קווין גארנט קלע את הסל הראשון של מחזור חג המולד, במשחק המוקדם של ברוקלין מול שיקגו. הוא הקפיץ את קרלוס בוזר ועבר אותו בדרך לליי-אפ פשוט. בארבע הדקות הראשונות כל התקפה של הנטס עברה דרכו והוא הוסיף אסיסט לשלשה של מירזה טלטוביץ', סל מחצי מרחק, החטאה מחצי מרחק, איבוד ועזרה טובה בהגנה. לרגע היה נדמה שאולי הגזמנו איתו, שאולי הוא לא גמור כפי שחשבנו. כמעט מיותר לציין שאת המשחק הוא סיים עם אותם שני סלי שדה ואסיסט, הוא הוסיף שתי קליעות עונשין בדרך ל-6 נקודות ב-2 מ-7 מהשדה. ברוקלין הובסה.
זה לא מקרה. יכול להיות שהדרך הטובה ביותר להבין מה קורה לגארנט השנה היא להתבונן באחוזי הקליעה שלו בכל רבע: בראשון הוא קולע ב-45.8 אחוזים, בשני ב-36.2, בשלישי ב-33.3 וברביעי ב-30.6. חמש הדקות בהן הוא משחק ברבע הראשון הן הזמן היחיד בו KG מזכיר במשהו את השחקן שהוא היה, לא בשיא הקריירה אלא בשנים האחרונות בבוסטון. אבל גם 45.8 האחוזים שהוא קולע ברבע הראשון היו נחשבים לשפל בקריירה של שחקן שלא ירד מ-47 אחוזים מהשדה ב-18 עונות בליגה ובדרך כלל לא ירד גם מ-50.
הממוצע הכללי שלו השנה הוא 37.2 אחוזים. ההתדרדרות לא קשורה לאזור ספציפי אלא חובקת כל - הוא ירד מ-65.3 אחוזים בעונה שעברה ל-48.6 מתחת לסל, מ-47.4 ל-33.3 בשאר הצבע ומ-46.1 ל-35.9 אחוזים מחצי מרחק, אזור המומחיות שלו בשנים האחרונות. אל קו העונשין הוא מגיע 0.9 פעמים במשחק לעומת 3 פעמים בעונה שעברה. במילים אחרות - גארנט השנה הוא שחקן שלא קולע שלשות, בקושי מגיע לקו העונשין וקולע ב-37 אחוז מהשדה, מה שאומר שהנתון העצוב ביותר שלו יהיה אחוז הקליעה המשוקלל, ה-TS, שיוצר מדד אחד שלוקח בחשבון את השלשות ואת קליעות העונשין של השחקן.
עד כמה גארנט גרוע ב-TS? הנה רשימת השחקנים שמדורגים נמוך ממנו במדד הקליעה החשוב ביותר: נאזי מוחמד, רוני פרייס, שיין לארקין, אלכסיי שבד, אריק מיינור, איש סמית', גארת' טמפל, אנתוני בנט (איך לא), פיל פרסלי ומרקיז טיג. זהו. גארנט מדורג במדד הזה 316 מתוך 326 השחקנים שיש בליגה. במדד היעילות הכללי, ה-PER, גארנט קופץ למקום ה-237, צמוד לחברו לקבוצה אלן אנדרסון, בעיקר בזכות הדבר היחיד שהוא עדיין עושה ברמה גבוהה - לאסוף ריבאונד הגנה.
המספרים האלה נדרשים כדי להבהיר שגארנט לא מתפקד כשחקן NBA לגיטימי בחודשיים הראשונים של העונה. אפילו לא קרוב. במקום לספק לנטס הגנה איכותית, קליעה מחצי מרחק ומנהיגות, הוא עסוק בניסיון לחזור לעצמו ונראה הרבה פחות טוב משאר שחקני הפנים שכרגע הוא רק לוקח להם דקות מיותרות. המספרים דרושים, כי לא בטוח שבלעדיהם ניתן היה לזהות את השינוי שעבר על גארנט במעבר מבוסטון לברוקלין.
ההתפתחויות הרפואיות בשנים האחרונות מאפשרות לשחקנים למשוך את הקריירה שלהם עמוק לתוך החצי השני של העשור הרביעי ולפעמים גם קצת יותר. אצל כולם ניתן לזהות את השפעות הגיל בשלב מסוים (נתעלם לרגע מהסיפור המופלא של בנג'מין דאנקן, שמבהיר בדצמבר שהוא עדיין איתנו). בדרך כלל זה קורה בסוויץ', ברגע מסוים בו ברור שהאתלטיות של פעם כבר לא קיימת. אבל זה קורה בשלב מוקדם יותר, והשחקנים הבכירים יודעים לעשות גם את הסוויץ' המנטלי ולמצוא את הדרך להיות יעילים בדרכים אחרות או בדקות מוגבלות.
