוורטרבקים בליגה, בדיוק ההיפך מאנדרו לאק שעושה את דרכו אל תוך האליטה, התחושה, אחרי עוד הפסד פלייאוף, היא שלאנדי דלטון אין את מה שבאמת צריך, את היכולת הזו לתפוס פאמבל ולעוף איתו אל האנדזון ומיד לאחר מכן, כמו סופרמן שמחליף בגדים בארון, לחזור להיות קוורטרבק קלאסי ולספק מסירה מנצחת יפהפייה. התחושה היא שהבנגאלס דורכים במקום, עם קוורטרבק שמסר עד היום טאצ'דאון אחד ושבעה איבודים בשלושה משחקי פלייאוף ועם מאמן, מרווין לואיס, שהפעם דווקא קשה להאשים אותו בהפסד, אבל שגם עומד על 5:0 בפוסטסיזן. לואיס הרים את הבנגאלס מאשפתות בעשור האחרון והפך אותם לאחת מעשר הקבוצות הטובות בליגה. אולי הגיע הזמן שמישהו יתפוס גם את מקומו ויהפוך אותם לאחת משלוש או חמש הטובות בליגה. אולי הוא צריך לעשות את זה בלי דלטון.
עוד כמה דברים:
* שלושה משחקים, חוץ מזה שנערך בסינסינטי, הסתיימו בהפרש של שלוש נקודות ומטה. על פי Elias, זו הפעם השנייה בלבד שדבר כזה קורה בפלייאוף, אחרי שלושה משחקים של שלוש נקודות הפרש בחצאי גמר החטיבות של 2006. מי שזוכר את סיבוב הווילד קארד העבש של העונה שעברה, עם שמונה קבוצות שלא הגיעו ליותר מ-24 נקודות והפרש ממוצע של קצת יותר מ-11 נקודות, יכול להעריך. השנה, התחלנו את הפלייאוף מהמקום בו סיימנו את העונה הסדירה. אקשן.
* ועוד משהו מ-Elias: 12 פעמים נקלעה סינסינטי לפיגור בתולדותיה בפלייאוף, כולל 7:0 סן דייגו הפעם. באף אחד מהמקרים האלה היא לא חזרה לניצחון. איך אומרים "לוזרים" באנגלית?
* איזו אכזבה. הטמפרטורה בגרין ביי סירבה להתיישר עם הציפיות ל"משחק הכי קר בתולדות הליגה" ונעצרה על חמש מעלות פרנהייט, מינוס 15 צלזיוס (שהרגיש עם הרוחות כמו מינוס 23.3), "רק" מקום שביעי בהיסטוריה. במקום כל הקשקשת, נאלצנו להסתפק במשחק פוטבול אמיתי. מודה, עד היום, גם אחרי עוד ניצחון ענק שלו, קשה לי להחליט מה דעתי לגבי קולין קפרניק, מקום 30 בליגה עם התקפת המסירה שלו העונה, שפתאום, בלמבו פילד, מעלה את המספרים האוויריים שלו מ-186 יארד בממוצע ל-277. קפרניק מוסר לאורך הקריירה הקצרה שלו 157.6 יארד למשחק. בארבעה משחקי פלייאוף, שם המאזן שלו הוא 1:3 כרגע, הוא מעלה את עצמו ל-256 ומוסיף גם 90.5 יארד בממוצע על הקרקע. הסיוט של גרין ביי נמשך.
* מלבד דנבר, שלוש קבוצות נותרו בפלייאוף ה-AFC, ניו אינגלנד, אינדיאנפוליס וסן דייגו, הנחילו לברונקוס את שלושת ההפסדים שלהם העונה. את ארבע האחרונות ב-NFC הוא כלל לא פגש העונה. אז א', ומבלי לעצבן אף אחד מהקוראים החביבים שלנו, מה זה אומר על המספרים של פייטון מאנינג העונה? וב', המבחן האמיתי של מספר 18 ודנבר מתחיל בדיוק עכשיו.
* משוגע מי שלא שם את כל הכסף שלו על סן דייגו כאלופה בתחילת העונה. אם הצ'ארג'רס באמת זוכים באליפות, קבוצות עוד יעבירו בטרייד בחירת סיבוב ראשון בדראפט כדי לשחק מול פילדלפיה במשחק הבית הראשון של האיגלס בעונה הבאה.