ככל שהקריירות של הול אוף פיימרים מושכות לאזור גיל 40, מתברר שבשלב מסוים מתרחש סוויץ' נוסף - הרגע בו השחקן פשוט מפסיק להיות אפקטיבי לחלוטין, הגוף מבהיר שנגמר. את הסוויץ' הזה קשה יותר לראות באופן שהשחקן מתנהל על הפרקט, הוא בא לידי ביטוי בכך שהכדורים מתעקשים לא להיכנס יותר, שפעולות פשוטות כבר לא צולחות ושאחרי דקות בודדות השחקן כבר לא מסוגל לתפקד כפי שהצליח ממש לא מזמן.
מבט על גארנט השנה, על ג'ייסון קיד בשלהי העונה שעברה ועל סטיב נאש במעט הרגעים בהם הוא משחק בלייקרס בתקופה הזו מעלה את התהייה האם שחקן מסוגל לזהות מראש את הרגע בו הגוף שלו לא יכול יותר ולחסוך מעצמו ומאיתנו את המחזות הלא נעימים של כוכב נופל. בדיון על פציעות והתאוששות מהן, אחת הביקורות על הטיפולים הרפואיים העדכניים היא שהם יוצרים כשירות מזויפת, מאפשרים לשחקן לתפקד בזמן שהגוף שלו עדיין לא מוכן לכך ובעצם גורמים לשחקן לאבד את הקשר הישיר עם הגוף שלו והאיתותים שהוא יוצר. האם זה המצב גם עם הוותיקים? האם הם לא יכולים לדעת מתי הם יפסיקו לתפקד ופשוט צריכים לחכות לרגע שזה יקרה?
בעבר רוב השחקנים לא היו מגיעים לשלב הזה, רובם היו פורשים הרבה יותר מוקדם, או בעקבות פציעה או לאחר מספר שנים בתפקיד משני. יוצאי הדופן, כמו קארים עבדול ג'באר וקרל מאלון, היו כאלה שבאמת יכלו לתרום באזור גיל 40 (מאלון, למי ששכח, היה חשוב מאוד ללייקרס בעונה האחרונה שלו עד שנפצע במהלך הפלייאוף). הזיכרון האחרון מרוב הכוכבים הגדולים של העבר הוא חיובי, כולל מאלה ששיחקו פצועים בשלהי הקריירה ועדיין מצאו דרך לתרום.
בשנים האחרונות, קשה לי לחשוב על שחקן בכיר שפרש בזמן. שאקיל אוניל הביך את עצמו בכמה קבוצות; אלן אייברסון עבר בין קבוצות, שיחק קצת בטורקיה וגרר את הפרישה כמה שנים; טרייסי מקגריידי עבר לסין וחזר כדי להיות שחקן הגארבג' טיים של הספרס; קיד קלע 0.9 נקודות למשחק ב-12 אחוזים מהשדה בפלייאוף האחרון שלו. גם המצב של השחקנים הפעילים לא מבטיח - גארנט ונאש נראים מעבר ליכולת שיקום והפציעות של קובי בריאנט משאירות סימן שאלה גדול על ההמשך.
אם נדמה שהמסקנה המתבקשת היא שעדיף לחזור אחורה, לתקופה בה לפחות חלק מהכוכבים ידעו מתי לפרוש (פעמים רבות מחוסר ברירה), זה לא כל כך פשוט. רק לפני חצי שנה ריי אלן קלע את אחד הסלים הגדולים אי פעם, חודש לפני שחגג 38 ודאנקן היה מועמד לגיטימי ל-MVP של הגמר בגיל 37. גם גארנט, קיד ונאש עשו דברים גדולים בגילאים שבעבר בודדים היו שורדים בהם ברמות הגבוהות. קשה להתלונן על עודף שחקנים טובים ומנוסים ועל עליה בתוחלת החיים של קבוצות גדולות שהיו אמורות להתפרק. נקווה שאלן ודאנקן כן יידעו מתי לפרוש, היכולת שלהם במחזור חג המולד הבהירה שבינתיים יש להם עוד מה לתרום.
כל זה לא אומר שניתן לסתום את הגולל סופית על הקריירה של קווין גארנט. רוב הסיכויים הם שהוא לא יחזור להיות שחקן אפקטיבי ויצטרך לגרור את העונה הזאת עד שתיגמר, אבל תמיד ניתן לקוות שהוא ימצא בעצמו כוחות נוספים כדי לגמור את זה יפה. כבר היו רגעים בבוסטון שנדמה היה שזה הסוף והוא יצא מהם. הבעיה היא שברוקלין, במצבה הנוכחי, היא לא הקבוצה שתגרום לשחקן למוטיבציית יתר, בטח אחרי הפציעה של ברוק לופז שהקטינה למינימום את הסיכוי לעונה ראויה מהנטס. כרגע, נראה שהאופציה הטובה ביותר היא שברוקלין תמשיך לקרטע ולא לעניין אף אחד וגארנט יוכל להשבית את עצמו בלי בעיה ולהימנע מבושות בפלייאוף שלא יבוא.
